העיתונאי דב יודקובסקי, העורך הראשי לשעבר של עיתון “ידיעות אחרונות”, הלך לעולמו בגיל 87 בשנת 2002 הוא זכה בפרס ישראל בתקשורת ◄ יודקובסקי הפך את “ידיעות אחרונות” להיות העיתון הנקרא ביותר בישראל ◄ בשנים 1991-1992 היה העורך הראשי של “מעריב” ייסד את בית הספר לעיתונאות “כותרת”.
ראש הממשלה מר נתניהו, מביע צער עמוק על לכתו של העיתונאי דב יודקובסקי
ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, הביע הערב (ג’) צער על פטירתו של העיתונאי דב יודקובסקי, ואמר; “בצער ובכאב קיבלתי את הידיעה על פטירתו של יודקובסקי, הבולט מבין אישי העיתונות הישראלית בדורות האחרונים”.
לדברי ראש הממשלה מר נתניהו; “העיתונאי דב יודקובסקי, הפך את “ידיעות אחרונות” למעצמה, והיה מופת של עיתונאות הוגנת וחסרת פניות, מורה ומחנך שהעמיד דורות של עיתונאים, שהיו והינם יסוד מוסד לתקשורת הישראלית כולה. הוא יצר עיתונאות שגם ידעה לפנות אל הקוראים ולהביט היישר בעיניהם ולדבר את שפתם. עם פטירתו, תם עידן בתקשורת הישראלית”.
אחה”צ, נודע, כי העיתונאי דב יודקובסקי, העורך הראשי לשעבר של עיתון “ידיעות אחרונות” (במשך 35 שנה), הלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 87.
יודקובסקי, חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2002 וזוכה פרס סוקולוב לעיתונות לשנת 2002, הוא הותיר אחריו אישה, בת ושני נכדים.
ב’כנס אילת’’ האחרון הוענק ליודקובסקי פרס מפעל חיים, אותו קיבלו בשמו שניים מנכדיו. לאחרונה, נחנך ב’בית סוקולוב’ בעיר תל אביב אולם תקשורת על שמו של יודקובסקי, שתרם להקמתו סכום נכבד.
דב יודקובסקי (1923 – 28 בדצמבר 2010) היה עיתונאי ועורך ישראלי, העורך הראשי של “ידיעות אחרונות” ואחר כך של “מעריב”.
דב יודקובסקי, נולד ב-1923 בוורשה בירת פולין, ושנה לאחר מכן עבר עם משפחתו לאנטוורפן שבבלגיה. עבר את השואה במחנות ריכוז בפולין.
בשנת 1945 עלה לארץ ישראל. למד פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים.
משנת 1953 היה מרכז המערכת ועורך בפועל של “ידיעות אחרונות”, ובשנים 1986 – 1989 היה העורך הראשי של העיתון. בתפקידיו אלה הוביל יודקובסקי את “ידיעות אחרונות” להיות העיתון הנקרא ביותר בישראל.
יודקובסקי, הקים בשנת 1990 את בית הספר לעיתונאות “כותרת”. בשנים 1991-1992 היה העורך הראשי של “מעריב”.
בשנת 2000 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות, וב-2002 הוענק לו פרס ישראל בתקשורת.
◄ הרקע ההיסטורי
עיתון “מעריב” הוקם, ב-15 בפברואר 1948, על ידי מי שהיה עד אז עורך “ידיעות אחרונות”, עזריאל קרליבך. במהלך, שכונה לימים “הפוטש”, העביר בלילה אחד לעיתון החדש את כל עובדי המערכת, המנהלה והדפוס והותיר את יהודה מוזס, הבעלים של “ידיעות אחרונות”, ללא עובדים. מוזס לא נכנע והמשיך להוציא לאור את העיתון. סוכני מודעות ומוכרי עיתונים הפכו לכתבים לעת מצוא. כמה מבני משפחת מוזס נעמדו בפינות הרחוב וניסו למכור את העיתונים שאיש לא רצה בהם.
