הנושא הטריטוריאלי, יידון בהסדר הקבע. עד אז אין לנו כוונה לבנות ישובים חדשים או להפקיע קרקע להרחבת יישובים קיימים ◄ הבית הלבן, לאחר נאום ראש הממשלה, נתניהו: “הנשיא, ברק אובמה, מקדם בברכה את הצעד החשוב וההתקדמות שעשה נתניהו בנאומו”
ראש הממשלה, נתניהו; בחזון השלום שלי, שני עמים חופשיים זה בצד זה בשכנות טובה ובכבוד
ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, אמר אמש (ראשון, כ”ב סיון תשס”ט, 14/06/2009), בנאום מדיני, מרשים, במרכז ע”ש בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן, בין היתר, כי הוא מוכן שתוקם מדינה פלסטינית מפורזת, לצדנו… אך זאת בתנאים שאעמיד לכך: הכרה בישראל היהודית, ירושלים, תישאר מאוחדת, והפליטים, לא יחזרו לארץ ישראל. נתניהו, הוסיף, בנאומו שעורר גל תגובות מכל גוני הקשת הפוליטית, כי הוא גם מוכן להיפגש בכל עת ובכל מקום, עם כל מנהיגי ערב, חפצי שלום.
אמש (א’), הודיע הבית הלבן, לאחר נאום ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, כי; “הנשיא, ברק אובמה, מקדם בברכה את הצעד החשוב וההתקדמות שעשה נתניהו בנאומו. הנשיא מחויב לרעיון שתי המדינות לשני עמים – המדינה היהודית ישראל ולצידה מדינה פלסטינית עצמאית – בערש הולדתם ההיסטורי של שני העמים. אובמה, מאמין, כי רק פתרון זה יוכל להבטיח את ביטחונה של ישראל ואת הגשמת שאיפותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים למדינה בת-קיימא, והוא מברך על כך כי ראש הממשלה נתניהו, הביע תמיכה במטרה זו.
הנשיא, ימשיך לעבוד עם כל הצדדים – ישראל, הרשות הפלסטינית, מדינות ערביות ובני בריתנו ב”קוורטט” – כדי לוודא שהם ימלאו את התחייבויותיהם ויישאו באחריות המוטלת עליהן, כדי להגשים פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי -פלסטיני ולשלום מקיף באזור” – עד כאן הודעת הבית הלבן.
◄ נאום ראש הממשלה המלא במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן
אורחים נכבדים,
אזרחי ישראל,
השלום, היה תמיד משאת נפשו של עמנו. נביאינו הנחילו לעולם את חזון השלום, אנו מברכים זה את זה בשלום, תפילותינו מסתיימות בשלום. אנו נמצאים הערב במרכז על שם שני פורצי הדרך לשלום, מנחם בגין ואנואר סאדאת, ואנו שותפים לחזונם.
לפני חודשיים וחצי, נשבעתי אמונים בכנסת כראש ממשלת ישראל. הבטחתי שאקים ממשלת אחדות – וכך עשיתי. האמנתי שהאחדות נחוצה לנו בעת הזאת יותר מאי פעם, כי אנו עומדים היום בפני שלושה אתגרים עצומים – האיום האירני, המשבר הכלכלי, וקידום השלום.
האיום האירני עדיין לפנינו במלוא עוצמתו. הסכנה הגדולה ביותר לישראל, למזרח התיכון ולעולם כולו הוא המפגש בין האסלאם הקיצוני ונשק גרעיני. שוחחתי על כך עם הנשיא אובמה בביקורי בוושינגטון, ואשוחח על כך עם מנהיגים באירופה בשבוע הבא.
זה שנים שאני פועל ללא לאות לגיבושה של חזית בינלאומית נגד התחמשותה של איראן בנשק גרעיני.
מול המשבר הכלכלי העולמי, פעלנו מיד, כדי להביא יציבות לכלכלת ישראל. העברנו בממשלה תקציב דו-שנתי ובקרוב נאשר אותו בכנסת.
ואילו האתגר השלישי, הכול כך חשוב העומד בפנינו, הוא קידום השלום. גם על כך שוחחתי עם הנשיא אובמה, ואני תומך מאוד ברעיון השלום האזורי שהוא מוביל. אני שותף לרצונו של נשיא ארה”ב להביא עידן-חדש של התפייסות באזורנו.
לצורך זה, נפגשתי עם הנשיא מובארק במצרים ועם המלך עבדאללה בירדן, כדי להסתייע במנהיגים אלה במאמץ להרחיב את מעגל השלום. אני פונה מכאן למנהיגי מדינות ערב ואומר: בואו ניפגש. נדבר שלום, ונעשה שלום.
אני מוכן להיפגש עימכם בכל עת. אני מוכן לבוא לדמשק, לריאד, לביירות – לכל מקום. אני קורא למדינות ערב, לשתף פעולה עם הפלשתינים ואיתנו כדי לקדם את השלום הכלכלי. השלום הכלכלי, אינו בא כתחליף לשלום המדיני, אבל הוא מרכיב חשוב בהשגתו.
יחד נוכל לפתח פרויקטים שמתגברים על חסרונות אזורנו, כמו התפלת מים, ומנצלים את יתרונותיו, כמו; ניצול אנרגיית השמש, או פריסת צינורות גז ונפט וקווי תחבורה המחברים את אסיה, אירופה ואפריקה.
ההצלחה הכלכלית של מדינות המפרץ מרשימה את העולם כולו, וגם אותי. אני קורא ליזמים המוכשרים של העולם הערבי לבוא ולהשקיע כאן, כדי לעזור לפלשתינים ולנו להזניק את הכלכלה.
