לעוזי חיטמן, יש שיר שהמילים שלו הן “השירים המשחקים, איפה הם עכשיו, אולי מלפני, אולי מצדדי, אולי מאחורי הגב”… משך כמעט כל שנות ההסטוריה האנושית שיחקו ילדים בחצר וברחוב. העובדה, כי אותם משחקים – לפעמים בשינויים קלים – “עוברים בירושה” מדור ילדים אחד, לדור הבא, מעידה על קיומם של צרכים נפשיים זהים אצל כל ילדי העולם בכל מקום ובכל זמן.
ביוון העתיקה, היו הילדים משחקים בגלגול חישוקים, ממש כמו הילדים של ימינו ומשחקים כמו מחבואים, גולות ותופסת מתועדים בתרבויות הקדומות ולכל אורך ההיסטוריה.
מאז קום המדינה, כולל התקופה שההורים שלכם, היו ילדים, לא היו טלויזיות, מחשבים ודברים דומים בבתים. ברוב הבתים גם לא היה מיזוג, את רוב שעות היום החופשיות היו הילדים מבלים בחוץ – בחצר, ברחוב ובשדות.
מרבית המשפחות גרו בדירות שיכון קטנות וצפופות, שלא היה בהן הרבה מקום לילדים לזוז.
היום – עם החשש הבטחוני, החשש מתקיפת ילדים והכבישים הסואנים והמסוכנים, הורים ממעיטים יחסית לשלוח את ילדיהם לשחק בחוץ.
גם האינטרנט, הטלויזיה, משחקי הטלויזיה השונים מושכים את הילדים להישאר בבית. רוב המשפחות גרות היום בדירות קצת יותר גדולות ומרווחות מאשר בעבר.
גם השדות הצמודים לבתים בערים נעלמו ובמקומם נבנו בתים רבי קומות וכך נעלמו גם העצים עליהם הילדים היו בונים בתים.
הייתם חושבים שדברים אלו, ישפיעו על אופי המשחק של הילדים ומשחקי הרחוב והחצר ייעלמו.
מסתבר, שהם כלל לא נעלמו. חצרות בתי הספר מלאות בילדים שמשחקים את כל אותם משחקים ששיחקו ההורים שלהם. אפילו נוספו משחקים כמו “שבויים” (ויש מקומות שקוראים למשחק “חיי שרה”).
ילדים צריכים תנועה בחוץ ובחצר. כמו שאמרנו – זה חלק מהצרכים הבסיסיים של הילד להתפתחות נפשית בריאה. ילדים הולכים למגרשי המשחקים שנותרו ברחבי הערים, לחצרות בתי הספר, ואפילו משחקים “בחניה מתחת לבית”.
כמעט כל המשחקים של הדורות הקודמים נותרו ללא שינוי: גומי, קלאס, שמות אויר, דג מלוח, גע גע, סטנגה, פינות, גולות, גוגואים, מחבואים, תופסת, 3 צעדים (3 מקלות) ובטח יש עוד הרבה משחקים אחרים שאתם מכירים.
לכל המשחקים האלה, יש שני מכנים משותפים: האחד – צריך מרחבים כדי לשחק אותם (קצת מסובך לשישה ילדים לשחק תופסת בדירה שלושה וחצי חדרים בין הרהיטים… או לחפש את הגולות שהתגלגלו מתחת למקרר…) והשני – ההשקעה של עבודה וכסף הדרושים ליצירת המשחק הם אפסיים.
כדי לשחק גולות צריך רק מספר בסיסי של גולות לשם התחלה, ובגולות האחרות זוכים תוך כדי משחק. גומי, קלאס, סטנגה – דורשים ציוד בסיסי וזול שנשאר לאורך זמן.
ולכן המשחקים האלה משותפים בעצם לכל ילדי הארץ – ילדי הערים וילדי היישובים, העשירים והעניים, יהודים וערבים, ישראלים ותיקים ועולים חדשים.
ילדים ממציאים משחקים חדשים כל הזמן. כמעט תמיד הם יהיו דומים למשחקים שהומצאו כבר בעבר, רק החוקים יהיו שונים קצת, ושם המשחק ישתנה. דוגמא אחת כזו, היא המשחק “שבויים”.
המשחק שבו אחד השחקנים זורק כדור על המשתתפים האחרים וצריך לפגוע בהם קיים כבר מאות ואולי אלפי שנים. כיום הוא נקרא “שבויים” ובוודאי בדור הילדים הבא הוא ייקרא בשם אחר, עם כדור מסוג אחר.
ותחשבו על זה: בעוד 30 שנה, כשהילדים שלכם, יהיו בגילכם היום, האם המשחקים האלו ישרדו את המהפיכה הממוחשבת והדיגיטלית? האם גם הם ישחקו בתופסת ומחבואים וגולות? האם גם להם תקרא אמא שלהם שלוש פעמים מהמרפסת לבוא כבר לאכול את ארוחת הערב?
Add Comment