ביה”ד הארצי לעבודה, הורה על הפיצוי לעובדת לאחר שנדחתה בקשתה להמשיך בעבודתה לאחר גיל הפרישה ◄ בית הדין הארצי לעבודה, קבע; “בנסיבות המקרה הזה, כי על אוניברסיטת בר אילן, הייתה מוטלת החובה לשקול לעומק את בקשת המערערת, בעיקר לאור הנוהל הקיים באוניברסיטת בר אילן, המאפשר המשך העסקה גם לאחר גיל הפרישה, ומשלא פעלה כן, נפל פגם ממשי בהתנהלותה”.
ביה”ד הארצי לעבודה: 50,000 ₪ לעובדת שנדחתה להמשיך בעבודתה לאחר גיל הפרישה
עובדת של אוניברסיטת בר אילן, אשר הגיעה לגיל הפרישה פנתה להנהלת האוניברסיטה, וביקשה להמשיך לעבוד, אך נענתה בשלילה. תביעה שהגישה העובדת ל’בית הדין האזורי’, נדחתה, ועל כך, הגישה יחד עם 3 עמותות הפועלות לקידום זכויות הזקנים בישראל, ערעור. העובדת והעמותות, טענו, כי דחיית הבקשה רק בשל קיומו של גיל פרישה ביולוגי אחיד, מבלי להתייחס לנסיבות הקונקרטיות ולגורמים אישיים של העובד, מהווה אפליה אסורה מטעמי גיל, וכן פגיעה קשה בזכויות החוקתיות לשוויון ולחופש העיסוק.
עוד נטען, כי אנשים רבים בשכבת גיל זו, נגררים למצבי עוני בשל הוצאתם משוק העבודה, בפרט כאשר טרם הצליחו לצבור זכויות פנסיוניות מלאות. בנוסף נטען, כי למרות שבאוניברסיטה קיים נוהל המאפשר העסקת עובדים לאחר גיל פרישה, הפעלתו במקרה זה כלל לא נשקלה.
אוניברסיטה בר אילן טענה, כי החוק מעניק לה שיקול דעת בלעדי לחייב עובד לפרוש מעבודתו עם הגיעו לגיל הפרישה, וכי הוא חוקק לתכלית ראויה, שהינה לתת לעובד לנוח לעת זקנה, ובמקביל לאפשר למעסיק לרענן את מצבת העובדים שלו.
בנוסף נטען, כי ככלל, לא נוהגת אוניברסיטת בר אילן, להעסיק עובדים לאחר גיל הפרישה, וזאת בשל מצוקה תקציבית.
בית הדין הארצי לעבודה (בהרכב של; הנשיאה כב’ השופטת נילי ארד, כב’ השופטת עפרה ורבנר, וכב’ השופטת סיגל דוידוב), הכיר בקיומה של אפליית עובדים בשכבת גיל הפרישה, וקבע, כי לעובדים נתונה הזכות לבקש מהמעסיק להמשיך לעבוד אף לאחר גיל הפרישה, ואילו המעסיק מחויב לשקול את בקשת העובד בכובד ראש תוך שקילת הגורמים הרלוונטיים, ובהם מצבו האישי.
חובה זו, כך נקבע, נובעת מחובת ההגינות ותום הלב בהן חב מעסיק כלפי עובדו.
בנסיבות המקרה, נקבע, כי על האוניברסיטה הייתה מוטלת החובה לשקול לעומק את בקשת המערערת, בעיקר לאור הנוהל הקיים באוניברסיטת בר אילן, המאפשר המשך העסקה גם לאחר גיל הפרישה, ומשלא פעלה כן, נפל פגם ממשי בהתנהלותה.
לפיכך, נפסק, כי אוניברסיטת בר אילן, תשלם למערערת פיצוי בסך של 50,000 ₪, וכן תישא בהוצאות המערערות בשתי הערכאות, בסך של 7,500 ש”ח.
עו”ד אבי סלמן, ממשרד עורכי דין סלמן-אלון, העוסק ב’דיני עבודה’, נגיב על ההחלטה; “בפסק דין חשוב ומעמיק, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעור העובדת בחלקו, לאחר שבית הדין האזורי לעבודה, דחה את תביעתה, וזאת בהסתמך על הפסיקה הרווחת בנושא, לפיה פרישת עובד בגיל הפרישה, הקבוע בחוק לא תחשב אפליה פסולה.
יש להדגיש, כי בית הדין הארצי, העניק משקל בהחלטתו לעובדת קיומו של נוהל פרישה ספציפי באוניברסיטת בר אילן, לפיו יש לאפשר, במקרים מסיימים, להאריך את ההעסקה לאחר גיל הפרישה”.
עו”ד סלמן, הוסיף, ואמר, כי; “מעניין יהיה לראות את פסיקת בג”ץ בעניין, ככל שיידרש לדון בסוגיה, לרבות לעניין חוקיות קביעת גיל פרישה אחיד סטטוטורי ב’חוק גיל פרישה’, התשס”ד-2004.”
● ב”כ המערערות; עו”ד כרמית שי
● ב”כ המשיבה; עו”ד דרור פרנקל, עו”ד דורית יוסף.
אל פסק הדין ליבי וינברגר ואח’ נגד אוניברסיטת בר אילן.
_______
● הידיעה הובאה בסיוע ובאדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
