שר החינוך הרב שי פירון, ייצג את מדינת ישראל בטקס הממלכתי-הפולני לציון 70 שנה ל’מרד גטו ורשה’ שהתקיים שלשום (שישי) במעמד נשיא פולין ◄ במהלך הטקס העניק שר החינוך לנשיא פולין, בול חדש לציון 70 שנה למרד גטו ורשה שהונפק על-ידי השירות הבולאי בדואר ישראל בערב יום הזיכרון.
שר החינוך פירון, בטקס לציון 70 שנה למרד גטו ורשה: המרד, הביא לידי ביטוי המלחמה ברוע
“באתי לכאן היום מירושלים, בירת ישראל, כשר החינוך של מדינת ישראל המבקש להצהיר על חובתנו להמשיך וללבות את הרוח הגדולה שפיעמה במורדים; מלחמה ללא פשרות ברוע תוך מחויבות עמוקה לכבוד האדם ולשלום. החינוך הוא המפתח היחיד לכינונה של חברה שוחרת שלום ואוהבת אדם. החינוך הוא המפתח היחיד לחידוד זהות לאומית עמוקה שלא דורסת את האחר”.
כך אמר שר החינוך, הרב שי פירון, אשר מייצג את מדינת ישראל בטקס הממלכתי לציון 70 שנה למרד גטו ורשה, שהמתקיים מטעם ממשלת פולין. (יום שישי, 19.04.13, ט’ באייר תשע”ג. הטקס התקיים במעמד נשיא פולין מר ברוניסלב קומורובסקי, ראש עיריית ורשה, הגב’ חנה גרונקייביץ’-ולץ, יו”ר הפרלמנט האירופי ונציגי ממשל מפולין ומהעולם.
במהלך הטקס העניק שר החינוך לנשיא פולין, בול חדש לציון 70 שנה ל’מרד גטו ורשה’, אשר הונפק על-ידי השירות הבולאי ב ’דואר ישראל’ בערב יום הזיכרון.
עוד אמר השר פירון; “הגרמנים, אסרו על הכל. בראש וראשונה על חינוך ולימוד. כל בתי הספר נסגרו. ובכל אופן, הכל נעשה … במחתרת. המרד, הביא לידי ביטוי את המלחמה ברוע. את החובה שלא להשלים עם עוול. את היכולת לשנות את תנועת ההיסטוריה בשם המוסר, התום, והטוהר. הם, הלוחמים – נרצחו. אבל רוח המרד ומורשתו חינכה דורות רבים של אוהבי אדם ולוחמי חרות”.
להלן הנאום המלא של שר החינוך, הרב שי פירון;
ריק. אין. חלל גדול נפער בנשמת העם היהודי עם הירצחם של רוב רובם של יהודי פולין. בשנת 1795, במפקד האוכלוסין השלישי שנערך בעיר , ערב חלוקת מדינת פולין בין רוסיה ופרוסיה היו כאן כ – 6,750 יהודים.
בשנת 1945, עם סיום חמש שנות הכיבוש הנאצי וכניסת הצבא האדום לעיר, היו כאן 7,800 יהודים אבל, בין לבין, הגיעה מספר היהודים בוורשה לכ– 368,000 יהודים. בכל פולין חיו כשלושה וחצי מיליון יהודים.
המוזיאון היהודי, אליו נכנס בקרוב מספר את סיפורם של היהודים במשך שמונה מאות שנה. יהדות פולין ערב מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות הטרוגנית מאד, רב- גוונית . היו בה דתיים וחילוניים, חסידים ומתנגדים, ציוניים, קומוניסטים, אנטי ציונים. ריבוי הגוונים והדעות לא עניין איש. לדידם של הנאצים הם היו ’יהודים’.
המשורר חיים נחמן ביאליק כתב בשנת 1898, הרבה שנים לפני השואה את המילים הבאות;
אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמְדֻכָּאִים
בֵּין מְצָרֵי שְׁאוֹל וּמְצוּקוֹת שַׁחַת, בֵּין עַקְרַבִּים –
תַּנְחוּמוֹת אֵל, בִּטָּחוֹן, עָצְמָה, אֹרֶךְ רוּחַ
וְכֹחַ בַּרְזֶל לָשֵׂאת יַד כָּל-עָמָל, שֶׁכֶם
הַנָּטוּי לִסְבֹּל חַיֵּי סְחִי וּמָאֹס, לִסְבֹּל
בְּלִי קֵץ, בְּלִי גְבוּל, בְּלִי אַחֲרִית…
אֶל – בֵּ י ת הַ מִּ דְ רָ שׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן”.
כשר החינוך של מדינת ישראל, אני מבקש לדבר על בית המדרש. לא רק על בית המדרש במובנו הדתי, כי אם במובן הרחב, המקיף והכולל של המילה. היו כאן אלפי החיידרים , בתי הספר של רשת תרבות, בתי הספר של ’רשת בית יעקב’ אותה הקימה אישה אחת מקרקוב, תופרת במקצועה בשם שרה שינרר, ישיבות, בתי אולפנה, רופאים, סופרים, עורכי דין, מרצים באוניברסיטאות של ורשה, קרקוב, לובלין, וערים אחרות.
