הלוויתו של העיתונאי אריה אבנרי, מייסד ויו”ר עמותת אומ”ץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי), שהלך לעולמו בן ה-79, אתמול (שלישי, י”א ניסן ה’תשע”ו) תתקיים מחר (יום חמישי, י”ג ניסן ה’תשע”ו, 21/4/2016)בשעה 13.00 בבית העלמין ירקון שער פתח תקווה.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן נעים’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
אבנרי, שהלך לעולמו, בבית החולים ע”ש שיבא בתל השומר, לאחר מאבק במחלה קשה.
אבנרי, הותיר אחריו את זיוה אישה ושותפתו הנאמנה, שני בנים ונכדים. עד שעותיו האחרונות לא הרפה אבנרי, ממסעו המופלא בניסיון עיקש ונחרץ להשאיר אחריו ארץ מתוקנת.
רות כהן, דוברת תנועת אומ”ץ, מסרה לפורטל ’כאן נעים | kan-naim | אתר האינטרנט של כל המדינה’ | סקירת חדשות ואירועים ב’רשויות מקומיות’, מסרה, כי; “לכתו מאתנו של אוהב ארצנו, ייחשב אבידה ברמה לאומית.
זו בשורה קשה לזיוה רעייתו ושותפתו הנאמנה, לבניו ולנכדיו. אך זו גם מכה לכל יודעיו ומוקיריו הרבים של ’הלוחם מספר אחד בשחיתות למען טוהר מידות שלטוני’.
הסופר, העיתונאי-החוקר והלוחם, אריה אבנרי, יו”ר ומייסד תנועת אומ”ץ למאבק בשחיתות. היה איש ציבור מזן נדיר שהלך לעולמו. קשה עד מאד להסתגל למחשבה שנוכחותו הכה-משמעותית תחסר בחיי כולנו”.
◄ קורות חייו של אריה אבנרי, מייסד ויו”ר עמותת אומ”ץ
אבנרי, נולד ב-1937 בארץ ישראל. הוא היה בוגר לימודי מדע המדינה וסוציולוגיה, בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בעיר תל אביב, למד פסיכולוגיה של ההמונים באוניברסיטה הפתוחה וב’חוג לעיתונאות’ באוניברסיטת תל אביב.
אבנרי, שירת בצה”ל בין היתר ב’משטרה הצבאית’ וככתב צבאי בשבועון “במחנה” ובביטאון חיל האוויר. ב-מלחמת יום הכיפורים, שימש חוקר מטעם ענף ההיסטוריה של צה”ל.
כתב בשבועון “רימון“, שהוקם במימון השב”כ, כדי להתחרות בשבועון “העולם הזה“. במקביל ערך את “זרקור” – תוכנית תחקירים ב”קול ישראל“, והשתתף במשדרי החדשות של גלי צה”ל.
אבנרי, היה אחד מ-חלוצי ערבי הראיונות, עוד בימיה הראשונים של הטלוויזיה. כן שימש כתב לענייני פוליטיקה, עבודה, תחבורה ופלילים, והיה בעל טורים אישיים.
בשנים; 1958-1972, פרסם הומורסקות ופיליטונים במוסף הסאטירי “ציפור הנפש“, וב”זמנים מודרניים” (עיתון “ידיעות אחרונות”).
משנת 1972 שימש עיתונאי-חוקר בעיתון ידיעות אחרונות ותרם לעשרות חשיפות וגילויים שהביאו להעמדה לדין של אישי ציבור ואנשי עסקים.
◄ עסקנות ופעילות ציבורית של אריה אבנרי
אבנרי, נאבק בין היתר למען; האתיקה העיתונאית, מעמדו המקצועי של עיתונאי, עמד בראש המטה שנאבק באלימות נגד עיתונאים וניהל מערכה מסועפת נגד הבעלויות הצולבות של המו”לים, שימוש פסול בפרסום בעיתונות כאמצעי לחץ, ולחץ להעמיד לדין משמעתי את המו”לים והעורכים שהיו מעורבים ב”פרשת האזנות הסתר“.
פעילותו הציבורית של אבנרי, החלה בשנת 1989 עם הקמתה של ’עמותת אמיתי – אזרחים למען מנהל תקין’.
העמותה, הוקמה מיד לאחר הזכייה בבג”ץ בעניין הספר “הגביר“. ב’עמותת אמיתי’ פעלו עשרות חברים מתנדבים למען ביעור השחיתות הציבורית.