על מצב “ידיעות אחרונות” אז ניתן ללמוד מן הדו”ח הפנימי שכתב עזריאל קרליבך, בתום השנה הראשונה להקמת “מעריב”:
ידיעות אחרונות לא המריא מן ה-15 בפברואר 1948… מתחילה היה מחוסר עובדים, מנגנון וקוראים גם יחד ותפוצתו ירדה עד אפס… כל שאנחנו עושים הוא מחקה בנאמנות של תוכי… אם כי החיקוי הזה נעשה בסגנון גרוע, בתוכן דל ובטעם מפוקפק ביותר, הרי בשטח האינפורמטיבי מעולם לא פיגר אחרי “מעריב”… וכך העלה את תפוצתו מאפס ממש ל-15 אלף עותקים…
ההתאוששות הראשונית הזו הושגה הודות לשני אנשים שיהודה מוזס הזעיק לעזרתו. בנו, נח, ודב יודקובסקי, שהיה קרוב משפחה רחוק שלו.
בעת ה”פוטש” נמצא יודקובסקי בירושלים הנצורה, למד באוניברסיטה ועבד ב”ידיעות אחרונות” כטלפן המעביר ידיעות בטלפון למערכת בתל אביב. בגלל המצור נבצר מיודקובסקי להגיע לתל אביב והוא נחלץ לעזרת העיתון בכך שהקים מהדורה ירושלמית של “ידיעות אחרונות”.
הוא אילתר הדפסה בדפוס הפועל ללא חשמל והגיע לתפוצה של 6,000 עד 10,000 עותקים ביום. השתתפו עמו בהוצאת העיתון הכתב הירושלמי מנחם ברש והעיתונאי הבכיר אביעזר גולן, שהתכוון אף הוא לפרוש ל”מעריב”, אך הדבר נבצר ממנו, כי נתקע בירושלים בעת המצור.
כשהוסר המצור ירד יודקובסקי לתל אביב ומצא עיתון מובס. תפוצת “מעריב” המתחרה הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים. תפוצת “ידיעות אחרונות” הייתה כאמור אפס וכדי להישאר בתודעת הציבור ובשוק שילם יהודה מוזס לילדים שירוצו ברחובות ויקראו בקול “ידיעות אחרונות”. מוזס, החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו.
חלפו עוד שנים רבות עד ש”ידיעות אחרונות” התאושש ממש מול יריבו “מעריב”, שנשא משך יותר מ-20 שנה את הסיסמה “העיתון הנפוץ ביותר במדינה”. הפער הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל”ידיעות אחרונות” ו-180 אלף ל”מעריב”.
נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם יודקובסקי חלוקה חינם של העיתון בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות.
תפוצת “מעריב” הלכה וירדה ושל “ידיעות אחרונות” עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת “מעריב” לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת “ידיעות אחרונות” באמצע השבוע, ו”מעריב” נקלע להפסדים כבדים. כאשר רכש אותו המיליארדר היהודי-בריטי רוברט מקסוול בראשית שנות ה-90 היה העיתון על סף סגירה.
◄ נוסחת יודקובסקי
בנימוקי השופטים לפרס ישראל לתקשורת נאמר, כי יודקובסקי, הגדיר כך את הנוסחה שהביאה להצלחת “ידיעות אחרונות”: האיש שהשפיע עלי יותר מכל בתפיסת העיתון שלי היה מורי לפילוסופיה, פרופסור ליאון רות, שנהג לומר בראשית כל שנת לימודים: מה שקאנט אמר בצורה מסורבלת ומשעממת אמר אפלטון אלפיים שנה מוקדם יותר בצורה עניינית ומושכת לקריאה. הגעתי למסקנה שאפשר לכתוב את הדברים הרציניים ביותר והמסובכים ביותר בצורה בהירה ומושכת. על ידי כך, עולה הרמה ונוצר עיתון שהשר לא מתבייש לקרוא בו ונהגו איננו מפחד מקריאתו.
