“מי יטעימני פרי טוב”? הוא אומר לנפשו, לפתע נזכר הוא במשמשים אשר בתרמילו
מוסה אפנדי, היה פעם עשיר נודע ורב-תהילה. אבל לימים, ירד מוסה מנכסיו ומכל רכושו הרב לא נשאר לו אלא תרמיל בלוי ובו ארבעה משמשים בשלים. פוסע לו מוסה, בדרך לבוש בלויים ומכריז בקולי קולות, כבימים הטובים ההם:
אני מוסה אפנדי! מי ידמה ומי ישוה לי?
וההד עונה לו, כמו נתיניו בימים הטובים: “הבו גודל למוסה אפנדי! מי ידמה ומי ישוה לו”?
פוסע לו מוסה, בדרך והוא רעב וצמא. “מי יטעימני פרי טוב”? הוא אומר לנפשו, לפתע נזכר הוא במשמשים אשר בתרמילו והוא מוציא אחד מהם, מביט בו בחמדה ואומר: “מה טוב שיכול אני עוד למשמש את המשמש”…
הוא נותן אל פיו את המשמש הטעים ולועס ומוצץ אותו בשקידה רבה. אכן, אין טוב ממשמש בשל ומתוק לנפש עייפה.
לאחר מכן, אכל גם את המשמש השני וגם את השלישי ולאחר שרווח לו ושבע נטל את המשמש הרביעי, השליכו בצד הדרך ואמר לעצמו:
“עכשיו יגידו זקן וצעיר: כאן עבר מוסה אפנדי, העשיר.
משמשים הוא אכל, ארבעה בערך ואת הגלעינים השליך בדרך.
אין זאת, כי אם מוסה עשיר ביותר, אם על הגלעינים הוא כך מוותר…
