.
—————
מלחמת ששת הימים – (10/06/1967 – 05/06/1967)
ב-7 באפריל התחוללה בדרום הכנרת תקרית על רקע עיבוד חקלאי ובמהלכה הופלו שישה מטוסים סוריים. הפגיעה ביוקרה הערבית היתה קשה והתעורר חשש לגורל המשטר בדמשק, במיוחד לאור האזהרה שהשמיע הרמטכ”ל יצחק רבין. סוריה טענה כי ישראל מרכזת כוחות בגבול וברית-המועצות המשיכה להפיץ בדותה זו והעבירה אותה כמידע מוסמך למצרים.
נשיא מצרים, עבד אל נאצר, לא יכול היה לעמוד מנגד ולהתכחש לחוזה ההגנה עם סוריה. ב-14 במאי 1967 הועמד הצבא המצרי בכוננות ובשעות הערב החלו כוחות לנוע לסיני, תוך כיסוי מלא של התקשורת. בשלב זה לא התכוון עבד אל נאצר למלחמה. בצעד זה, רצה לאלץ את ישראל לרכז כוחות בגבול מצרים כדי להסיר את האיום מעל סוריה, וכך להפגין את אמינות ההרתעה המצרית ואת נכונותה להיחלץ לעזרת מדינה ערבית אחרת. כעבור יומיים דרשו המצרים, כי כוח החירום של האו”ם יפנה את עמדותיו ויתרכז במחנות. מזכיר האו”ם סירב והשיב כי המשמעות היא פינוי הכוח. מצרים דרשה את הפינוי, וב-19 בחודש פונה כוח החירום של האו”ם.
בישראל נודע על כניסת הכוחות לסיני בעת מצעד יום העצמאות. התגובה היתה מאופקת וננקטו צעדי כוננות. אולם סילוק כוח האו”ם יצר מצב חדש, והחמרה נוספת במשבר המתפתח חלה עם הכרזת נשיא מצרים על סגירת מיצרי טיראן בליל 22/23 במאי. סגירת המצרים היתה עילה למלחמה מבחינת ישראל, הצעד המצרי היה התגרות ישירה, ומשמעותו היתה כי כוח ההרתעה הישראלי פג.
ריכוז הכוחות המצריים בסיני נמשך וישראל אף היא תגברה את כוחותיה, אולם בשלב זה ניסתה לחפש פתרון מדיני. הפניות לאו”ם ולמעצמות לא הניבו תוצאות. ארצות-הברית ביקשה מישראל להמתין ולתת סיכוי לפעולה מדינית, וישראל נענתה. המדינה נכנסה למה שכונה אז “תקופת ההמתנה”.
בישראל, התגבשה ההערכה, כי למרות החומרה של סגירת המצרים, הסיכון הממשי נובע מריכוז הכוחות המצריים בסיני, משיתוף הפעולה של מצרים עם סוריה, ומהתלכדות העולם הערבי סביב מצרים – לרבות ירדן, שחתמה ב-30 במאי על הסכם הגנה עם מצרים והעמידה את צבאה תחת פיקוד מצרי. פתרון מדיני לא נראה באופק, הסכנה שבהתקפה ערבית יזומה הייתה ברורה, והתגבשה ההכרה כי אין מנוס מנקיטת יוזמה.
ב-1 ביוני הוקמה ממשלת ליכוד לאומי ומשה דיין קיבל את תיק הביטחון מידי ראש הממשלה לוי אשכול. ב-4 ביוני קיבלה הממשלה את ההחלטה לצאת למלחמה, וב-5 ביוני יצא צה”ל לסכל את האיום על ישראל.
הלחימה בחזית המצרית
המאמץ העיקרי של צה”ל כוון לגזרה המצרית, ובשאר החזיתות נותרו כוחות קטנים יחסית, לבלימה. המלחמה נפתחה עם בוקר בתקיפת חיל האוויר את שדות התעופה המצריים במבצע מתוכנן ומתוזמן. תוך 3 שעות הושמד עיקר כוחו של חיל האוויר המצרי והושגה עליונות אווירית. בהמשך פעלו מטוסי חיל האוויר גם נגד שדות התעופה בסוריה, ירדן ועיראק, לאחר שמטוסיהן פעלו נגד ישראל.
בהבקעה לסיני פעלו שלוש אוגדות – אוגדה 84 בציר הצפוני, אוגדה 38 בציר המרכזי, ואוגדה 31 במרחב שביניהן. כן היו חטיבה מוגברת מול רצועת עזה וכוח חטיבתי במרחב אילת. על כל הכוחות פיקד אלוף הפיקוד, האלוף ישעיהו גביש. מול כוחות צה”ל עמדו שבע דיביזיות מצריות, שתיים מהן משוריינות.