בזכות פעילות זו קיבל אבנרי, בשם העמותה, את ’אות הנשיא למתנדב לשנת 1997’. לאחר ש”עמותת אמיתי” הפסיקה לפעול הוא הקים אותה מחדש ביוני 2003, תחת השם; אומ”ץ – אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי.
אבנרי, כיהן במקביל לפעילותו בעמותות אמיתי ואומ”ץ, כיו”ר ועד עיתונאי “ידיעות אחרונות“. בשנת 1989, נבחר כ’יושב ראש אגודת העיתונאים בתל אביב’, תפקיד שמילא עד 1997 ואחרי כן, בנובמבר 1997 נבחר לתפקיד יו”ר איגוד עיתוני ישראל בתל אביב.
בשנת 1999, התפטר אבנרי, מתפקידיו כיו”ר עמותת אמיתי, כיו”ר איגוד העיתונאים בתל אביב וגם פרש מהעיתון “ידיעות אחרונות” כל זאת בעקבות פרשה של האזנות סתר שבהן היה מעורב “ידיעות אחרונות“, אבנרי, נאבק למען מיצוי הדין עם האחראים לכך ובשל כך, נרדף.
בספטמבר 2000, נבחר כיו”ר חטיבת וותיקי התקשורת באגודת העיתונאים וכחבר נשיאות מועצת העיתונות מטעם “חטיבת ותיקי התקשורת” וכיהן שם עד הדחתו בשנת 2007 בעקבות עימות חריף עם מנכ”ל אגודת העיתונאים מר יוסי בר מוחא, על נושאים של מנהל תקין.
בשנת 2002, החל עבודתו בעיתון “מעריב” בכתיבת כתבות ותחקירים ופרש משם בשנת 2003. החל משנת 2006 פרסם אבנרי טור קבוע, בשם “יומני אבנרי“, באתר שבבעלות חברו, יואב יצחק: “חדשות מחלקה ראשונה” (nfc).
אחרי שהאתר שינה את שמו בחודש נובמבר 2008 ל”News1” החל אבנרי לפרסם שם בלוג שבו מאמרים זהים בניסוחם למאמרים המפורסמים באתרו הפרטי ובאתר של אומ”ץ (למען הגילוי הנאות גם באתר ’כאן נעים’ תחת השם: ’דוח שבועי על פי אריה אבנרי’ .
בנוסף שימש אבנרי, באמצעות חברת “אי. בי אר” שבניהולו, ככותב ספרים ביוגרפיים ונאומים ומרצה במוסדות אקדמיים בנושא תקשורת.
במרוצת השנים זכה לשורה של אותות הוקרה, בהם; אות הנשיא למתנדב, הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע”ש אברמוביץ’, פרס רוטרי הבינלאומי ע”ש פול האריס, ושורה של אותות נוספים.
◄ ביקורת
בצד עשרות ביקורות חיוביות על פעילותו הציבורית רבת השנים, נגד השחיתות הציבורית, אבנרי, ספג ביקורת ציבורית בכתבת תחקיר בעיתון “הארץ“.
הכתבה הציגה אותו כאדם תאב פרסום ולא אמין, שתופס טרמפ על גילויי שחיתות של אחרים ומנכס אותם לעצמו. כחודש לאחר מכן, פורסמה תגובתו של אבנרי באמצעות כתבה ב-ערוץ 7.
במקביל, טען אבנרי, כי הכתבה בעיתון “הארץ” הוזמנה על ידי אנשי אהוד אולמרט, בעקבות מאבקו להעמדתו של אולמרט לדין על מעלליו.
מאפריל ועד יולי 2007, התפרסמו מאמרי ביקורת הנוגעים להדחתו של אבנרי מתפקידיו ב-מועצת העיתונות על רקע פעילותו הציבורית.
בשנת 2008, פורסם ספרו של אבנרי, בשם; “זעקי ארץ מושחתת” ועם השקתו נשמעה ביקורת חיובית בבלוגים פרטיים של בעלי עניין לעומת חוסר תגובה של התקשורת הכללית.
ביוני 2010, הודיעה הנהלת הטלוויזיה החינוכית, כי ’ועד העובדים’ עשה שימוש לרעה בספרו של אבנרי “זעקי ארץ מושחתת“, כשנכתב, כי; “הנהלת החינוכית, סבורה שעובדי התחנה זכאים לספרות איכותית, מעניינת ואמינה יותר מזו שחולקה להם כשי לחג השבועות“.
