אמנון דנקנר, שהיה בעבר עורך עיתון “מעריב” בין השנים 2002 – 2007, היה בין הראשונים בקרב עיתונאי השמאל שפקפק בקול רם בתהליך הסכם אוסלו, ואף הגן על זכותם של המתיישבים היהודים ביש”ע ובחבל עזה ליחס הוגן מצד התקשורת, על אף שדעתו חלוקה עמם בנושא המדיני” ◄ בשנת 2009, שיחק דנקנר בסדרת הטלוויזיה “פולישוק” שהוקרנה בערוץ 2 ◄ כתב ספרים, ביניהם; “אל תירו בנשיא”, הביוגרפיה של דן בן אמוץ ו”ימיו ולילותיו של הדודה אווה”.
אמנון דנקנר העיתונאי, הפובליציסט, והסופר, הלך לעולמו בגיל 67 בעירו רמת השרון
הסופר והעיתונאי הידוע והשנוי במחלוקת אמנון דנקנר, הלך אמש (יום ו’) לעולמו מדום לב בביתו, והוא רק בן 67. דנקר, היה נשוי, ואב לשני בנים, והתגורר בעיר רמת השרון. הודעה על מועד הלווייתו, טרם פורסמה.
דנקנר, נולד בירושלים למשפחה מסורתית. למד בבית ספר היסודי והתיכון הדתי ’מעלה’ בעיר ירושלים. בנעוריו כתב בעיתוני בית הספר וככתב צעיר ב”מעריב לנוער”. את שירותו הצבאי עשה בנח”ל. למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בין השנים; 1971-1974 שימש דנקנר, דובר משרד החינוך והתרבות, תחת שר החינוך דאז יגאל אלון ז”ל. לאחר מכן שימש דובר הסוכנות היהודית. אחר כך פנה לתחום העיתונות. תפקידו הראשון בעיתונות היה כתב לענייני הסתדרות של עיתון “הארץ”.
דנקנר, הזכור מהופעותיו הרבות בתוכניות פוליטיות בטלוויזיה, בשם; ’פופוליטיקה’, בהן התעמת מול יוסף (טומי) לפיד ז”ל. הוא השתתף מאוחר יותר גם בפאנל בתוכנית ’מועצת החכמים’ ב’ערוץ 10’.
היה בעל טור, ופרשן בעיתונים; ’דבר’, ’חדשות’, ’הארץ’, ו’מעריב’. כתב ספרים רבים. בין השנים; 2002 – 2007, היה דנקנר, העורך הראשי של עיתון “מעריב”.
◄ אין לי אחות;
ב-12 בפברואר 1983 פרסם בעיתון הארץ, מאמר שכותרתו; “אין לי אחות”, ובו הביע את דעותיו נגד טענות הקיפוח של עדות המזרח. הרקע למאמר היה אלימות שהפנה הימין כלפי השמאל בארץ בזמן המחאה כנגד מלחמת לבנון, אשר הגיעה לשיא ברצח אמיל גרינצווייג ז”ל, יומיים לפני פרסום המאמר. דנקנר, הצהיר שהימין האלים אינו אחיו, ואינו אחותו.
את אלימות הימין, זיהה דנקנר עם הציבור המזרחי, שעליו כתב; “כל הדיבורים האלה על (…) נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטיין וכל הסינתזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! … צריך להישאר כאן ולהילחם. אבל לא מלחמת אחים, רבותי, הם לא האחים שלי.
המאמר עורר סערה ציבורית. בשנים מאוחרות יותר נמנע דנקנר מלחזור על הדברים שביטא במאמר זה, ואף ביטא אהדה לתנועת ש”ס.
ב-1991, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה כתב טור אישי בעיתון “חדשות”. הטור התפרסם, לאחר מכן, כספר, “שלושה בממ”ט אחד”, במשולב עם טוריהם של רון מיברג, ו-אמנון לוי.