אוגדה 84 הבקיעה את מערכי פתחת רפיח דרך ח’אן יונס ובאיגוף מדרום. בהמשך כבשה את שיח’ זוייד, הבקיעה את מערך הג’יראדי ועם ערב התייצבה במבואות אל עריש. אוגדה 31 נעה בציר התנועה הקשה בואדי חרידין והתייצבה בצומת ביר לחפן, במטרה לבלום כוחות מצריים שינסו לנוע לעבר שתי האוגדות האחרות. במשך הלילה השמידה אוגדה 31 כוחות שריון מצריים שנעו לעברה.
אוגדה 38 הבקיעה את מערך אום כאתף בקרב משולב של כוחות שריון, ארטילריה, הנדסה וחי”ר שתקפו את המתחם מהחזית ומהאגף, וצנחנים פשטו על הארטילריה שבעורפו. חטיבת חי”ר חדרה מהאגף וטיהרה את התעלות ועם בוקר הושלם כיבוש המתחם.
חטיבה 11 נכנסה לרצועה בעקבות אוגדת טל, כבשה את חלקה, אך נתקלה בהתנגדות קשה. חטיבה 35 מאוגדה 84 הופנתה כדי לסייע לה. הכוח במרחב אילת ריתק את כוחות האויב שמולו.
ב-6 ביוני כבשה אוגדה 84 את מתחם ביר לחפן והתקדמה לעבר ג’בל ליבני, ו”כוח גרנית” שלה נע בציר החוף לכיוון קנטרה. אוגדה 31 ניהלה קרב שריון בשריון וכבשה את מחנות ג’בל ליבני. אוגדה 38 השלימה את טיהור אום כאתף ונעה לעבר קסימה. חטיבה 11 והצנחנים כבשו את רצועת עזה ואת העיר עזה, אך כיבוש ח’אן יונס לא הושלם.
ב-7 בחודש התקדמה אוגדה 84 מערבה, כבשה את ביר חמה, השמידה שריון מצרי בואדי מליז והשתלטה על צומת ביר גפגפה. “כוח גרנית” המשיך בהתקדמות בציר החוף. אוגדה 38 התקדמה דרומה, כבשה את קצימה ואת ג’בל חרים ונעה לעבר נח’ל. אוגדה 31 כבשה את ביר חסנה ואת ביר תמדה ולקראת ערב הציב כוח שלה חסימה במתלה והשמיד כוחות אויב נסוגים. ביום זה הושלם כיבוש רצועת עזה וחטיבה 35 החלה לנוע מערבה בציר החוף.
טרפדות של חיל הים הגיעו לשארם אל שיח’, מצאו את המקום נטוש, ובצהרי היום הניפו את דגל ישראל במקום. זמן קצר אחריהם הגיע הכוח המוטס שנועד לכבוש את שארם אל שיח’ אך זו נתפסה ללא קרב.
ב-8 ביוני כבש “כוח גרנית”, עם חט’ 35 שחברה אליו, את קנטרה, עיקר כוח אוגדה 84 כבש את אזור ביר גפגפה והתקדם מערבה תוך קרב עם שריון אויב. לקראת חצות הגיעו כוחות האוגדה לתעלה. אוגדה 38 נעה לעבר נח’ל והציבה שם מארב לכוחות אויב נסוגים והשמידה אותם. אוגדה 31 התקדמה בצירי הגידי והמתלה וכוח שלה נע בציר הג’ונדי לעבר ראס סודר.
בבוקר ה-9 ביוני הונחת כוח במסוקים בראס סודר, והשתלט על המקום ובהמשך חברו אליו כוחות מאוגדה 31. כוחות אוגדה 84 חברו באזור אסמאעיליה וכוחות שיצאו משארם אל שיח’ טיהרו במשך ה-8 וה-9 ביוני את חוף מפרץ סואץ. בכך הושלמה ההשתלטות על חצי האי סיני.
הלחימה בחזית הירדנית
כאמור, רוכז המאמץ של צה”ל בזירה המצרית, ולא היו כוונות לתקוף את ירדן. מסר ברוח זו הועבר למלך ירדן, אך הצבא הירדני, שהיה בפיקוד מצרי, קיבל הוראה לפתוח באש. מטוסים ירדניים תקפו בשטחנו וחיל האוויר תקף והשמיד את חיל האוויר הירדני. האש התלקחה לכל אורך הקו, וכוחותינו – שתחילה נמנעו מירי, השיבו אש. אך המטכ”ל בלם את לחצו של אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, לתקוף. בהמשך היום, כאשר תנועות הירדנים והאש הארטילרית הפכו למסוכנות יותר, הוחלט להגיב.