החל מסוף 2014, החל להגיש תוכנית ראיונות מיוחדת בנושאי חברה ותרבות ב”בית הסופר” בתל אביב.
◄ ספריו של אריה אבנרי
▼ אוסף כתביו מהשנים 1972-1958, כונס בשלושה ספרים;
● “מתחת לחגורה”,
● “פתפותי ביצים”,
● “צער גידול גברים”.
בשנת 1968, פרסם את; “לוץ – המרגל על הסוס“.
בשלהי שנות ה-70, חיבר ספר תיעודי בשני כרכים – “החלוצים האלמוניים“, המתעד את העלייה לישראל משנות ה-50. הספר, זכה לשבחים רבים, בהם מאת יצחק בן-אהרון, אשר כתב את דברי ההקדמה לספר.
אבנרי, חיבר מספר ספרים בנושאים ביטחוניים, בהם: “פעולות התגמול“, שיצא לאור בשלושה כרכים, ו”מלחמת ההתשה“.
כמו כן, תיעד את פעילות חיל האוויר הישראלי בשלוש מלחמות; “היום הקצר ביותר“, על מלחמת ששת הימים בשם; “שמיים בוערים”, על מלחמת יום הכיפורים; “המהלומה“, על “מלחמת שלום הגליל“.
פרסם מספר ספרים ביוגרפיים; “ספיר” (על פנחס ספיר), ספר “דוד לוי, רצח אופי” (על יעקב לוינסון), ו”הגביר” – על הרב אברהם שפירא בתקופת כהונתו כיו”ר ועדת הכספים של הכנסת ובראש מפלגת אגודת ישראל.
על הוצאת הספר “הגביר” ניהל אבנרי, מערכה משפטית ממושכת בשם; זכות הציבור לדעת. בית המשפט המחוזי בתל אביב, הוציא צו מניעה שאסר את הפצת הספר, אלא אם יובא לעיונו המוקדם של שפירא.
אבנרי, הגיש ערעור לבית המשפט העליון. הרכב של שלושה שופטים, בראשות כב’ השופט אהרן ברק, התיר את פרסום הספר, וקבע עיקרון שעל-פיו ’חופש הביטוי גובר על זכות אדם לשם טוב’.
מאז ניתנו עשרות פסקי דין שהתבססו על ההלכה שנקבעה בתקדים זה.
בשנת 1977, פרסם את הספר “המפולת” על השנים שקדמו ל”מהפך” – עליית הליכוד לשלטון ועל ממשלתו הראשונה של יצחק רבין. בשנת 1993, פרסם את הספר; “התבוסה” (“כך התפורר שלטון הליכוד“); בשנת 1980 פרסם את “ההתיישבות היהודית וטענת הנישול” (1948-1878).
בשנת 1995, פרסם את הספר: “שלטון הכסף” (“מי הקבוצה השולטת במדינה?”); בשנת 2006, פרסם ספר ביוגרפי בשם “וילי הצחוק והדמע” אודות אדם יוצא דופן, יליד גרמניה בעל אישיות נדירה, בשנת 2008, פרסם את הספר; “זעקי ארץ מושחתת“.
בשנת 2010 פרסם ספר ביוגרפי בשם; “דודיק אדם, חקלאי”, בשנת 2014, פרסם את ספרו הביוגרפי החדש “החלוץ החברתי“, המספר את קורות חיו של השר המנוח ד”ר ישראל כץ, מבכירי מעצבי דמותה של מדינת ישראל כמדינת רווחה.
כמו כן, פרסם ספר ביוגראפי בשם; יוסקה, על איש המופת יוסף ורד.
באותה שנה הצטרף אבנרי, גם ל’אגודת הסופרים’, והחל להנחות ערבים ספרותיים ב’בית הסופר’ ולגלות פעילות בתחומים נוספים.
בשנת 2014, החל להרצות בשורה של מוסדות אקדמאים, בעיקר במכללת “מרכז אקדמי פרס“, הרצאותיו הן בנושאי שחיתות ציבורית, זכות הציבור לדעת ואתיקה עיתונאית מקצועית.
ב-2015, פרסם את ספרו “אומץ לב” – 25 שנות מאבק בשחיתות השלטונית, ספרו השביעי בנושא ’שחיתות’.
◄ האתר האישי של אריה אבנרי.
חלק מן המידע על אריה אבנרי, הובא באדיבות ויקיפדיה
יהי זכרו ברוך.
Add Comment