מאז גולת בבל, בה נוצר התלמוד הבבלי, לא היה מקום בו יצר העם היהודי יצירה רוחנית – אינטלקטואלית כל כך גדולה.
ששה מיליון מאחינו ומאחיותינו איבדנו בשואה. מתוכם, כמיליון וחצי ילדים. אני מבקש לרגע אחד לדמיין, איך הייתה נראית הכיכר שלפנינו אילו הם היו אתנו. עִצמו לרגע את עיניכם וחשבו על אינטלקטואלים פורצי דרך, על רבנים דגולים, מוזיקאים ואומנים שהיו יכולים לעמוד כאן אילו לא התרחשה הטרגדיה הנוראית שאין לתארה במילים.
סמוך לאנדרטת רפפורט המספרת את ספור גבורתם של לוחמי המרד הגדול, לוחמי גטו ורשה, אני מבקש להתבונן בעוד שתי אנדרטאות קטנות הסמוכות לאנדרטה הגדולה הזאת. האחת, האבן המספרת את סיפורו של ארגון ז’יגוטה הפולני, לזכרם של אזרחים פולניים שסיכנו עצמם כדי להציל יהודים .
הם מצטרפים אל למעלה מששת אלפים חסידי אומות עולם פולניים שבחשכה הגדולה שירדה על אירופה בשנים; 1939 – 1945, זהרו והאירו כנרות בעלטה ושמרו על כבוד וצלם אנוש. הם הראו לכולנו שניתן לעמוד מול הרוע, גם אם לפעמים משלמים בחיים עצמם.
האנדרטה השנייה, גם היא לא רחוקה מכאן היא אנדרטת מכסה הביוב, או אנדרטת ה–ב’ כפי שמכנים אותה לפעמים.
תעלות הביוב שהיוו עורק חיים והצלה לחלק מתושבי הגטו. ומגילה ועליה האות – ב’ – האות שבה פותח ספר הספרים, התנ”ך. “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”. ובצד המגילה, עלה זית, הסמל הראשון והקדום ביותר לכמיהה לשלום לעולם מתוקן .
אני רוצה לצטט מיומנו של חיים אהרון קפלן, מורה לעברית וסופר שחי בוורשה שתיעד בפרוטרוט את חיי יהודי העיר מיומה הראשון של מלחמת העולם השנייה ועד ליום בו מסתיים היומן, 4 באוגוסט 1942, היום בו נלכד ושולח למחנה המוות טרבלינקה; “הכל אסור לנו, והכל אנו עושים”. הגרמנים אסרו על הכל. בראש וראשונה על חינוך ולימוד. כל בתי הספר נסגרו. ובכל אופן, הכל נעשה … במחתרת.
המרד, הביא לידי ביטוי את המלחמה ברוע. את החובה שלא להשלים עם עוול. את היכולת לשנות את תנועת ההיסטוריה בשם המוסר, התום, והטוהר. הם, הלוחמים – נרצחו. אבל רוח המרד ומורשתו חינכה דורות רבים של אוהבי אדם ולוחמי חרות.
בספרו, כותב יצחק אנטק צוקרמן, אחד מחברי התנועה שלחמה בגרמנים; “כשהייתי צעיר יותר וצריך הייתי להחליט על שליחותו של אדם, השאלה שעמדה תמיד לפני היתה: “האם אני מוכן לכך”. לא יכולתי לשלוח אדם לדבר שאני עצמי לא מסוגל ללכת אליו”.
הד קולו של צוקרמן חייב ללוות את כולנו: מנהיגים, לוחמים ומחנכים. סיפור המרד מכריח אותנו לתבוע מעצמנו קודם שנתבע מהזולת. לא לקונן על הרע והשלכותיו אלא לקחת אחריות לבניינה של חברת מופת ולתיקון עולם.
אך לא רק את צוקרמן וחבריו. ביום הזיכרון למרד החמוש, נזכור גם את המורדים בעזרת הרוח. ראשית, כי הרוח הגדולה הייתה זו שנטעה כוחות באנילביץ וחבריו.
אולם מעבר לכך, חשוב להדגיש את אלה שגבורת הרוח שלהם שינתה את ההיסטוריה. יאנוש קורצ’אק, ועוד אלפי מורים, רבנים ומחנכים שלא הפקירו את תלמידיהם , לימדו , עודדו והלכו איתם עד הסוף המר. לקורצ’אק הוצע לברוח, אך הוא סירב. גבורת הנפש אינה נופלת מגבורת האקדח, הרובה והמקלע.
באתי לכאן היום מירושלים, בירת ישראל. באתי לכאן כשר החינוך של מדינת ישראל המבקש להצהיר על חובתנו להמשיך וללבות את הרוח הגדולה שפיעמה במורדים: מלחמה ללא פשרות ברוע תוך מחויבות עמוקה לכבוד האדם ולשלום.
החינוך הוא המפתח היחיד לכינונה של חברה שוחרת שלום ואוהבת אדם. החינוך הוא המפתח היחיד לחידוד זהות לאומית עמוקה שלא דורסת את האחר. “כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה’ מִירוּשָׁלָיִם”.
“אוֹר חָדָש עַל צִּיוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶה כּוּלָנוּ בִּמְהֵרָה לְאוֹרוֹ”.
