לא די לי בלחם ומרגרינה, אני אוהבת קוויאר. האודם בו אני צובעת את שפתיי – יקר, היהלומים בטבעותיי – אמיתיים. ילדיי, מפונקים ממני. נכדיי, יהיו מפונקים מילדיי • סבתא ציפורה ז”ל ואימי ניל”י (שתיבדל לחיים ארוכים) יכולות להתגאות בי ובדורי על אף שהתפנקנו.
הפינוק אינו חזות הכול – הטור האישי של טל רבינוביץ’
כשסבתי ציפורה אליהו ז”ל חלתה בסרטן ונזקקה לטיפול כימותרפי, היא השכימה קום, נסעה אל בית החולים ולאחר שהתנתקה מהנוזל הצורב שהחודר לגופה, היא נסעה במונית לביתה הצנוע, ובשעה ארבע פתחה את החנות שהייתה בבעלותה ועבדה בה עד שעות הערב. כך היא חשבה, כי צריך היה לעשות, וכך היא עשתה. ללא רחמים עצמיים, ללא קיטורים, ללא בקשת עזרה ובלי להיות לנטל על אחרים. מבחינתה היא עשתה את מה שצריך. היא כמעט ולא ידעה אחרת.
החינוך הליטאי אותו ספגה סבתי מבית, חינוך נוקשה, סגפני וקשוח, התווה לה דרך חיים ועיצב את אישיותה. כשבגרה, עלתה לארץ במסגרת השתייכותה אל תנועת בית”ר, והמשיכה לחיות על פי אותו קו פוריטאני של עבודה קשה, דרישה עצמית גבוהה, אומץ לב, חינוך לצבאיות ולחריצות.
אופייה האופוזיציוני של תנועת בית”ר, רדיפתה מבית ומחוץ, סמליה האידיאולוגיים בדמותם של טרומפלדור, עולי הגרדום, מחתרת ניל”י, בר-כוכבא, והגבורה היהודית בעת הישנה – כל אלה המשיכו לעצב אותה ואת דרכה החזקה והמשכילה, דרך שאינה יודעת פשרות והנחות מהן.
סבי, חיים אליהו ז”ל, היה גם הוא לוחם באופיו, איש לח”י מובהק. שלוש שנים ישב בכלא עכו מבלי שיזכה לראות את בתו הקטנה, ניל”י (אימי) אשר נולדה זמן קצר לאחר מאסרו.
באותן שנים גידלה סבתי את שני ילדיה בכוחות עצמה, בעוני ובצמצום, תחת איום קיומי מתמיד ומאבק יומי בשלטון הבריטי ובאויב הערבי. אז לא הייתה לשכת הסעד ולא הייתה הרווחה… אז לא הייתה מדינה. היה מאבק על עצמאות, על חופש, על חירות – על החיים.
● ● ●
המציאות של היום היא אחרת.
עצמאות – יש.
חופש – יש.
חירות – יש.
הזכות לחיים – יש ויש.
אך האדם מטבעו שואף לעוד כפי שהדבר בא לביטוי עוד משחר קיומו בגן העדן, מהתקופה בה לא היה חסר לו דבר – מלבד התפוח, אותו תפוח אדום וארור אשר הוא כלל לא הוצרך לו, אך התאווה לו בכל מאודו, רק משום שהיה הפרי האסור, רק משום שהיה מחוץ לגבול.
אדם רצה את מה שלא היה לו ולא נועד לו ומאז ועד היום – הוא ממשיך לרצות את מה שאין לו, ואם ישיגו – ירצה יותר; אדום יותר, עגול יותר, גדול יותר, מהודר יותר, עם הוד ועם כבוד.
אך בשביל כבוד צריך לעבוד.
לעבוד…?!
רבים הם המבכים והמספידים את האדם של היום, אותו ואת משפחתו המורחבת בארץ ישראל; “הצבא של היום הוא לא הצבא של פעם”, “זו מדינה של משתמטים”, “מדינה של ’קצבים’”, “מדינה של קבצנים”, “מושחתים נמאסתם” הם צועקים. וסבתא ציפורה, לו הייתה בחיים, הייתה ודאי גם היא מצטרפת לביקורת על “המצב האיום” אליו התדרדר הישראלי של היום.
אולם יש לדעת להבדיל;
לא כל נופש בטורקיה מסמל את תחילת שקיעתה של האימפריה,
לא כל מדושן עונג הוא בהכרח פורע חוק,
לא כל “כוכב נולד” הוא פרזיט נטול ערכים,
ולא כל בעל הון – מושחת.
● ● ●
כשילדתי את בני הבכור, בכיתי. לא מאושר בכיתי, כי אם מאהבה. מהרגע בו ראיתיו לראשונה, הפוך, תלוי, בין ארץ לשמיים, נושם בזכות עצמו, קטן, ערום, חשוף ונזקק, הושטתי את ידיי אליו וביקשתי בקול חנוק, כי יביאו לי אותו, את ילדי שלי.
