“מה, ולעגבנייה לא כואב כשחותכים אותה?”

54546

“מה, ולעגבנייה לא כואב כשחותכים אותה?”
על חיי הנפש המסתוריים של הצמחים, כזה כאילו

ספקות לגבי מעמדם המוסרי של צמחים עולים בעקשנות בדואר הנשלח לאנונימוס ובפורומים לזכויות בעלי-חיים. ספרם של פיטר טומקינס וכריסטופר בירד, “החיים המסתוריים של הצמחים”, שב ועולה בדיונים אלה ברצינות חגיגית. אריאל צֹבל טרח לקרוא את הספר, והוא מדווח בתדהמה:

“מה יישאר לי לאכול?” אני מודה: ל”טיעון המחץ” ה”משעשע” שבכותרת, לא התייחסתי מעולם ברצינות. תמיד הנחתי, שהגידי גובים המנפנפים ב”טיעון” כזה אינם מעוניינים להגן על צמחים אלא להתיר את דמם של בעלי-חיים, ובעיקר לסתום ליריב את הפה. אולם לאחרונה אמרה לי פעילת אנונימוס מסורה, רצינית ומבועתת, שהיא מעולם לא פתחה את “החיים המסתוריים של הצמחים” מחשש שיתגלה לה שצמחים מרגישים וסובלים, ו”אז מה יישאר לי לאכול?”. כך מצאתי את עצמי מקריב שעות ארוכות בקריאת היצירה המפורסמת – למען חייהן של נשמות מצפוניות, המאיימות לשבות רעב.

באופן תיאורטי… נניח שיש לצמחים תודעה, ושכואב להם כשקוטפים, מבשלים או אוכלים אותם – מבחינה תיאורטית זו שאלה מעניינת. פיטר סינגר כתב על כך, שגם אז עדיף לאכול צמחים ולא חיות שאוכלות צמחים, כי אכילת חיות גורמת בעקיפין להרג כפול ומכופל של צמחים, שנאכלו על-ידי החיות. “אני מודה כי בנקודה זו הפך הוויכוח לפארסה”, מוסיף סינגר (עמ’ 276).

מה, אתה מרגיש? בקיצור נמרץ, יש שלושה סוגי הוכחות לכך שזולתך מרגיש (כאב, פחד, הנאה וכדומה): התנהגות, מבנה מערכת העצבים והתועלת האבולוציונית שבהרגשה. כדי לשכנע שזולתך מרגיש, יש צורך בצירוף כל שלושת סוגי הטיעונים – ואכן, קיימות עדויות חותכות לתכונות אלה ברוב הגדול של בעלי-החוליות, ובספק מסוים גם בכמה חסרי חוליות גדולים. אולם התנהגות צמחית המעידה על כאב זוהתה עד כה רק בדמיונם הפרוע של טומקינס, בירד וחבריהם; לצמחים אין מערכת עצבים (אפילו לא לטענת טומקינס-בירד) ולא שום דבר העשוי לתפקד באופן דומה; וקשה להבין כיצד הייתה יכולה להתפתח הרגשה ביצורים, שאינם מסוגלים להגיב לגירויים באופן אפקטיבי. כדאי להזכיר, ש”התנהגות” של צמחים, כגון פנייה לעבר אור השמש או הצמחת קוצים, אינה מעידה על הרגשה יותר משצמצום האישונים שלנו בשמש או הצמחת שיער על ראשנו מעידים על הרגשה – “התנהגות”, במובן זה, היא תגובה פעילה ומיידית יותר. בכל מקרה, היעדר מערכת עצבים אצל צמחים והיעדר יתרון אבולוציוני ביכולתם להרגיש, סוגרים את הדיון.

שטויות או שקרים? “החיים המסתוריים של הצמחים” שייך לז’אנר של ספרי מסתורין כאילו-מדעיים, והוא עמוס בתיאורי “ניסויים מדעיים”. ברוב הניסויים, הפרשנות הפרועה של נתונים חסרי משמעות מותירה אותך בפה פעור (למשל, פרק 4: מישהו כיוון כלפי השמיים מכשיר שבתוכו צמח, והמכשיר השמיע פעימות; החוקר החרוץ הסיק, שהצמח קלט תשדורות של חייזרים והעביר אותן למכשיר. ודרך אגב, אלה היו חייזרים במצוקה, כי אחרת למה להם לטרוח לשדר מרחוק כל-כך?). קיימים בספר גם כמה תיאורי ניסויים זהירים, שאם תוצאותיהם אכן התקיימו כפי שמתואר – תוכל/י לנצל את פיך הפעור כדי לאכול את כובעך. למשל – פוליגרף שחובר לצמחים פלט אותות חריגים כאשר התקרב אל הצמחים אדם, שהשחית בנוכחותם צמח אחר קודם לכן; אותות כאלה לא נרשמו כאשר התקרבו לצמחים אנשים אחרים (עמ’ 20-21). או שהנסיין שיקר, או שהוא דמיין, או שלצמחים יש חיים מסתוריים מאוד. אז איך יודעים?