◄ ביוגרפיית דן בן אמוץ
בשנת 1992, פרסם דנקנר ביוגרפיה של הסופר והעיתונאי דן בן-אמוץ, שמת 3 שנים קודם לכן. הביוגרפיה, מהווה סקירה מקיפה של פעילותו של בן-אמוץ בתחומים רבים של התרבות הישראלית. קטעים בביוגרפיה העוסקים בהוללות המינית של בן-אמוץ – לרבות טענה בדבר גילוי עריות עם אמו – עוררו סערה. יש הטוענים שנושא זה, המוצג בביוגרפיה כעובדה, הוא פרי הדמיון, ולא ברור אם מדובר בדמיונו של דנקנר, או בדמיונו של בן-אמוץ שאולי סיפר זאת לדנקנר. מטבע הדברים אי אפשר להוכיח את נכונותו של סיפור זה ואי אפשר להפריכו.
נושא נוסף שעורר סערה בביוגרפיה על דן בן אמוץ הוא קיום יחסי-מין של בן אמוץ עם קטינות, ודבריו של דנקנר, כי חבריו הקרובים של בן אמוץ, ידעו על כך, ובחרו להעלים עין. על אף שהיו כאלה שראו בדבריו של דנקנר אומץ לב ציבורי, על שהעז לשחוט “פרה קדושה” חברתית ותרבותית, הרי חברים רבים של בן אמוץ, שהיו מיודדים גם עם דנקנר, ניתקו את קשריהם עמו.
במיוחד זכורה עזיבתה של הסופרת והפלמ”חניקית לשעבר נתיבה בן יהודה ז”ל, בשידור חי של תוכנית הטלוויזיה של גבי גזית, כמחאה על הדיון בעניין זה, ובעיקר עקב השתתפותו של דנקנר.
◄ פופוליטיקה
דנקנר, זכה לחשיפה תקשורתית רבה כאיש צוות קבוע בתוכנית הטלוויזיה ’פופוליטיקה’, שבה שימש על תקן ה”שמאלן” אל מול “הימני” העיתונאי יוסף לפיד ז”ל, ו”החרדי” הרב ישראל אייכלר. שלא כחבריו לתוכנית שעברו לעיסוק בפוליטיקה, ואף הצליחו בכך (לפיד הפך ליו”ר מפלגת שינוי, ולשר המשפטים, והרב אייכלר, הפך לח”כ מטעם אגודת ישראל), נמנע דנקנר, מעיסוק פעיל בפוליטיקה.
דנקנר, נתבע על ידי איתמר בן גביר פעיל הימין על כך שכינה את בן גביר בכינוי “נאצי”, פעמיים במהלך המשדר. ב-12.11.06, קבע בית המשפט העליון, כי על דנקנר לפצות את בן גביר על פרסום לשון הרע בפיצוי סמלי של 1 ש”ח.
◄ תקופת עורך עיתון מעריב, ולאחר מכן
ב-1999, חל מפנה בדעותיו של דנקנר,, כאשר קרא את פסק הדין המרשיע את אריה דרעי, והתרשם שפסק הדין אינו נכון, ואינו נותן משקל ראוי לראיות לטובת דרעי. הדבר הביא לשינוי בתפיסתו את יחסי הממשל והפרט, ואת השיח התרבותי והפוליטי הישראלי.
דעותיו אלו באו לידי ביטוי בשורת מאמרים, ובקו המערכתי של העיתון “מעריב”, אשר דנקנר, נתמנה לעורכו בשנת 2002, לאחר שכבר קודם לכן, גונן נמרצות על המוציא לאור, עופר נמרודי. העיתון, יצא כנגד הפרקליטות ב”פרשת ניצב משה מזרחי”, ונגד מינויה של עדנה ארבל, פרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט העליון, בשל טיפול לקוי ומוטה, לטענתו, בשורה של כתבי אישום כנגד אישי ציבור ובראשם כתב האישום נגד יעקב נאמן.
בשנות עריכתו את “מעריב”, המשיכה תפוצת העיתון לרדת, ולא עלה בידו להתייצב. עם הזמן הרבה דנקנר, לקרוא למפנה ביחסו של השמאל ליהדות והתייחס באהדה לחוגי הימין. בתקופת כהונתו כעורך “מעריב”, הוטחה בו ביקורת חריפה על פיטורים של כותבים ועורכים ועל חילופים תכופים מדי בתפקידם.
