naim_eropa_00.jpg
430_roberto_id=1231_01.jpg
מאת: דרורה הומן*
כאשר דובר על המונדיאל האחרון, דובר הרבה על הנבחרת של שלושת ה”רישים” – ריבלדו, רונלדו ורונלדיניו. הרבה נכתב עליהם, גם אני “חטאתי” בכך והקדשתי כתבות לשלישיה הזו, ביחד וכל אחד לחוד. אולי אני, כרבים אחרים הזנחתי ולא שמתי לב ל”ריש” הרביעי – רוברטו קרלוס, מס’ 6 בנבחרת ברזיל ו- 3 בריאל מדריד.
המגן קטן המימדים (1.68 – מס’ נעלייים 39)המושג “מגן התקפי” הומצא אולי כדי לתאר אותו, תרם רבות לזכיה של נבחרתו במונדיאל. ביחד עם קאפו מהצד השני, הוא היה זה שדהר ללא לאות לאורך המגרש וכדרר את הכדור קדימה, הגביה לרחבה או מסר בעיטות מדיוקות וחזקות עם הרגל השמאלית המדהימה שלו. הבעיטות שלו ידועות כחזקות במיוחד, הבעיטות חפשיות שהוא בועט הם אימת השוערים.
אני מוכרחה להתוודות שבתור אנטי מדריליסטית מושבעת מנעורי, לא גליתי את תכונותיו החיוביות של רוברטו קרלוס במהרה. ראיתי בו רק עוד אוייב מטריד, שתורם להצלחה של הקבוצה השנואה. למרות כל זאת, אינני עיוורת עד כדי כך, ולא יכולתי להתעלם מכישוריו המיוחדים של השחקן הזה (קשה לי לקרוא לו מגן, אני תמיד העדפתי לקרוא לו רץ שמאלי).
גם תכונותיו, תמיד מחויך, תמיד לוקח את הדברים אופטימית, גם כשעליו להתמודד עם בעיות קשות מאוד כגון מחלה קשה של ילד, לאט לאט הביאו אותי להיות בין האוהדים של השחקן הזה שהרבה קראו לו “קופיף” וציירו קריקטורות שלו על העץ אוכל אגוזים (הצד הגזעני המכוער של חלק מהאירופים).
העיתון הברזילאי מסאו פאולו “ז’ורנל דו טרדה” כינה אותו “הדורסל של הכדורגל” היות והוא הזכיר לו את הארנבון הנ”ל מהפרסומת של דורסל. כאשר כולם נפלו מזמן, הוא עוד צועד.
לא מזמן נסעו 3 שחקני מדריד הברזילאים רונלדו, ר.קרלוס ופלאביו לקוריאה לשחק משחק עם נבחרתם. הקור שבסיאול והמסע הארוך הביאו לכך שהשלושה חזרו נגועים באיזה וירוס שפעת. רונלדו, פיתח 40 מעלות חום ונאלץ לוותר על ברסה – מדריד.
פלאביו, פיתח את אותם הסימנים וחזר למילאנו חולה כאשר הוא מפסיד את המשחק נגד מילאן. רק רוברטו קרלוס לא הוכנע ע”י הוירוס. החוסן הגופני של השחקן ה”זעיר” הזה (ראיתם אותו פעם בצילום קבוצתי של שחקני ברזיל בין ריבלדו ודידה למשל? נראה כמו הבן שלהם) עוד פעם הדהים אותי ואת כל היתר.
לא אלאה אתכם בתאור מפורט של הביוגרפיה שלו, היא די דומה לביוגרפיה של הרבה שחקני ברזיל. בכל זאת , בלי כמה פרטים אי אפשר.
הוא נולד ב-10.4.73 בעיר קטנה בשכונת עוני, כמו רבים מבני דורו שנולדו ברובעים הללו של ברזיל, גם הוא חלם להיות כדורגלן, וכמוהם הסב ימים רבים לשולחן ריק כמעט, כאשר הוא מחלק את מעט האוכל הנמצא בין בני משפחתו המרובים.
הנה תאור שמצאתי באחד האתרים על סדר יומו כאשר היה בן 13, גיל שבו הילדים שאני מכירה מדיינים עם הוריהם באיזה אולם יחגגו את הבר מצווה והאם זה יהיה טיול לפריז, דיסני וורלד או אולי סאפרי בקניה.
רוברטו קרלוס, נאלץ לעבוד עבודה פיזית מפרכת בבית חרושת לחוטים. למרות הקשיים הוא אומר שהוא זוכר בחיבה את הימים ההם, ועד היום הוא שומר על קשר עם חבריו לעבודה מאותם ימים. שם התחשל האופי שלו שלימד אותו להתמודד עם קשיים ולהתמיד בדרך להצלחה.
בבית החרושת הנ”ל, כמו בכל בית חרושת לטקסטיל עבדו במשמרות, הילד בן ה-13 עבד שבוע במשמרת לילה ושבוע ביום. בשעות המעטות של פנאי שהיו לו ניסה להגשים את חלומו ולהתאמן בכדורגל. עזרו לו בזה אביו אוסקר וגם מנהל בית החרושת בו עבד, בשכר נמוך. המנהל הרשה לו לתאם את שעות העבודה כך שיוכל להתאמן
הנה כך היה סדר יומו:
מ-6 בבוקר עד 10 עבד. בשעה זו, היה טנדר לוקח אותו למקום בו התאמן, בדרך היה קונה לו איזו לחמניה מתוקה שלעתים שמשה לו כארוחת צהריים. כאשר גמר להתאמן, היה חוזר לעבודה ומשלים את השעות עד לערב. כאשר הגיע הביתה היה אוכל ארוחת ערב ומיד הולך לישון, מותש.
כאשר הוא מספר על התקופה הזו הוא אומר: “זה לא היה נורא כמו שזה נשמע, הייתי צעיר, חזק, וחדור מוטיבציה להגשים את החלום. הימים ההם למדו אותי להעריך את מה שיש לי ולהודות לאלוהים שלא המשכתי את כל חיי כמו רבים אחרים באולמות של בית החרושת לחוטים”.
מאז עברו הרבה שנים, ר. קרלוס השיג את כל התארים האפשריים עם הנבחרת שלו ועם ריאל מדריד.
הוא קבל בצורה ספורטיבית וחברית את הזכיה של חברו לנבחרת –
להמשך הכתבה – לחצו כאן
Add Comment