מאחורי אמירה זו עומדת אסטרטגיה ארוכת טווח שלאורה הוביל יודקובסקי את העיתון והביא להצלחתו, ויותר מזה: ליצירת שפה תקשורתית חדשה שהפכה להיות נחלת התקשורת הישראלית כולה.
◄ עיתון של משכתבים
כשקיבל יודקובסקי לידיו את שיקום “ידיעות אחרונות” נראו הסיכויים להצלתו מסגירה אפסיים. ב”מעריב” שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב”ידיעות אחרונות” וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. “מעריב” דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות. לא היה שום סיכוי למצוא קבוצת כותבים ברמה שתתחרה ב”מעריב”.
האסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי, נועדה להציב את “ידיעות אחרונות” במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים של “מעריב” העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כשרוניים נוסח “מעריב”.
על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כיום כתב בכיר ב”ידיעות אחרונות”; פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג “הרמס בייבי”, סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: באצבעותיהם הפכו זבל לזהב.
– צהוב זה טוב, “העין השביעית”, נובמבר 2006
יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית ובראשם ה”דיילי מירור”, שיודקובסקי למד ממנו רבות.
בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן, שרכשו את “העולם הזה” מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר. השבועון שוכתב כולו, ושמות הכתבים הופיעו בו לעתים נדירות ביותר.
הבעיה העיקרית של יודקובסקי, הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה, עריכה ושכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים “זמנים מודרניים”; יורם וידן ששימש שנים סגן עורך של רם אורן; זיסי סתוי שבא מ”הבוקר” ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים “חרות”, “הבוקר” ו”שער”) ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך); רם אורן, שהחל דרכו ב”ידיעות אחרונות” כטלפן ושימש שנים רבות כעורך המגזין היומי “24 שעות”.
◄ ה”דסק” כספינת דגל
ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות (“הדסק”), שיודקובסקי עמד בראשו ארבעים שנה רצופות ללא הפסקה – מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לפרישתו ב-1989.
המשכתבים שעבדו ב”דסק” במהלך השנים (בקביעות או לסרוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, משה ורדי, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר, ועוד רבים. כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש”ידיעות אחרונות” היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד).
לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה. תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו.
רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייס יודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם, ועוד. טורים אלה, היקנו ל”ידיעות אחרונות” דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו.
במקביל הקים יודקובסקי בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים אינספור: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, דבורה נמיר, ישעיהו בן פורת, אראל גינאי, זאב בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזל (בפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו.
יודקובסקי, שמר בהקפדה על קווים אדומים. לא התיר פרסום החורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר, או פרסום הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה. בעמודי החדשות הקפיד שלא תהיה סטייה מהאמת והאובייקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות. ומעל לכל: שום לשון זולה וריקה מתוכן. הוא לימד שכתיבה יכולה להיות גם ברורה, גם מעניינת וגם בעלת רמה.
◄ המעבר למעריב
בספטמבר 1989, הודח יודקובסקי מדירקטוריון “ידיעות אחרונות”, עקב מאבק כוחות בעיתון, והחליט לפרוש.
באותם ימים רכש רוברט מקסוול את העיתון “מעריב” וביקש להצעיד אותו לדרך חדשה, על ידי הזרמת כספים רבים והחלפת אנשי מינהלה ועיתונאים. יודקובסקי, נקרא למשימה והתמנה למנהל עסקי מקסוול בישראל, ליו”ר מעריב, ולאחר מכן לעורך הראשי של העיתון. המעבר שהיה חציית הקווים לעיתון המתחרה, עורר תדהמה בעולם התקשורת, על רקע הזהות המוחלטת בינו ובין העיתון בו עבד רוב שנות חייו.
לאחר מותו של מקסוול, ורכישת “מעריב” על ידי משפחת נמרודי, במרץ 1992, פרש יודקובסקי מהעיתון. מאז נשאר פעיל כיו”ר ההנהלה של בית הספר לעיתונאות “כותרת”, שהוא נמנה עם מקימיו. כמו כן הוא מכהן כחבר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב.
מתוך ויקיפדיה.
