עמוס ברנס, בן 67 במותו, נאבק האחרונה במחלת סרטן, הלוויתו תתקיים ביום שני ◄ ברנס, הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר ז”ל, ונידון למאסר עולם… אך לאחר מאבק ממושך, שוחרר, המשיך להיאבק למשפט חוזר, ולאחר שביה”מש העליון, ביטל הרשעתו ברצח, קבע ביהמ”ש המחוזי ב-2002, כי מדובר בזיכוי.
עמוס ברנס, שהורשע ברצח חיילת רחל הלר, ולאחר מכן, זוכה מכל אשמה, הלך לעולמו
עמוס ברנס (67), תושב העיר עכו, הלך הבוקר (שבת) לעולמו בבית החולים בעיר נהריה, ממחלת סרטן בה נלחם בחודשים האחרונים. ברנס, אחריו שני ילדים. לצד מיטתו בבית החולים, עמדו הבוקר אחיו, ילדיו ובני משפחה. אחיו מוטי ברנס, אשר ליווה אותו במאבקו הארוך, אמר, לתקשורת, כי עמוס, נפטר כצדיק, בשבת בבוקר – ונגאל מייסוריו לאחר 35 שנים של מאבק בו ניצח. הלוויתו תתקיים ביום שני. ברנס, התפרסם בישראל, שנלחם למען הצדק שלו ונגד עיוותי דין בביתי המשפט ועדויות שקר של חוקרי המשטרה, לאחר שהורשע באינוס וברצח החיילת רחל הלר ז”ל, ולאחר מכן, זוכה מכל אשמה.
ברנס, הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר, נשפט למאסר עולם, אך קיבל חנינה מנשיא המדינה לאחר 8 וחצי שנות מאסר, כאשר התברר, כי היו במשפטו עיוותי דין ועדויות שקר של חוקרי המשטרה.
לאחר מאבק ארוך של ברנס לקיום משפט חוזר נקבע לו משפט חוזר ב-2002, אך עקב החלטת פרקליטות המדינה שלא להגיש כתב אישום חוזר זוכה ברנס, זיכוי אילם, ואף נפסקו לו פיצויים על מאסר שווא.
◄ רקע;
ב-24 באוקטובר 1974, נמצאה גופתה של רחל הלר, חיילת בת 19 מהעיר בת ים, בצד כביש “קיט ושיט”, המחבר את קיסריה, והעיר אור עקיבא; בגדיה ותיקה נמצאו לאחר ימים אחדים מתחת למעביר מים באזור זכרון יעקב. בתחילה, לא הצליחו שני צוותי המשטרה, שחקרו את האירוע להגיע לממצאים. החשוד המיידי היה יורם ביכונסקי, ידידה הקרוב של הנרצחת.
ביכונסקי, היה מוגדר כפעיל ב’שמאל הרדיקלי’, דבר שהוביל את חוקרי המשטרה, להניח, כי הרצח בוצע על רקע פוליטי. ביכונסקי, נחקר במשך זמן רב, אך לאחר שהסתבר, כי נתוניו האישיים, כגון; היותו נכה מלחמת יום הכיפורים, לא תאמו את נסיבות הרצח, הוא שוחרר.
עמוס ברנס, שהכיר את הלר, באופן שטחי מ’בית רוטנברג’ בעיר חיפה, הודיע מיוזמתו למשטרה, לטענתו, כדי לסייע בחקירה, כי הוא מכיר את הנרצחת.
ברנס, נחקר, ובמשך מספר חודשים לא יצרה עימו המשטרה קשר, עקב כך שלמשטרה היו חשודים אחרים. רק לאחר מספר חודשים, כשהוקם צוות חקירה מיוחד שלישי, בראשות סנ”ץ שאול מרכוס, זימנה המשטרה את ברנס לחקירה חוזרת.
מאותו רגע, נחקר ברנס, בחשד לרציחתה של הלר. החשוד ברנס, נחקר תוך מניעת שינה וסטירות והודה ברצח. הוא אף אולץ לשחזר את הרצח שכביכול ביצע. לברנס, לא עזרו עדות אליבי של חברו, ישראל קפקא, כי באותו יום ובאותה שעה הם נסעו יחדיו באוטובוס בעיר חיפה. ידיד נוסף שלו בשם; מקס בוחבוט, ששימש לו אליבי, סירב להעיד לזכותו בבית המשפט, וטען, כי אינו זוכר את נסיעתם יחדיו.