החזקתי אותו בזרועותיי, גוננתי עליו בדמעות וראיתי את חייו בהבזקים קדימה; נימול, בגן, בכיתה, בבר-המצווה, כנער, ספורטאי בוודאי, חייל בצה”ל… לאאאאאא!” שם נעצרה שמחת לידתו ושם נחתה דאגה חסרת אונים ומרחביה אינסופיים.
הפינוק אינו חזות הכול – הטור האישי של טל רבינוביץ’
“אתה לא תתגייס לצה”ל!” לחשתי לו, “לא אתן שתהיה לבשר תותחים! לא אהיה לאם שכולה! לא אתן שתמות בשביל ארצנו, ולעזאזל עם סבתא ציפורה וה”טרומפלדור” שלה, לעזאזל גם עם חנה המטורפת ושבעת בניה… שאחרים ימותו בשבילך”.
כעבור זמן קצר, הריתי בשנית וילדתי את שני בניי התאומים.
ילדתי אותם בשל אותה התאווה – התאווה לחיים.
מאז אני מסתובבת בארץ המוכה הזו, בוכה על כל חייל שנהרג, מזילה דמעה עם כל אימא שבנה מתגייס, חרדה למשמע כל ידיעה על פצוע, על חטוף, על גיוס למילואים, סופרת את השנים שנותרו עד לצו הגיוס הראשון, ליום בו אלווה את בכורי אל הבקו”ם.
ואני אלווה אותם לשם!
אלווה אותם לשם עם קיטבג מדוגם וגדול, עם מכונת גילוח חשמלית וחדישה, עם גרביים מהסוג הטוב ביותר, עם פלאפון דור 100, עם כספומט, עם מזומנים, עם כל מה שיבקש החייל הקרבי שלי.
ואינני כסבתי ציפורה ז”ל, אינני סגפנית, אינני פוריטנית. לא די לי בלחם ומרגרינה, אני אוהבת קוויאר. האודם בו אני צובעת את שפתיי – יקר, היהלומים בטבעותיי – אמיתיים.
ילדיי, מפונקים ממני.
נכדיי, יהיו מפונקים מילדיי.
וכמוני יש עוד רבים מפונקים שלומדים, עובדים, יוצרים, משלמים מיסים, מתנדבים, מחנכים, מקיימים מדי יום ערכים של אהבת הארץ, תרומה לזולת, חמלה אנושית, יושר אישי ואמת.
סבתא ציפורה ז”ל ואימי ניל”י (שתיבדל לחיים ארוכים) יכולות להתגאות בי ובדורי על אף שהתפנקנו.
את מה שצריך לעשות – אמשיך לעשות, באמונה, בנחישות, מדי יום, ואעשה זאת בלי לוותר על התפוח ועדיף שיהיה גם דבש בצידו.
■ ■ ■ אודות הכותבת;
טל רבינוביץ’ – סופרת פובלציסטית ומרצה. ישראלית, ציונית, אוהבת את הארץ ובפרט את חיפה. עוסקת בלימוד משפטים ובכתיבת מאמרים ורשימות בנושאי חברה, נשים, חינוך, אלימות במשפחה ואפילו כדורגל בעקבות הבן המשחק במכבי חיפה…
אימא לארנון, איתמר ויונתן. חד-הורית, בת שכולה, עצמאית.
ילידת 1966, בוגרת האוניברסיטה העברית (תואר ראשון בחינוך ובהיסטוריה של עם ישראל, תואר שני בחינוך מיוחד), (מ.א. בחינוך מיוחד), כיום סטודנטית למשפטים. מלמדת אנגלית בתיכון ייחודי בצפון הארץ, מתמחה בהוראת אנגלית לליקויי שמיעה.
מופיעה עם ספריה לילדים בבתי ספר, בגנים, בספריות ובמתנ”סים – מטעם “אומנות לעם” ומקיימת “מפגשים עם סופרת” גם באופן פרטי. מרצה בפני נוער, בפני אנשי מקצוע ובפני קהל מבוגרים מעורב על ספרה האוטוביוגראפי: “כלה ונחרצה” (בהוצאת ספרית הפועלים) ועל ספרה החדש: “עורך הדין לשירותך” (בהוצאת ש”י – הוצאה משפטית).
המעוניינים להגיב או ליצור קשר, יכולים לפנות דרך כתובת האי-מייל tal-r@israel.net או להתקשר ל: 052-6010282. מען למכתבים: ת”ד 9272, חיפה.
הכותבת טל רבינוביץ’, הינה סופרת, מרצה ומורה בחינוך המיוחד בבית ספר תיכון ומלמדת בנושא התמחותה הוראת אנגלית לילדים ליקויי למידה. המעוניינים ליצור קשר עם הסופרת יפנו לאתר האישי; טל רבינוביץ.
Add Comment