מזללות השוק של נתניה: האם הפה והישבן של מתיאוס ישרדו את חריפות הפילפלצ’ומה והחריימה

בימיו הגדולים הכדורגל הישראלי היה אוסף של קבוצות מגוונות שייצגו ערים וקהילות שונות. לכל שכונה היתה את הקבוצה שלה, עם שחקנים שצמחו ברחובות שהאוהדים גרים בהם. היום זה נראה פתאום היסטוריה רחוקה

מזללות השוק של נתניה: האם הפה והישבן של מתיאוס ישרדו את חריפות הפילפלצ’ומה והחריימה

לותר מתאוס (Lothar Matthäus) הוא בלם וקשר אחורי, ששיחק ברוב הקריירה בתפקיד ה”מטאטא” (Sweeper), שיחק בנבחרת גרמניה ונחשב מגדולי שחקני ההגנה בכל הזמנים. לא יודע למה, אבל איך שאני קורא על האפשרות שמר מתיאוס, יאמן, או יהיה המנג’ר, או המנהל המקצועי, או אחראי על החזרת האימפריה הצהובה-שחורה של מכבי נתניה לימי הזוהר שלה, אני ישר נזכר בסצינת ה- “חריף! – מים! – עראק! – עוד יותר חריף!” הידועה מסרטי הבורקס של שנות השבעים.

אתם יודעים, השחקניות: ליא קניג או אלישבע מיכאלי הפולנייה מגיעה עם בעלה המעונב לארוחת ערב אצל המחותנים המזרחיים. בעל הבית המארח – אריה אליאס, או יעקב בנאי, מגיש לה כף גדושה של סחוג: “תאכלי, תאכלי, זה טעים!”, ואז היא בולעת ונחנקת: “הההאאא!!! חררריף! חררריף!!! מים! מים!!! “, ואז בא שלוק גדול מהעראק…. נו, מי לא זוכר?

ואיך כל זה מתחבר לי ללותר מתיאוס הגרמני הוורדרד? אז ככה: ככל שאני בוחן את סוגיית מינויו של החבר של דניאל יאמר, אני הולך ומגיע למסקנה שגם אם הפה והישבן של מתיאוס ישרדו איכשהו את חריפות ה-פילפלצ’ומה וה-חריימה של מזללות השוק בעיר נתניה, קשה לי לראות איך המנטאליות הנתנייתית הים תיכונית החמה, שעוד לא הצליחה ללעוס את יאמר, מצליחה לעכל שני גרמנים ייקים שמפנטזים ששכונת דורה היא דרום בוואריה ושכונת סלע היא צפון סקסוניה.

מגרש הקופסא

נתניה היא “שכונה” וזהו ייחודה. וכשנתניה לא תהיה “שכונה” – היא לא תהיה. וזה לא קשור לשדים עדתיים ולסיפורי אשכנזים-ספרדים. בשום פנים ואופן לא! זה קשור לקבוצה שייצגה את המעמד הבינוני של מדינת ישראל – זה שנשא על כתפיו את החברה הישראלית במשך שישים שנה והיום הוא וסמליו הולכים ונמוגים והופכים לזיכרון מעורפל.

היום (שבת) מכבי נתניה מארחת את כפר סבא ב”קופסא”, ולי המשחק הזה מזכיר את “עונת האליפות האבודה” או בשמה המוכר יותר “עונת השישיות” של 81/82’ – העונה שבה כפר סבא גזלה את האליפות מהקבוצה הטובה ביותר שהייתה אי פעם בכדורגל הישראלי.

זה היה לפני עשרים ושש שנה, אני לא נעשה צעיר יותר, וכבר אמרתי שהזיכרון הולך ומתעמעם. אבל 0:6 על מכבי תל אביב ו– 1:6 על בית”ר ירושלים בעונה אחת, בשני משחקי בית רצופים, זה דבר שלא שוכחים לעולם.

אני זוכר את מגרש “הקופסא” בעונה ההיא מפוצצת בכל משחק בית בעשרת אלפים צופים. ועל הדשא – חבורה של שחקנים שגדלו ביחד מהילדים, ואחר כך בנוער אצל המאמן הגדול ביותר שלנו: שמוליק פרלמן ז”ל שהיה בן אדם ומחנך משכמו ומעלה.

ולא רק נתניה – כל הקבוצות היו כאלה: בית”ר של שוקולד-מנטה-מסטיק (אורי מלמיליאן הגדול, דני נוימן ו-ויקטור לוי), מכבי תל אביב, מכבי חיפה – כולן. כולן היו קבוצות של קהילה, של שכונות, של עיר. וזה היה מקור ההזדהות שלנו איתן.

דוד לביא

אני מחפש היום ואיני מוצא כמעט איש מגיבורי – גיבורינו, בעמדות מפתח בכדורגל הישראלי. נכון – כמה מהם מאמנים קבוצות נוער, יש מספר פרשנים פה ושם והמאמן יצחק שום אפילו לוקח אליפות בקבוצה של הגביר, אבל הדור הזה של שנות השמונים לא משפיע על היצור המכוער, המגעיל, רודף הבצע ומוצץ הסיגרים שהכדורגל שלנו צמח להיות.

רשמו לפניכם ותזכרו את זה טוב טוב: בסוף הקבוצות תחזורנה להיות שייכות לקהילה, עם שחקני בית שצומחים ממחלקות נוער – בדיוק כמו שהיה בימי האחים מכנס, חיים בר, דוד לביא וכל היתר ששיחקו איתנו בימי שישי אחר הצהריים בבית הספר, גרו בבית ליד ולמדו במחזור שלנו בתיכון. אם זה לא יהיה – לא יהיה כדורגל. או שאני לא אהיה בו. או שגם וגם.

_________

■ הכותב שוקי ענבר . טור זה מיוחד ל-ספורט נעים באדיבות אתר סקופ.

■ מצאתם טעות בכתבה, זה לא נעים! לחצו כאן ספרו לנו ונתקן.

• Issue: *
  הפרת זכויות יוצרים תוכן לא ראוי לינקים שבורים מאמר שגוי תוכן מעליב כללי
• Your Name: *
  
• Your Email: *
  

• Details: *
  

שלח