◄ שקרים בחקירה;
הלחץ הציבורי שהופעל על המשטרה, הוביל להקמת צוות חקירה (שלישי), שחתר להשגת חשוד, וכתב אישום מהיר.
השופט חיים כהן, פנה לנשיא המדינה ושכנע אותו לקצוב עונשו של ברנס
כבר בשלב בקשת הארכת המעצר, שיקרו השוטרים בפני בית המשפט, כאשר פקד יהודה אלבז, העיד עדות שקר בשבועה, כי ברנס היה חשוד בביצוע מעשים מגונים בשתי בחורות ובנער, וברנס, טען בפניהם, כי אינו זוכר את הפרטים.
לאחר ארבעה ימים, ללא שינה, ולאחר שקיבל סטירות במהלך חקירתו, הסכים ברנס לשחזר את הרצח. במהלך השחזור, ברנס, קטע את השחזור המבוים באמצע, לדבריו הוא חשב שזו הצגה. אז הגיע סנ”ץ מרכוס, סטר לברנס, וזה הסכים להמשיך את השחזור. החוקרים, טענו בבית המשפט, כי מרכוס, כלל לא היה נוכח בחקירה.
השוטרים, שנחקרו בבית-המשפט על האירוע, טענו שלא היו מצוות החקירה, אלא רק שמרו על החשוד. ברנס, טען שחוקר בשם; סימון אבוטבול, כבל אותו באזיקים. ברנס, התלונן בפני ד”ר בצלאל בלוך, רופא מ’המכון לרפואה משפטית’, על המכות שקיבל מהשוטרים. ד”ר בלוך, טען, כי ברנס, כלל לא התלונן בפניו.
אולם אחרי קרוב ל-7 שנים, נמלך ד”ר בלוך בדעתו, וביום 15 בפברואר 1981, הצהיר בפני עזרא גולדברג בכתב ואף חתם על הצהרתו, ואחר כך, מסר על כך עדות במשטרה, שברנס, אכן התלונן בפניו אז על מכות שקיבל מהחוקרים.
אף על פי שבית המשפט המחוזי, ביקר את השוטרים מרכוס ואלבז על מתן עדות שקר (לגבי מרכוס, מדובר בשקר במשפט-זוטא ולא בנוגע להשתתפות בחקירה), הוא החליט להרשיעו על סמך עדויותיהם של שאר השוטרים, ועל סמך הודאת החשוד. השופטים, קבעו, כי ברנס, משקר “במצח נחושה”, בנוגע לאלימות, ובקשר להימצאותו של סגן ניצב מרכוס בחקירתו.
◄ ההרשעה;
בפסק דין של בית המשפט המחוזי בעיר חיפה, שניתן ב-11 בינואר 1976, הורשע עמוס ברנס ברצח רחל הלר, ונידון למאסר עולם. הוא טען במשפטו, כי הודה משום שחוקרי המשטרה, הפעילו עליו לחץ, וכי חשב שבבית המשפט יוכל להוכיח את חפותו. בקשתו לפסול את הודאתו, נדחתה במסגרת משפט זוטא. במהלך משפט הזוטא, זומן מומחה פוליגרף משטרתי שהעיד על מצבו הגופני של ברנס. בתשובה לאחת משאלות ההגנה, אמר המומחה שמבדיקת הפוליגרף של ברנס, כי לא ניתן לקבוע אם דיבר אמת או שיקר.
ברנס, ערער אל בית המשפט העליון, ובפסק דינם של השופטים; חיים כהן, יהודה כהן, ואליהו מני (ע”פ 127/76), שניתן ב-6 ביולי 1976, הוחלט לדחות את הערעור, חרף פגמים שנמצאו בחקירה. ב-12 באוגוסט, דחה השופט שמעון אגרנט את בקשתו של ברנס לדיון נוסף.
בקשתו לקיום משפט חוזר, שהוגשה כעבור שנתיים, נדחתה על ידי השופט יואל זוסמן, בטענה שלא נמצאה ראיה חדשה המסייעת לברנס.