בחזית הירדנית פעלו שלושת הפיקודים: פיקוד המרכז באזור יהודה והשומרון, פיקוד הצפון באזור צפון השומרון ופיקוד הדרום באזור הר חברון. בניגוד לחזית המצרית, שם פעלו כוחותינו לפי תכנית כוללת לכיבוש סיני – היו היעדים בחזית הירדנית מוגבלים תחילה, ונקבעו בהמשך לפי התפתחות המלחמה.
לקראת צהרי ה-5 ביוני נודע כי הירדנים השתלטו על “ארמון הנציב”, משכן מטה משקיפי האו”ם. חטיבה 16 קיבלה אישור לתקוף, וכבשה מידי הירדנים את המקום וכן את מוצב “הנקניק” שלידו. הכוח התקדם דרומה וכבש את צור באחר ואת מוצב “הפעמון”, ובכך נותקה ירושלים המזרחית מדרום.
בינתיים התעורר חשש לגורל מובלעת הר הצופים. התקבלה החלטה לחבור אל המובלעת וכן להשתלט על רכס נבי סמואל שמצפון ל”פרוזדור”. חטיבה 10 (“הראל”) הבקיעה בארבעה צירים, ועם בוקר המחרת התייצבה על גב ההר מצפון לירושלים.
חטיבת הצנחנים 55 הבקיעה, אחר חצות, באזור בית הספר לשוטרים והשכונה האמריקאית, ופרצה לירושלים המזרחית. בלילה נעה גם חטיבה 4, וכבשה את אזור לטרון ללא התנגדות ממשית.
בצפון השומרון פעלה אוגדה 36, כשבשלב זה לרשותה חטיבה 45 בלבד. החטיבה פרצה לעבר עמק דותן בשני מאמצים כדי להשתלט על המרחב הארטילרי הירדני שירי התותחים ממנו סיכן את עמק יזרעאל. עד בוקר המחרת הגיע המאמץ העיקרי אל צפון עמק דותן ואל הרכס החולש על ג’נין, אך המאמץ המשני התעכב בכיבוש יעבד.
ב- 6 ביוני עם שחר השלימה חטיבה 55 את כיבוש גבעת התחמושת, לאחר קרב עז, והשתלטה על ירושלים המזרחית עד חומת העיר העתיקה ומוזיאון רוקפלר – לאחר קרבות קשים בשטח בנוי. בשלב זה, נוצרה חבירה עם הר הצופים. בערב נעשה ניסיון לכבוש את אוגוסטה ויקטוריה, אך הכוח סטה מנתיבו ונלכד באש אויב על גשר נחל הקדרון.
חטיבה 10 התייצבה בגב ההר באזור שועפט, בלמה כוחות ירדניים שעלו ממזרח ונעה דרומה כדי לחבור עם הצנחנים לאחר כיבוש המוצבים הירדניים שמצפון לירושלים. לאחר מכן פנתה החטיבה צפונה וכבשה את רמאללה. בדרום העיר כבשה חטיבת ירושלים את שכונת אבו טור. לאחר כיבוש לטרון התקדמה חטיבה 4 בציר מעלה בית חורון.
בצפון השומרון, בגזרת פיקוד הצפון, פרצה חטיבה 45 לג’נין, אך לפני שהשלימה את כיבושה נתקלו כוחותיה בעמק דותן בכוחות שריון ירדניים שהגיעו לצומתי קבטיה וערבה. החטיבה יצאה במהירות מג’נין ובמשך היום ניהלה קרבות עם השריון הירדני בעמק דותן. המאמץ המשני של החטיבה כבש באותו יום את יעבד. מפקד האוגדה הפעיל את חטיבה 9 לכיבוש ג’נין ומאוחר יותר הופעלה גם חטיבת השריון 37 כדי לתקוף את הכוחות הירדניים שעלו לשומרון. החטיבה פרצה בציר אבו דעיף, התקדמה דרומה והפתיעה את האויב בהתקפת לילה בבקעת זבבידה. באותו יום התקדמה חטיבה 5 וכבשה את קלקיליה והגיעה עד עזון.
ב-7 ביוני כבשו הצנחנים את רכס אוגוסטה ויקטוריה ואת רכס א- טור, פרצו לעיר העתיקה דרך שער האריות, והגיעו להר הבית ולכותל המערבי. כוח מחטיבה 16 נכנס דרך שער האשפות. כוחות אחרים של החטיבה נעו דרומה, כבשו את בית לחם והגיעו עד גוש עציון.
חטיבה 10 ירדה לבקעת הירדן והשתלטה על אזור יריחו. חטיבה 45 השתלטה על עמק דותן ועל ה
Add Comment