שיף נחשב לאחד מבכירי המומחים בעולם העיתונות בתחום ביטחון ישראל ובנושאים צבאיים בכלל ■ סיקר ככתב צבאי את רוב מלחמות ישראל, החל במלחמת ששת הימים ועד לאינתיפאדת אל אקצה.
זאב שיף הפרשן הצבאי, הסופר והעיתונאי הלך לעולמו
זאב שיף הפרשן הצבאי, הסופר והעיתונאי הלך הלילה (ג’) בעיר תל-אביב לעולמו בגיל 74. שיף השאיר אחריו אישה ושני בנים. שיף, הסופר והעיתונאי והפרשן הבכיר לענייני צבא בעיתון הארץ, נודע גם כמחברם של כמה ספרים בנושא ביטחון מדינת ישראל. מועד הלוויתו של זאב שיף, טרם פורסם.
שיף זכה בשישה פרסים על עבודתו העיתונאית בהם; פרס ע”ש עמוס לב (1960), פרס רובינשטיין על הראיון הטוב (1969), פרס סוקולוב (1975), פרס ע”ש טד לוריא (1980), פרס ע”ש עליזה שגריר (1982), פרס עיתונאי השנה של רשות השידור (1983).
העיתונאי עמוס הראל, ממערכת עיתון הארץ כתב עליו, הלילה; לזאב שיף היו קשרים חובקי עולם. הוא היה בעל מקורות מצוינים במערכת הביטחון ובדרג המדיני והפוליטי בישראל, אך גם במדינות רבות במערב וכן במדינות ערביות, שלא כולן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אנשי ביטחון בכירים מחו”ל, שביקרו בישראל, נהגו להיוועד עמו לעתים קרובות.
במשך שנים, פרסם שיף בקביעות ובתדירות גבוהה ידיעות ופרשנויות בלעדיות. גם לאחר מלחמת לבנון השנייה, ואף שמצב בריאותו הורע, פרסם סדרת כתבות שבהן חשף וניתח את כשלי המלחמה.
אך בראש ובראשונה בלט שיף בסיקור יסודי, הוגן ומעמיק של צה”ל, אותו ליווה מקרוב במשך כחמישה עשורים. אף שלא פעם מתח ביקורת קשה ונוקבת על תפקודם של כוחות הביטחון (באחרונה, עשה זאת באשר לליקויים בהיערכות העורף למתקפת טילים), כתב תמיד מנקודת מבט איכפתית ומעורבת – של מי שחרד באמת לביטחונה של ישראל.
זאב שיף 1933 – 19 ביוני 2007
זאב שיף. יליד 1932.
בן להורים מהגרים מפולין. ב-1935 עלה לארץ מצרפת. למד בבתי ספר יסודיים דתיים. כנער, למד בגימנסיה הרצליה, באוניברסיטת תל אביב במגמות היסטוריה צבאית, מזרח התיכון והיסטוריה כללית. אביו, עבד כמוביל לחם במאפיה, ובגיל מבוגר הפך למנהל חשבונות של חברה לייבוא שעונים.
בצה”ל שירת שיף כקצין בחיל המודיעין. אחר כך הצטרף למערכת עיתון הארץ. בשנות ה-50 שימש שיף עיתונאי בעיתון הארץ. כאשר בראשית דרכו כעיתונאי, עסק בסיקור ההסתדרות בתקופת המחלוקת על פיצול חברת הבנייה סולל בונה. בתפקיד ככתב אזורי סיקר משפטים ידועים, כמו את משפט קסטנר, שורת המתנדבים וכפר קאסם. שיף, היה במשלחת הראשונה שיצאה לברית המועצות ופגשה בציבור היהודי בברית המועצות.
ב-1960 מונה שיף לכתב הצבאי של עיתון הארץ. והוא נחשב לאחד מבכירי המומחים בעולם העיתונות בתחום ביטחון ישראל ובנושאים צבאיים בכלל.
סיקר את מלחמת ששת הימים, את מלחמת ההתשה, את מלחמת יום כיפור, את הפעולות הצבאיות של צה”ל וכן את מלחמת וייטנאם, המלחמה בקפריסין ואת מלחמת תימן.