אמנון דנקנר (משמאל), מתארח אצל אפי איתם ואשתו עילית | צילום: ויקיפדיה
ב-2001, זכה דנקנר ב’פרס ביקורת התקשורת’ של ’האגודה לזכות הציבור לדעת’. בנימוקי הפרס נאמר; “בשנה האחרונה, הוכיח אמנון דנקנר, כאשר הוא אינו מהסס לגעת במוסדות המקודשים ביותר של החברה הישראלית. במספר פרשיות שהסעירו את המדינה בשנים האחרונות הביע אמנון דנקנר, עמדות המנוגדות לאלה של עמיתיו לעיתונות. מתוך אמונה בצדקת דרכו, יצא להגנתם של אישים ואוכלוסיות שלא זכו לאהדת הברנז’ה העיתונאית.
אמנון דנקנר, שהיה בעבר עורך עיתון ’מעריב’ בין השנים 2002 – 2007, היה בין הראשונים בקרב עיתונאי השמאל שפקפק בקול רם בתהליך ’הסכם אוסלו’, ואף הגן על זכותם של המתיישבים היהודים ביש”ע ובחבל עזה ליחס הוגן מצד התקשורת, על אף שדעתו חלוקה עמם בנושא המדיני”
ב-2005, יצא מעריב, במערכה כנגד השחיתות הפוליטית שנראתה פושה בכל מערכי השלטון בישראל. תחת הכותרת; “איפה הבושה?” כתבו דנקנר, ועמיתו דן מרגלית, יחד מספר מאמרים חריפים, ובהם קראו לאזרחים למחות כנגד השחיתות ולדרוש ניקוי אורוות במערכת השלטון. לאחר מערכת הבחירות של 2006, ספג דנקנר, ביקורת בטענה שעיתון “מעריב” נטה באופן ברור לכיוונם של מפלגת קדימה ושל העומד בראשה, אהוד אולמרט. בסוף 2007, פרש דנקנר, מתפקיד עורך “מעריב”.
בשנת 2009, שיחק דנקנר, בסדרת הטלוויזיה ’פולישוק’ שהוקרנה בערוץ 2. בסדרה גילם את חומי שליט, יושב ראש מפלגת מל”ל, המכהן כשר המשפטים וסגן ראש הממשלה, בהשראת יוסף לפיד ומפלגת שינוי.
בשנת 2012, דנקנר, שנחשב ידידו של אולמרט, נצפה, נשמע, ועורר סערה, לאחרונה, באמצעי התקשורת, כמי שאינו חושש בהצהרותיו, לאחר זיכויו של ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד אולמרט, והאשים בהאשמות חמורות את פרקליט המדינה, עו”ד משה לדור; “אחרי פסק הדין, לפי דעתי פרקליט המדינה, יש אומרים שצריך להתפטר, אני חושב שהוא צריך להתאבד”, אמר.
◄ מספריו;
▼ סיפורת;
● ברמן, למה עשית לי את זה (עם איורים של דודו גבע) (1982).
● מחפשים את גואלמן (1986) – סיפור קצר מספר זה, האח של רמלר עובד ב-1994 לסרט האח של דריקס, בו הופיע גם דנקנר עצמו בתפקיד אלוף הפיקוד.
● הקיץ של רינה אוסטר (1995).
● ימיו ולילותיו של הדודה אווה, אחוזת בית ספרים, (2008).
● מגע הקסם של הבל גאגין, אחוזת בית ספרים, (2011).
▼ ספרים בלשיים;
● אל תירו בנשיא (1980) (ראו גם: פרשת סטולרו – יכמן – צ’צ’קס.)
● שרמן בחורף (1996) – הוסרט לטלוויזיה.
● האיש ללא עצמות (2002).
▼ הומור וסאטירה;
● עדיף מלפפון על הגבר מפני ש… (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985): לקט בדיחות מלפפון עם איורים.
● ספר הפלוץ והשכחה (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985).
● הפסטו של השכן ירוק יותר (1997): אוסף טורים סאטיריים והומוריסטיים שפורסמו בעיתון “הארץ”.
▼ שונות;
● אפריקה, אפריקה (עם תמר גולן) (1988).
● שלושה בממ”ט אחד (עם רון מיברג ואמנון לוי) (1991): טורים שפורסמו בעיתון “חדשות” במהלך מלחמת המפרץ.
● דן בן אמוץ – ביוגרפיה (1992).
● איפה היינו ומה עשינו? – אוצר שנות החמישים והשישים (עם דוד טרטקובר) (1996).
● ספר הקומיקס הציוני (עם עמרם פרת) (1998).
☚ המידע אודות אמנון דנקנר, הובא מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
Add Comment