איש עסקים יהודי-אמריקאי, המיליארד מר שלדון אדלסון (Sheldon Gary Adelson), נמצא כיום שנת 2011, במקום ה-16 בין עשירי העולם וה-5 בין עשירי ארה”ב. מה שעשה מר אדלסון וצוות אנשי ’ישראל היום’ לעיתון “ידיעות אחרונות” במהפך שבו העיתון של המדינה הוא כיום ’ישראל היום’, מזכיר לי את אחת מהגיגי הגאון אלברט איינשטיין, אשר כתב, כי; “יותר קל לפרק אטום מאשר דעה קדומה”.
למי שזיכרונו קצר, נזכיר ש”ידיעות” היה עיתון שהתגאה שבועות רבים בעמודיו הראשיים, כי כמעט ואין עוררין על אחוז חשיפתו.
“מעריב” השתגע, החליף עורכים, כתבים בעלים, ולא פעם ולא פעמיים גם פורמט, ואפילו בחר באחד שכזה שלא היה ניתן להבדיל לרגע בין השניים, אלא ש’דעה קדומה’, כזכור, קשה לשנות או לפרק.
גם עיתונים נוספים בישראל, קרסו זה באחר זה ב-63 שנות עצמאות ישראל. היו בהם גם עיתונים מקומיים, אשר חטפו מכל כיוון, בכינויי לעג של “חינמונים” ו”מקומונים“, חלקם קרסו, ונסגרו, בדממה ואחרים בכל תרועה רמה.
אחר כך ו/או במהלך התפגרות העיתונות בארץ הקודש, החל “ידיעות אחרונות” לאמץ את אותו מודל לעצמו, לו הוא כל כך לעג, דחק וריסק בשל היציבות הפיננסיות שלו, זה באחר את העיתונות המקומית אשר בבעלות הבן של יוכבד בשכונה.
אז, לא ראינו ולא דמעה אחת בעיניו של מר נוני מוזס הבעלים של “ידיעות אחרונות“. נכון, זו הייתה תחרות עסקית הוגנת יותר או הוגנת פחות, שבה הוא ניצח לא בזכות עיניו התכולות-ירוקות, אלא בראייתו העסקית, וכמובן גם בזכות כספו הרב שעשה ביושר.
ציבור הקוראים בישראל, חשב באותה עת שזהו “העיתון של המדינה“. שאין לו מתחרים. הקופירייטרים שכתבו את המשפט הזה, לא התאמצו להמציא את המשפט, הוא היה שגור בפי כל עולל ברחבי ישראל.
לפי כך אין ספק, שאדלסון, וצוות אנשי ’ישראל היום’, ראויים לכל שבח בעבודה העיתונאית שעשו, עם כסף ובלי כסף, כדי ליטול את הבכורה.
היו כבר בעבר ניסיונות של מיליארדרים לפתוח/לרכוש עיתון (מעריב, לדוגמא, באמצע שנות ה-80, עם מיליארדר בריטי, איל תקשורת בשם; רוברט מקסוול), וכספם שקע למצולות עימם, תרתי משמע.
אין ספק, כי יון פדר עורך אתר ynet, שבעיתוי מקרי נדרש להגן על ביתו “ידיעות“, משדר את מה שכולם כבר יודעים. אפילו אימא שלי שתחייה עד 120, שאלה אותי לאחר שצפתה בפרסומות בטלוויזיה; מה קרה ל”ידיעות“, מה זה כל רגע פרסומת שלידיעות?”
התשובה פשוטה, עניתי לה; “ידיעות אחרונות” משדר; פאניקה! הוא כבר לא העיתון של המדינה, וככל הנראה, כבר לא יהיה לעולם.
על פי נתוני TGI, שאיש לא חושד לרגע שאיזה מיליארדר גם “קנה אותם”, עיתון’ישראל היום’, כבר זוכה להכרה מלאה בקרב הציבור, כי הוא “העיתון של המדינה“, ממשיך וכובש לו אט אט את אותה “דעה קדומה“, כי הוא העיתון של המדינה.
הבעלים של עיתון “ידיעות אחרונות“, יכולים כעת מקסימום בקרב האחרון שלהם לשלוף מהכספת מזומנים רבים שהרוויחו בעבר, על חשבון אלה שנסגרו, ולהשקיעם תרתי משמע בפרסומות בטלוויזיה או בחוצות ערי ישראל.
איתן כסיף, מנכ”ל TNS טלגאל המבצעת את סקר TGI בישראל, שנדרש בראשית השנה (ינואר 2011), הבהיר, כי “התחזקות “ישראל היום“, בעיקר בסוף שבוע, ממשיכה להשפיע על מגמת הגידול בסה”כ קריאת עיתונים בישראל, תופעה חריגה מהנהוג בעולם, לפיה קיימת מגמה של ירידה בקריאת העיתונות המודפסת“.