יחד נוכל לפתח אזורי תעשיה’ שייצרו אלפי מקומות עבודה, ואתרי תיירות שימשכו מיליוני תיירים המבקשים לצעוד בפעמי ההיסטוריה – בנצרת ובבית לחם, בחומות יריחו ובחומות ירושלים, בשפת הכנרת ובאתר הטבילה על הירדן. יש כאן פוטנציאל ארכיאולוגי – תיירותי עצום, אם רק נשכיל לשתף פעולה ולפתחו.
אני פונה אליכם, שכנינו הפלשתינים, בהנהגת הרשות הפלשתינית: בואו נתחיל משא ומתן מייד, ללא תנאים מוקדמים. ישראל, מחויבת להסכמים הבינלאומיים ומצפה מכל הצדדים האחרים למלא את התחייבויותיהם. אנו רוצים לחיות עימכם בשלום ובשכנות טובה.
אנו רוצים שהילדים שלנו והילדים שלכם לא יראו עוד מלחמה – שהורים, בנים ואחים לא יידעו עוד את יגון השכול; שילדינו יחלמו על עתיד טוב יותר ויממשו אותו; שאנחנו ואתם נשקיע את מרצנו באתים ובמזמרות ולא בחרבות ובחניתות.
אני יודע את מורא המלחמה. השתתפתי בקרבות. איבדתי חברים טובים שנפלו, איבדתי אח. ראיתי את כאבם של משפחות שכולות. אני לא רוצה מלחמה. העם בישראל אינו רוצה מלחמה.
אם נשלב ידיים ונעבוד יחד בשלום, אין גבול לשגשוג ולפיתוח שנוכל להביא לשני עמינו – בכלכלה, בחקלאות, במסחר, בתיירות, בחינוך – ומעל לכל ביכולת להעניק לדור הצעיר שלנו מקום שטוב לחיות בו, חיים שלווים, מלאי עניין ויצירה, עם אופק של הזדמנויות ואופק של תקווה.
אם יתרונות השלום, ברורים כל כך, עלינו לשאול את עצמנו מדוע השלום עדיין רחוק מאיתנו, למרות שידינו מושטות אליו?
מדוע מתקיים הסכסוך הזה למעלה מ-60 שנה? – כדי להביא קץ לסכסוך, צריך לתת תשובה אמיתית וכנה לשאלה: מהו שורש הסכסוך?
בנאומו בקונגרס הציוני בבאזל על החזון הגדול של בית לאומי לעם היהודי, אמר חוזה המדינה בנימין זאב הרצל; “הדבר הזה הוא כל כך גדול, שאנחנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר”.
היום, אני מבקש לדבר על האתגר הגדול של השלום במילים הפשוטות ביותר, בגובה העיניים. גם כשמבטנו נשוא אל האופק, רגלינו חייבות להיות מחוברות לקרקע המציאות, לאמת. והאמת הפשוטה היא ששורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו ההיסטורית.
ב-1947, כשהוצעה באו”ם תוכנית החלוקה למדינה יהודית ומדינה ערבית, העולם הערבי, כולו, דחה את ההחלטה, בעוד שהישוב היהודי, קיבל אותה בריקודים ובשמחה. הסירוב הערבי, היה למדינה יהודית כלשהי, בגבולות כלשהם.
מי שחושב שהאיבה המתמשכת כלפי ישראל היא תוצאה של נוכחותנו ביהודה, שומרון ועזה, מחליף בין סיבה ותוצאה. ההתקפות עלינו, התחילו בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, הפכו למתקפה כוללת ב-1948 עם הכרזת המדינה, נמשכו בהתקפות הפדאיון בשנות ה-50, והגיעו לשיאן ב-1967 ערב מלחמת ששת הימים, בניסיון לכרוך עניבת חנק על צווארה של מדינת ישראל. כל זה קרה לאורך כמעט 50 שנה לפני שהיה חייל ישראלי אחד ביהודה ושומרון.
לשמחתנו, מצרים וירדן, יצאו ממעגל איבה זה. חתימת חוזי השלום, הביאה לקץ התביעות שלהן מישראל ולקץ הסכסוך עימן, הביאה שלום.
אבל לצערנו, אין זה המצב עם הפלשתינים. ככל שאנו מתקרבים להסכם שלום איתם, הם מתרחקים ממנו. הם חוזרים ומעלים תביעות שאינן מתיישבות עם רצון לסיים את הסכסוך.
רבים וטובים אומרים לנו שהנסיגה היא המפתח לשלום עם הפלשתינים. ובכן – נסוגונו. אבל העובדה היא, שכל נסיגה שלנו נענתה בגל גדול של טרור מתאבדים ובאלפי טילים. ניסינו נסיגה בהסכם ונסיגה בלי הסכם, נסיגה חלקית ונסיגה מלאה. בשנת 2000 ושוב בשנה שעברה, הציעה ישראל נסיגה כמעט כוללת תמורת סוף הסכסוך, ופעמיים נענתה בשלילה.
פינינו את רצועת עזה עד הסנטימטר האחרון, עקרנו עשרות יישובים ואלפי ישראלים מבתיהם, וקיבלנו בתמורה גשם של טילים על ערינו, יישובינו וילדינו. הטענה כאילו נסיגה תביא שלום עם הפלשתינים, או לפחות תקרב אותו, עד היום לא עמדה במבחן המציאות. יתר על כן, החמאס בדרום, כמו החיזבאללה בצפון, חוזרים ומצהירים שכוונתם “לשחרר” את אשקלון ו-באר שבע,<
Add Comment