המחקר מצביע על פער די משמעותי בין השיח הציבורי המאפיין את האליטה הכלכלית, המנהלית והפוליטית בישראל לבין העמדות בהן מצדדים חלקים רחבים בציבור הישראלי בכל הקשור למדינת הרווחה. פערים אלו יכולים להסביר במידה רבה את רגשות התסכול שהובילו בין השאר להתפרצות תנועת המחאה החברתית בקיץ 2011
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מחקר: שאלה של מחאה חברתית
מחקר חדש אשר נערך על ידי פרופ’ שלמה מזרחי וד”ר פני יובל מהמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית בפקולטה לניהול על-שם גילפורד גלייזר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וד”ר ניסים כהן מהמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה, מציע נדבך נוסף בסדרת מחקרים אודות עמדות הציבור כלפי מדינת הרווחה ויחסי הגומלין בין האזרחים, המדינה והסקטור הפרטי.
המחקר, מצא שקיים חוסר שביעות רצון מהמדיניות הכלכלית הקיימת בישראל, ומהיקף השירותים המסופקים על ידי הממשלה בתחומי מדינת הרווחה. כפי שמשתקף מהסקר, הציבור הישראלי גם אינו חש בדרך כלל שמצבו הכלכלי יציב. הצטברות זו של נתונים מלמדת על פער בין מצבה הטוב יחסית של ישראל מבחינה מאקרו-כלכלית לבין תחושותיהם של האזרחים לגבי מצבם הכלכלי האישי והשירותים שהם מקבלים בפועל.
יתר על כן, המחקר מצביע על פער די משמעותי בין השיח הציבורי המאפיין את האליטה הכלכלית, המנהלית, והפוליטית בישראל לבין העמדות בהן מצדדים חלקים רחבים בציבור הישראלי בכל הקשור למדינת הרווחה. פערים אלו יכולים להסביר במידה רבה את רגשות התסכול שהובילו בין השאר להתפרצות תנועת המחאה החברתית בקיץ 2011.
מגמות אלה, נבחנו הפעם בזמן אמת תוך כדי התפרצות הפגנות הרחוב החברתיות, כך שמעבר לצילום ותיאור של תמונת המצב כפי שמצטיירת במועד התפרצות ההפגנות, שהוא חשוב כשלעצמו, מתחקים החוקרים אחר מגמות השינוי או השימור בדעת הקהל ביחס לסוגיה המרכזית בהתפרצויות אלה בשלוש נקודות זמן עוקבות – שתיים קודמות לאירועים, קרי; בשנים 2008, 2010 והשלישית אוגוסט 2011 עם פרוץ הפגנות הענק.
המחקר הראשון בסדרה פורסם ב-2008 והשני ב- 2010, ועולה מהם תמונה דומה לפיה הציבור הישראלי מעדיף באופן מובהק דגם מרחיב של מדינת רווחה תוך הטלת האחריות לרווחת הציבור בתחומים, כמו; חינוך, בריאות, תעסוקה ורווחה על כתפי הממשלה, ואף מגלה נכונות לשלם על כך מסים. המחקר הנוכחי, מבוסס על סקר שנערך במחצית השנייה של אוגוסט 2011 בקרב 505 אזרחים שמהווים מדגם מייצג של הציבור הישראלי.
המחקר הנוכחי, ייחודי גם בכך שהוא בוחן את עמדות הציבור הישראלי לגבי תופעה המכונה בספרות המחקרית; “פוליטיקה אלטרנטיבית”. לרוב, זו היא למעשה טקטיקה, שנועדה לספק פתרון קצר טווח ומקומי, לבעיית חוסר שביעות רצון ומחסור בשירותים ומוצרים שסופקו על ידי הממשלה. הדוגמאות הבולטות לכך הן; “רפואה שחורה”, “חינוך אפור”, “כלכלה שחורה”, וגופים המספקים שירותי בטחון פנים ושיטור ללא הסמכה מפורשת.