◄ החנינה;
עזרא גולדברג, פנה לשופט כהן, שהסיק מכך שטעה בפסק הדין
עזרא גולדברג, ניצב משנה בדימוס, הגיע בשנת 1980, למסקנה, כי לא ברנס הוא שרצח את הלר, אלא אנס סדרתי שפעל באותו אזור.
דפוס הפעולה הדומה הוביל אותו למסקנה זו. הוא פנה לשופט חיים כהן, שהסיק מכך שטעה בפסק הדין. השופט כהן, פנה לברנס, והציע לו לבקש חנינה.
ברנס, סירב, וטען שבקשת חנינה, תהיה הודאה באשמה על רצח שלא ביצע. בעקבות לחץ תקשורתי, נפתחה חקירה נוספת, ולאחר שהוברר, כי סגן ניצב מרכוס, שיקר, הוא הועמד לדין והורשע במתן עדות שקר. אולם, גם לאחר הגשת ערעור, השופטים בביהמ”ש העליון לא השתכנעו, כי הופעל לחץ פיזי על ברנס.
השופט חיים כהן, פנה אל נשיא המדינה, ושכנע אותו לקצוב את עונשו של ברנס. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנות מאסר, ולאחר ניכוי שליש, שוחרר ברנס, כעבור 8.5 שנים, ביוני 1983.
◄ הבקשה למשפט חוזר;
ברנס, לא הסתפק בשחרור, ודרש לערוך לו משפט חוזר. כעבור שנה מיום שחרורו, הגיש ברנס, בקשה למשפט חוזר. השופטת מרים בן-פורת, דחתה במרץ 1985 את הבקשה בטענה שברנס לא הציג בפניה כל ראיה חדשה, והיא אף המליצה על טיפול פסיכולוגי; “המוצא ממצב נפשי זה הוא, לדעתי, בקבלת עזרה מתאימה של מומחה לדבר, וחבל אם לא יבחר בדרך זו”.
בשנת 1996, תוקן סעיף הבקשה למשפט חוזר בחוק בתי המשפט, ועקב כך פנה ברנס, בשלישית לקיום משפט חוזר בעניינו. השופט שלמה לוין, דחה את בקשתו של ברנס בטענה שאין ראיותיו מהוות עילה למשפט חוזר.
ברנס לא התייאש, ופנה אל הסניגוריה הציבורית. עו”ד דיוויד וינר, שהיה אז סגן הסניגור הציבורי הארצי, החליט שיש בסיס להגשת בקשה נוספת למשפט חוזר, ורתם את צוות ’הסניגוריה הציבורית’ למשימה.
השופטת דורנר, הצביעה על הפגמים החמורים שנפלו בהליך הרשעתו של ברנס
ב-14 במרץ 2002, החליטה השופטת דליה דורנר, (בפסק דין מ”ח 3032/99) להורות על משפט חוזר לברנס (להחלטה הייתה גם השפעה על פתיחת משפטם החוזר של מורשעי כנופיית מע”צ).
השופטת דליה דורנר, הצביעה על הפגמים החמורים שנפלו בהליך הרשעתו של ברנס, ואף שלא הייתה בטוחה בחפותו, קבעה, כי הוא זכאי למשפט חוזר.
כארבעה שבועות לאחר מתן פסק דין זה, נפטר השופט (בדימוס) חיים כהן. שיחת הטלפון האחרונה בחייו של כהן, הייתה אל השופטת דורנר. הוא טלפן אליה ממיטת חוליו, כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול; “שאני עשיתי”, כדבריו. ברנס, היה מנושאי ארונו של כהן, בהלוויתו.
ב-11 בדצמבר 2002, החליט בית המשפט לזכות את ברנס, בזיכוי אילם, כלומר; ללא שמיעת הראיות, מבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, וזאת לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום.
ברנס, תבע מהמדינה פיצוי על שנות הסבל שעבר בכלא והעינויים הרבים שעבר והובילו להפללתו, וב-4 באוגוסט 2010, פסק בית המשפט המחוזי בעיר תל אביב, כי יפוצה על ידי המדינה, בסכום של 5 מיליוני שקלים, זאת על הנזק שנגרם לו בשלילת חירותו ו-אות הקין החברתי, אובדן כושר השתכרות, והוצאות משפט.
יהי זכרו ברוך.
● מתוך ויקיפדיה
● פסקי הדין בעניין ברנס
● מכתבו של עזרא גולדברג לחבר הכנסת
Add Comment