הרב שלום משאש (כב בשבט ה’תרס”ח – י בניסן ה’תשס”ג, 2003 – 1908) רב ופוסק מיהדות מרוקו. מחברם של ספרי הלכה ומחשבה. כיהן כרבה הראשי של העיר קזבלנקה במרוקו ואחר כך כרבה הראשי של כל מרוקו, וכן כרב הראשי של ירושלים במשך 25 שנה.
דואר ישראל הנפיק בול כמחווה ליהדות מרוקו וכהוקרה לפועלו של הרה”ג שלום משאש זצ”ל
חברת דואר ישראל הנפיקה בול כמחווה ליהדות מרוקו וכהוקרה לפועלו של הרה”ג שלום משאש זצ”ל, רבה הראשי של מרוקו והעיר ירושלים והיא תקיים טקס להשקת הבול שייערך בלשכת שר התקשורת אריאל אטיאס.
הטקס יתקיים אי”ה, ביום שני, טו’ בטבת התשס”ח, 24 בדצמבר 2007, בשעה 11:00 בלשכת שר התקשורת, רח’ יפו 23, ירושלים, במעמד: הרה”ג ר’ שלמה עמאר שליט”א – הרב הראשי לישראל, הרה”ג ר’ דוד משאש שליט”א – הרב הראשי של פריז ובנו של הרב משאש זצ”ל, מר אריאל אטיאס – שר התקשורת, מר יעקב (קוקי) אדרי – יו”ר דירקטוריון חברת דואר ישראל, מר אבי הוכמן – מנכ”ל חברת דואר ישראל, מר חיים כהן – יו”ר ארגון קהילות יהודי צפון אפריקה.
את הבול מחוות יהדות מרוקו לבית המלוכה – הרב שלום משאש, עיצב מיכאל רוזנטוב. הוא הופק 27/08/2007 י”ג באלול התשס”ז. ממדי הבולים בסדרה: 30.8 מ”מ X 40.0 מ”מ
הרה”ג שלום משאש
הרב שלום משאש (כב בשבט ה’תרס”ח – י בניסן ה’תשס”ג, 2003 – 1908) רב ופוסק מיהדות מרוקו. מחברם של ספרי הלכה ומחשבה. כיהן כרבה הראשי של העיר קזבלנקה במרוקו ואחר כך כרבה הראשי של כל מרוקו, וכן כרב הראשי של ירושלים במשך 25 שנה.
▼ תולדות חייו
הרב משאש נולד בשנת 1908 (כ”ב שבט תרס”ח) לאביו הרב מימון משאש, בעיר מקנס במרוקו, אחת ממרכזי התורה של מרוקו; ונקרא על שם סבו שלום. הרב משאש החל ללמוד תורה מגיל צעיר, כשרבו המובהק היה הרב יצחק אסבאג. בצעירותו נחשב כתלמיד חרוץ, כשבהמשך נחשב לפוסק בגיל צעיר; כך חלק מספרו מזרח שמ”ש נכתב בהיותו בגיל 17. מגיל צעיר החל בניהול בית הספר תלמוד תורה, שבעיר מקנז.
הרב משאש חלה במחלת הטיפוס, ולאחר שנרפא מהמחלה, בשנת תש”ד, הקים את ישיבת כתר תורה במקנס. בגיל 39 (1947) קיבל רשות להיות דיין בעיר קזבלנקה, לאחר שעמד בבחינה בהצלחה; 13 שנה אחר כך בגיל 52 (1960) נבחר לכהן כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בקזבלנקה; בהמשך כיהן כרב ראשי של מרוקו.
לאחר ניסיונות שונים להביאו לעיר חיפה, כרב ראשי, עלה הרב משאש לארץ ישראל בשנת 1978, לכהן כרב הראשי של ירושלים. ובתפקיד זה כיהן עד לפטירתו, ב-י’ בניסן תשס”ג (2003), בגיל 95.
▼ משפחתו
הרב משאש היה מצאצאי הרב רפאל בירדוגו, המכונה ’המלאך רפאל’, מחבר “שו”ת משפטים ישרים”. זיקתו אליו התבטאה בהוצאת כתבי היד של ספרו “שרביט הזהב”. כמו כן, היה הרב משאש נכדו של הרב שלום משאש, רב ודיין בעיר מקנס, מחבר “שו”ת דברי שלום”; ועל שמו נקרא. אביו היה הרב מימון משאש מחבר ספר אוצרות שמים. בן דודו היה הרב יוסף משאש, רבה הראשי של חיפה, מחבר “שו”ת מים חיים”.
▼ פעילותו
מודעותו לכתבי יד, וזיקתו ליהדות מרוקו, הובילה להקמת חברת ’דובב שפתי ישנים’, עוד במרוקו. ייעודה היה הוצאת והדפסת ספרים מכתבי יד של רבני מרוקו, מהדורות הקודמים.