מבוא לסוציולוגיה של המדע. הניסויים המהפכניים שתוארו בספר, נערכו מחוץ למוסדות מדעיים מוכרים וללא פרסום בכתבי-עת מדעיים. כמה מילים על הממסד המדעי: הוא קפדני, איטי, ביקורתי וקטנוני בדרישה להוכחות. והוא יודע להכשיר חוקרים הפועלים לפי עקרונותיו ולהפיק מחקרים בהתאם לעקרונות אלה, ובו-בזמן לפלוט חוקרים ולפסול מחקרים, שאינם מצייתים לאותם עקרונות. מדי פעם עלול להיפלט כך גאון לא מובן, אך הרוב המוחלט של הנפלטים הם עצלנים, שוטים או רמאים. נכון, הממסד האקדמי גם נוטה ליישר קו עם תפיסות חברתיות-פוליטיות מקובלות, וזו צרה בפני עצמה. אך אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שהוא מהווה מכשיר חברתי יעיל להשתקת שוטים ורמאים; כוכבי “החיים המסתוריים של הצמחים” אכן מתלוננים באריכות על חוסר הכרה ממסדית.

וגם לפילוסופיה של המדע. ארתור גאלסטון, פיסיולוג של צמחים, טרח להגיב על “החיים המסתוריים של הצמחים” מעל דפי כתב-העת המדעי הוותיק, Natural History. גאלסטון מספק מעט מידע על מחקרים, שניסו לחזור – ללא הצלחה – על ניסויים המופיעים בספר, ועל חורים מהותיים בידע שעליו מסתמכים טומקינס ובירד. אך גאלסטון מזועזע יותר מן השיטה האנטי-מדעית שבה מצדדים החוקרים המופיעים בספר: הם אינם מוטרדים מכך, שאיש אינו מצליח לחזור על תוצאות הניסויים שלהם בתנאים דומים, משום שהם אינם חושבים שכדי להוכיח טענות עובדתיות, יש צורך להעמיד את ההשערות למבחן פומבי ושיטתי. לדעתם, צריך “מודעות” מיוחדת כדי להגיע לתוצאות בניסויים: “לפי הסבר זה,” כתב גאלסטון, “כל מי שעושה ניסויים יכול ’להוכיח’ כל דבר שהוא רוצה פשוט על-ידי כך שהגיע לתוצאה פעם אחת – או אולי מדי פעם. ומה בנוגע לניסויים שלא עובדים? אימא טבע פשוט קצת מתביישת.”

נגד ה-כול. הז’רגון המדעי ואזכורם של רעיונות מדעיים מחוץ להקשרם, עלולים לערפל מעט את הבחנתו של קורא מנומנם במיוחד. אך הספר מבהיר היטב, שהוא שם פס רחב לא רק על הליכים אלמנטריים של הוכחה מדעית, אלא גם על רוב מה שידוע לנו על העולם הפיזיקלי והביולוגי. הצמחים אינם סתם חשים כאב (ירק הנזרק למים רותחים “צווח בכאב”), אלא בעיקר עוסקים בתחום המרתק של קריאת מחשבות – משימה שרובנו נכשלים בה ולכן עולה התהייה, איך דווקא הצמחים מצליחים? אחד מכוכבי הספר מסביר:

“חמשת החושים של בני-אדם אינם אלא גורמים מגבילים המכסים על איזשהו סוג של תפיסה ראשונית… ואפשר שהתפיסה הזאת היא משותפת לכל הטבע.”
(עמ’ 19)

וגאון אחר הסביר, לדבריהם, כי

“יש בנמצא הרבה תופעות שאי-אפשר לבאר אותן באמצעות התיאוריות של הפיסיקה בת ימינו. הוא מאמין כי יש בנמצא עולם מעבר לעולם התלת-ממדי המוגדר על-ידי הפיסיקה, וכי עולמנו התלת-ממדי אינו אלא צל של העולם האל-חומרי, הארבע-ממדי.”
(עמ’ 35)

באמת מגניב. יש דברים שאי-אפשר להסביר, ולכן קבלו את ההסבר שלי ואל תצפו להוכחות כי אלה דברים שאי-אפשר להסביר.

בקיצור, מי שרוצה ללכת שולל אחרי גיבובי השטויות האלה – שיהיה בריא. ושייזהר כאשר הפילדנדרום הקרוב יאמר לו שהחייזרים דורשים שיקפוץ מהגג.

מקורות:
פיטר טומקינס וכריסטופר בירד, החיים המסתוריים של הצמחים, (תל-אביב: זמורה, ביתן, 1978).
פיטר סינגר, שחרור בעלי-החיים, (אור-עם, 1998), עמ’ 275-276.
Arthur W. Galston, “The Unscientific Method”, Natural History 83 (3), March 1974, pp. 18-24.

■ מצאתם טעות בכתבה, זה לא נעים! לחצו כאן ספרו לנו ונתקן.

• Issue: *
  הפרת זכויות יוצרים תוכן לא ראוי לינקים שבורים מאמר שגוי תוכן מעליב כללי
• Your Name: *
  
• Your Email: *
  

• Details: *
  

שלח