ב-1971 כתב בספר השנה של העיתונאים מאמר ביקורתי על מערכת היחסים בין הכתבים הצבאיים למערכת הביטחון, ובין השאר גילה שצותתו למכשירי הטלפון של העיתונאים.
נמנה עם מבקריו החריפים של משה דיין. התריע מפני פריצת מלחמת יום כיפור. ב-1981 הנחה את העימות הטלוויזיוני בין מנחם בגין לשמעון פרס. נמנה עם מבקריה החריפים של מלחמת לבנון.
שיף פרסם מאמרים גם בכתבי עת אמריקניים. בין השאר, פרסם מאמר בכתב-העת ארמי פורס ג’ורנל, ובו ניתח את הרמה המבצעית של החיילים הפלסטינים במלחמת לבנון.
ב-1983 פרסם בפורין פוליסי, כי בפגישה בין שר הביטחון אריאל שרון לשר החוץ האמריקני אלכסנדר הייג ניתן אור ירוק אמריקני לפלישה ללבנון. כמו כן, ערך סיכום על מלחמת המפרץ בפורין אפאיירס.
עסק במחקר במכון קארנגי ואחר בואשינגטון אינסטיטיוט. שם כתב מחקר על מערכת היחסים בין המדינות; סוריה, ארצות הברית וישראל, מאז עלייתו של אסד לשלטון. היה חבר בהנהלת המכון האסטרטגי הבינלאומי שמושבו בלונדון (IISS), המפרסם את מאזני הכח הבינלאומים.
שהה בוושינגטון אינסטיטיוט, ושם כתב על דרישות הביטחון ההכרחיות של ישראל בהסכם שלום עם סוריה. מחקר נפרד כתב גם על דרישות הביטחון בהסכם עם הפלשתינים.
במלחמת המפרץ, לאחר הלילה הראשון של הפצצת משגרי הטילים של העירקים, התריע, כי מטרת ההפצצה לא הושגה. בתקופה זו, הופיע מדי ערב בתוכנית הטלוויזיה “ערב חדש”. באותה תקופה כתב טור יומי לעיתונים ליברסיון ולהראלד טריביון.
לאחר המלחמה, פרסם, כי חלק מהמסיכות שחולקו לאוכלוסיה לא היו תקינות, למרות שהמידע הרלבנטי היה קיים בידיו קודם לכן. שיף נודע במקורותיו הטובים, בארצות הברית, במדינות ערב ובקרב הפלסטינים. ב-1994 דיווח, כי בפני ראש הממשלה הוצגה מפה ובה המלצות צה”ל לקו נסיגה מלבנון.
שיף, זכה בשישה פרסים על עבודתו העיתונאית, בהם: ב-1960 זכה בפרס ע”ש עמוס לב; ב-1969 זכה בפרס רובינשטיין על הראיון הטוב; ב-1975 זכה בפרס סוקולוב; ב-1980 זכה בפרס ע”ש טד לוריא; ב-1982 זכה בפרס קרן עליזה, ע”ש עליזה שגריר; ב-1983 זכה בפרס עיתונאי השנה, רשות השידור.
ספרים שכתב ופרסם;
1) רעידת אדמה באוקטובר, על מלחמת יום כיפור;
2) כנפיים מעל סואץ, על חיל האוויר הישראלי;
3) לקסיקון לביטחון ישראל, אותו ערך עם איתן הבר;
4) ישראלים מדברים, ספר באנגלית על הבעיה הפלסטינית;
5) פדאיין – גרילה נגד ישראל (עם רפאל רוטשטיין).
6) חיל האוויר, ובו גילויים חדשים על השמדת חיל האוויר המצרי במלחמת ששת הימים;
7) מלחמת שולל (עם אהוד יערי), על מלחמת לבנון;
8) שנתה של היונה (עם איתן הבר).
9) אינתיפאדה (עם אהוד יערי).
_________
מקורות להכנת ידיעה זו מתוך; ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, אתר Nfc מחלקה ראשונה בעריכת העיתונאי יואב יצחק, עיתון הארץ. הצילום מתוך אתר; קרן ברל כצנלסון