◄ עולה שמתן מענה הולם לדרישות תנועת המחאה החברתית, הינו חיוני ביותר
פוליטיקה אלטרנטיבית, היא מושג רב-מימדי המתייחס לשימוש של פרטים וקבוצות במוסדות לא פורמאליים בכל הקשור לתהליך הספקת שירותים ממשלתיים שנמצאים במחסור. במובן הצר, מכוון המושג להספקה עצמית של שירותים ומוצרים ציבוריים שמבצעים פרטים וקבוצות בחברה שלא באמצעות גורמי הממשל ובצורה בלתי חוקית או על סף החוקיות.
ממצאי המחקר, מלמדים שבכל הקשור לעמדות הציבור הישראלי, פוליטיקה אלטרנטיבית הינה מאפיין דומיננטי בתרבות הפוליטית בחברה הישראלית. עם זאת, הציבור הישראלי, מסתייג מאוד מהיגדים שמצדיקים הפרת חוק ברורה או מתן שוחד. בכך, יש משום התכחשות עצמית שלפיה הפרטים עושים רציונליזציה לפעולות שנמצאות על גבול החוק או שאינן חוקיות כלל תוך מתן הצדקות כאלה ואחרות והגדרת תחומים “אפורים” ולא-פורמאליים. כאשר תופעה זו מחלחלת גם לגופים השלטוניים עצמם הסכנה לשלטון החוק, ברורה.
קיומה של פוליטיקה אלטרנטיבית, כמאפיין עיקרי של התרבות הפוליטית ואסטרטגיות הטווח הקצר שנגזרות ממנה יוצרים פער בין העמדות העקרוניות כלפי מדינת הרווחה לבין העמדות וההתנהגות הנאכפות על ידי אילוצים מבניים. הפעולות שבהן נוקטים אזרחים בטווח הקצר על מנת להשיג שירותים ברמה האישית במגוון אמצעים יוצרים את התחושה שהציבור מעדיף הספקת שירותים שלא באמצעות הממשלה, קרי; הפרטה. אלא שבפועל העמדות העקרוניות של הציבור הישראלי לגבי מדינת הרווחה, לא השתנו בצורה דרמטית לאורך השנים לכיוון של עמדות ניאו-ליברליות.
מה שכן השתנה הוא מדיניות מתמשכת של נסיגה ממדינת הרווחה, תוך שימוש באסטרטגיה של צמצום המימון הממשלתי לשירותים ציבוריים. מכיוון שלא קימות אלטרנטיבות פרטיות במידה מספקת התהליך יוצר למעשה שווקים לא פורמאליים, שמצויים במקרים רבים על גבול ומחוץ לחוק (שווקים “אפורים” ו”שחורים”). תחת תנאים אלו, נאלצים האזרחים לבחור בהספקת שירותים מסוג זה לטווח הקצר כדי להשיג תוצאות מיידיות. תופעה זו, ככל שתחלחל עמוק יותר בחברה ובמסדרונות הממשל, עלולה להשחית את המידות באופן מטריד, ולהוות איום של ממש על שלטון החוק ודפוסי ציות לחוק.
יתר על כן, הגיוני לשער, כי במידה והפער הגדול בין המדיניות החברתית המיושמת דה פקטו בישראל לבין דעת הקהל הישראלית לא יצטמצם, ובהינתן תרבות פוליטית של פוליטיקה אלטרנטיבית בחברה הישראלית, נזהה יותר ויותר פעולות “עוקפות ממשל” אשר תכליתן קביעת עובדות בשטח, כאשר חלקים מפעולות אלו ילבשו אופי בלתי חוקי או על סף החוקיות. במידה ולאחר עשרות שנים של פאסיביות, ילמד ויפנים הציבור הישראלי, כי מחאות “קונוונציונאליות”, קרי; השתתפות פוליטית באמצעות בחירות, הפגנות, וכיוצא באלו, אינן מספקות את הסחורה – המוטיבציה לפנות לערוצים אלטרנטיביים רק תגבר.
מכאן עולה, כי מתן מענה הולם לדרישות ’תנועת המחאה החברתית’, הינו חיוני ביותר לא רק בשל הצורך לפתור בעיות חברתיות-כלכליות ספציפיות, אלא במיוחד בשל הצורך למנוע הידרדרות נוספת בשלטון החוק, וכיבודו ובחסינותה של הדמוקרטיה הישראלית.
Add Comment