על תרומת ’ישראל היום’, לא שמעתי את מר פדר מהלל ומשבח, בניגוד ל”כללי משחק עיתונאי“. בוא נהייה לרגע רציניים יותר; אין כללי משחק עיתונאי.
אולי היו פעם אם בכלל, מר פדר, גם כותב שורות אלה, הנחשב לקשיש, למעלה מ- 45שנה במקצוע, מבכה את גורלה של עיתונות של פעם, כאשר עוד נאבקתי שיתאפשר לי לכתוב בעיתון ואחר כך ששמי המלא, יופיע בפתיחת הכתבה ב”ידיעות אחרונות” ולא בסוגריים בתחתית הכתבה.
חוצפתו של פדר, לכאורה, אינה יודעת גבולות. ועל כך נאמר “טול קורה מבין עיניך“.
בעוד עיתון האב-הסב לא משנה שלך; “ידיעות אחרונות“, מפציץ, פוגע, ומבקר את ראש הממשלה מר בנימין נתניהו ורעייתו שרה, כאילו היה מדובר כמעט באויב העם, ולא במי שמנהיגו ונבחר על פי חוק ורצון הציבור וגם היום מוביל בכל סקר – למה אסור לו לקבל “ליטופים” מחברו הטוב? כן, חברו הטוב ואולי אפתיע אותך הבלתי משוחד.
הוא לא צריך את הפירורים מישראל. נכון, והוא לא מכחיש בראיונות עימו, כי הוא ידיד ישראל. הוא יהודי כמוך וכמוני, המבקש רק כבוד. נכון זו פריבילגיה של מיליארדרים. למה לא שיקבל אותה ו”על הדרך” יימנע מ”ידיעות אחרונות” לקבוע מי יהיה ראש הממשלה ומי לא…?!.
אני בטוח, כי ראש הממשלה מר נתניהו, נותן וייתן לו כבוד, ועוד איך. למה לא, יש חוק שאוסר זאת… ואתה פדר, עם כל הכבוד, ויש כבוד, מי שמך להחליט שאין זה ראוי, שזה מסוכן. הגזמת.
הכוח שהיה לפני כניסת אדלסון עם (’ישראל היום’) מולחינמי אחר שמצאתיו בתחנת הדלק או בסופרמרקט שלי (’ידיעות אחרונות’), שאתה הרי לא במקרה בעבר, הרווחת ונטלת ביושר את תואר “איש השיווק” של החודש מטעם איגוד המפרסמים, מייצג כמשווק לא היה, ואולי עודנו מסוכן? שנפרט גם בעניין הזה כאן?!
אתה מר פדר, נטפל בביקורת שלך, באלה המילים, ציטוט; ’ישראל היום’ הוא “תופעה מסוכנת, אפילו מפחידה. ולא בגלל שהוא עיתון מגויס. עיתונים סקטוריאליים, היו תמיד. ’דבר’, ’הצופה’, ’למרחב’ ו’קול העם’.
אני לא כופר בזכותו של עיתון להיות בעל אג’נדה, אבל אני כן, כופר בזכותו של עיתון להיות כזה ולהכחיש שהוא כזה, והחמור מכל; לשגר את הסחורה שלו כמוצר חינמי מחוץ לכללי המשחק העיתונאי“.
פדר, הרגיש אולי בנוח מול מראייניו “יוצאי ynet“, עורך ’מוצש’ מר אלעד טנא (בעבר עורך ynet יהדות), סגן העורך מר יקיי הפשטיין (גם הוא יוצא ynet).
ולכן אולי שחרר את חרצובות לשונו, באופן די מפתיע ונדיר; “תאר לעצמך שהבעלים של “אוסם“, יקום יום אחד בבוקר, ויגלה שיש פילנתרופ שמייצר “במבה” שנראית כמו במבה, ארוזה כמו במבה, משווקת כמו במבה והיא בחינם.
עכשיו, לך תתנהל בשוק שבו הכאילו במבה הזו, מחולקת חינם, בעוד שאתה נאלץ למכור את הדבר האמיתי במחיר מלא, התופעה הזאת מאיימת על עיתוני הנייר מבפנים. ותוסיף לכך שמדובר בפילנתרופיה שאינה לשם שמיים, כמובן, אלא לצורך קידום ישות פוליטית מובהקת – ותקבל תופעה תקשורתית שהיא סוג של שוחד תודעה“.