▼ דרכו בהלכה
הרב משאש היה פוסק מקורי, אשר עסק רבות בשאלות מתחדשות התלויות במצבים משתנים וכן בהתפתחויות חדשות, כגון התייחסות לטכנולוגיה וחשמל. מתוקף תפקידו התעסק בנושאים שונים, וקבע חותם; כך לדוגמה פסיקתו שכל שכונות ירושלים, המשלמות ארנונה ומיסים לעייריה חוגגות את פורים ב-ט”ו (ילקוט שמ”ש סימן קצג).
דרכו הייתה לכבד כל קהילה ומנהגיה ולא לבטל מנהגים בשל דעת מרן אלא אם יש מנהג קדום חייב לקיימו גם בארץ ישראל (עיין שמש ומגן בעינן חליטה לתמנים ברכה על ההלל לאשכנזים ובני צפון אפריקה ועוד …).
▼ פסיקותיו
בנושאים שונים הרב משאש פסק בייחודיות יחסית לפסיקה המקובלת; כשאף ייחודיות זו לעתים נעוצה בנוהג המקובל במרוקו.
הרב שלום משאש (כב בשבט ה’תרס”ח – י בניסן ה’תשס”ג, 2003 – 1908) רב ופוסק מיהדות מרוקו
בין פסיקותיו בהקשר זה ניתן לציין את דעתו שבמקרים מסוימים מותר לומר לגוי להדליק את האור בשבת, אף שלרוב יש רק לסמוך על ’שבות דשבות’ (ילקוט שמ”ש, סימן קה, קו).
כמו כן, לפי דבריו במקום שאין הקהל מקשיב לדברי השליח ציבור בעת חזרת הש”ץ, אלא הקהל מדבר, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש”ץ, ובעיקר ניתן להקל כך בתפילת מוסף ומנחה (שמ”ש ומגן ח”א או”ח סימן ל”ז; ילקוט שמ”ש סימן לט).
אחד הנושאים הבולטים במשנתו של הרב שלום משאש היא סוגיית “עין הרע”. שיטתו בסוגיא התלמודית (בבא מציעא, דף ק”ז עמוד א’), שעין הרע המוזכר אינו כפשוטו, ומדובר בהן על האדם עצמו שיתקן את העין הטובה שלו: “והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה: ’תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם’.
אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים.” (“שמש ומגן”, חלק ב’ עמוד שכ”ו לרב שלום משאש זצוק”ל ודרשת הרב שנדפסה מכתב – יד בחוברת: “אחרית לאיש שלום”, עמוד 15, הכתב יד והמודפס בעמוד 17).
▼ יחסו למנהג
הרב משאש הדגיש רבות את החשיבות להמשיך להחזיק במנהג, כך גם לאחר שעלה לירושלים המשיך לנהוג לפי מנהג מרוקו. לפי תפיסתו במקום שקיים מנהג ברור של עדה מסוימת, אף אם המנהג הנו נגד השו”ע, יש ללכת אחרי המנהג (כגון; דבריו בספרו ילקוט שמ”ש סימנים כ, צג); אף שבדברים מסוימים החמיר אף נגד המנהג, כגון העובדה שאסר להדליק נורה חשמלית ביום-טוב (ילקוט שמ”ש סימן קמה).
בעניין זה היה הרב משאש בדעה חלוקה על הרב עובדיה יוסף. יחסו למנהג היה בעיקר לדבר נהוג – מנהג אבות, ולא למנהג כתוב. כך ביחס למנהגי האר”י, לדעתו חלים רק על אלו העוסקים בקבלת האר”י (כגון ילקוט שמ”ש סימנים כא, לד).
▼ הגותו ודרכיו
מקורביו זיהו את הרב משאש כבעל חוש הומור, ונהגו לספר מבחר משנינותיו. בתפיסתו הכללית ניתן להצביע על תפיסה לאומית במחשבתו. תפיסה זו מתבטאת בזיקתו למדינת ישראל, ובדבריו ביחס לאומות אחרות; כך בין השאר התבטא בהומור שהפירמידות במצרים שייכות לעם ישראל, כתשלום על עבודתם במצרים, מה עוד שעקב העובדה שרעיון בנייתם היה של יהודי (יוסף הצדיק) המצרים צריכים לשלם תמלוגים מתיירות.
הרב משאש הדגיש רבות את הפנייה לציבור, ואת היחס החינוכי שיש לנקוט כלפי הציבור. כך בין השאר הוא קובע שבמידה ויש התנגשות בערב שבת, בין אמירת ’שיר השירים’ לדרשה, מוטב לקיים את הדרשה (ילקוט שמ”ש סימן צה).
▼ ספריו
• מזרח שמ”ש – הלכות איסור והיתר, ספר זה הוא ספרו הראשון של הרב משאש, נדפס בהיותו בגיל 25. (תרצ”ג – 1933).
• תבואות שמ”ש – ארבעה חלקים, על דיני השו”ע.
• שו”ת שמ”ש ומגן – שו”ת ארבעה חלקים. החלק הרביעי יצא לאור ב י’ בניסן תשס”ז
• בית שמ”ש – על היד החזקה לרמב”ם
• ילקוט שמ”ש – קיצור לפסיקותיו על חלק או”ח, נערך על ידי הרב [
Add Comment