על דברים אלו, בשל קוצר היריעה, אומר, כי גם כאן נכונה לך הפתעה. אתה יכול להציע או לשחד אותי באיזה “במבה” או כל מוצר אחר שאתה רוצה – אם אחוש בטעם רע, הרי גם בחינם לא אוכל אותו. יש הלא גבול לחזירות שלי כאדם, אבל פתוח לכל הצעה בתחום הקולינרי… אולי יש מצב שהעיתון-חינמון ’ישראל היום’, הוא כעת יותר נעים לי, טעים לי, מעניין לי.
בוא “נהרוג פרה פרה“, ונתחיל עם; “כמוצר חינמי מחוץ לכללי המשחק העיתונאי” – סליחה? מר פדר, היקר, אתה איש “קשיש“, כמעט בגילי, הבדל של שנה, בינינו, אני המבוגר, הינה לך לידיעתך, מושג מן העבר; “סקופ“, המוכר לך היטב; אם כן, אין כללי משחק עיתונאי, בישראל 2011.
כללי המשחק העיתונאי, מה זה? ואם היו כיצד פעלו ולטובת מי? אולי היו פעם,עיתונאים אמיתיים שלא שיחקו לא במילים ולא בכללים. הם האמינו בעיתונות.
מר פדר, גם כותב שורות אלה (מ.נ), הנחשב לקשיש 40 שנה במקצוע, מבכה את גורלה של העיתונות של פעם שהלכה אולי בלי שוב.
כמו לדוגמא; כאשר נאבקתי ששמי המלא, יופיע בפתיחת כתבה ב”ידיעות אחרונות” ולא בסוגריים בתחתית הכתבה, לאחר ימים או שעות רבות של הכנת כתבה, מפגשים קשים עם אנשים ביגונם, בצרתם ובכעסם…
כשהעיתון הזמין ממני לסייע לו בצוק העיתים, כך גם בעיתונים האחרים, וזאת גם בוויתור על מה שקראו לו “שכר הסופרים” העגום ששולם אם בכלל על ידי מערכות העיתונים.
כל זה קרה אז, כי הם בעלי העיתונים, ידעו, היטב, כי עיתונאים מתחילים, ולפעמים גם ותיקים, כל כך אוהבים ונושמים את המקצוע, שהיו מוכנים לעבוד גם כמעט בחינם העיקר לנסות ולהתקבל לעולם היפה והמרתק אז של העיתונות האמיתית של אז.
היום כמי שעורך אתר (וואי נט) שהוא גם לא האתר של המדינה, אתה יודע שנולד משהו חדש בתקשורת ההמונים. כל העולם הזה, עבר שינויים. עובר שינויים תכופים.
מה שברור בוודאות, זהו עידן שאחרי הדפוס (ה”פרינט“), כמו שעידן הכתב על האבן או על נייר מגומא פפירוס, ו/או על נייר אורז מסיבי במבוק, תם ונשלם.
ה לעשות, אלה הם ההתפתחויות שגם אתה או מעסיקך לא יכולים להם, וטוב שכך.
הניסיונות הפתטיים שלך להגן על מה שהיה “העיתון של המדינה“, בהשתלחות כלפי מתחרה, לא יצלחו בלשון המעטה.
הרי גם לך ידוע, כי כל גולשת כמו עקרת בית מהעיר דימונה ו/או כל דודה מהעיר חדרה, יכולה לפתוח אתר/בלוג, כמוני עקר הבית, ולכתוב מה שהיא רוצה, על מה שהיא רוצה וגם בתגובות (“טוקבקים“), שמיוחסות לך לגביהם תהילת עולם, כי כאמצעי ביטוי חופשי ובלתי-מבוקר/
ניתן לכתוב כמעט הכול (במסגרת החוק, וזאת לא תמיד בהקפדה גם באתרך), וחרף הכינוי שהודבק לך כ”מסנן הטוקבקים הלאומי“.
מר פדר, היקר למה לך להתפלש בקרב שאינו שלך ואם כן, מי מאיים עליך? מי מערער עליך שאתה אץ רץ לשרת את אדוניך, בחוסר טעם שכזה, תחת אצטלה של מגן העיתונות.
הצחקת אותי מי יאמין לך, גם “עיתוני אינטרנט” שעל כל נפיחה בהם “עושים העתק והדבק“, וקוראים להם; עיתונאים, נו באמת…
פדר, כעורך הראשי של ynet, איש אינו מטיל ספק בכישוריך העיתונאיים. כן, אתה מאחרוני העיתונאים האמיתיים. ממש בפתח הימים הבאים, כבר יקראו להם בכל שם, רק במחילה, רק לא עיתונאים.
אתה מר פדר, נחשב נאמר כדמות מפתח בעיצוב פני התקשורת בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21, אז מה בדיוק אתה עושה בעולם הפרסום והדוגמנות למען “ידיעות אחרונות” המצוי בפאניקה“?
Add Comment