“אל תשאירו את השנאה לבדה. העתיד שייך לכם כמו שהוא שייך לה הילחמו בה בשמם של המתים ובשמם של החיים ובשמם של כל אוהבי האדם. ותבוא זעקתם של המתים אל מנוחתה ונאמר לפנינו שירה חדשה. שירת האדם”. המשוררת שימבורסקה.
שרת החינוך יולי תמיר: שהעולם כולו יידע שאסור שתהיה שואה נוספת
אסור שהשואה תדבר ליהודים בלבד… רצח הוא רצח ורוע הוא רוע בכל מקום, בכל שעה. עלינו לשאת את הלקח המר הזה כדי שהעולם כולו יידע שאסור שתהיה שואה נוספת בשום מקום בשום שעה” – כך אמרה השרה יולי תמיר, בטקס המרכזי הנועל את “מצעד החיים”, במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בפולין, זו השנה ה-19, תמיר, הוסיפה: “הקולות שעולים אלינו מהאדמה המקוללת הזאת קוראים אלינו בעברית, ביידיש, בפולנית, בגרמנית, קוראים לנו שמעו וזכרו מה היה כאן, אושוויץ מדברת אל כולנו. היא לא מדברת ליהודים בלבד.
הנאום המלא של השרה יולי תמיר בטקס המרכזי שנערך במחנה בירקנאו בהשתתפות 2,500 חברי משלחות נוער מישראל:
“במקום הזה המוות מדבר אלינו בשפה ישירה ובוטה. הוא אומר לנו ראו, כאן הייתי, מול עיניכם ממש. זו הייתה ממלכתי, כאן הייתי אני השולט. הביטו ימינה, שמאלה, לפנים ולאחור לא הייה ממני מנוס. בשרפה, בירייה, בחניקה, בתליה, מרעב, מצמא, ממחלות, בכל דרך בה יכול הייתי לשלוט שלטתי. היום אני לא כאן, אבל אני קיים, גם היום יש מי שמזמין אותי לעשות את המלאכה.
ומול ענינו באים ועולים גם שלוחיו של המוות, המבצעים: היורים, והחומסים, התולים והמכים, הבועטים בדרך למשרפות בזקנים שהאטו את מהלכם, המגחכים בעת ששיירת האדם ההולך למוות חולפת בדרך ללא חזור. גם הם כאן, רוחם שורה על המקום הנורא הזה, חודרת מבעד לשמים הכחולים, לקרני השמש המטעות, לעצים המלבלבים בירוק בוהק, ואינה נותנת מנוח.
וגם הנספים כאן, בלי קול. באותו שקט מקפיא של מוות שזועק אלינו הקשיבו. הקשיבו לשקט של המוות. לקול הצעקה של הריק, למלמולו של האפר, לדברי העשן המתמר. הקשיבו ושאו קולנו למרחוק.
למה לחזור לאוושיץ אם ניצחנו אותה, למה ללכת שוב בדרך העולה למשרפות אם כבו. מדוע אנו חוזרים לכאן שנה אחר שנה.
משום מצוות הזיכרון. האדם הוא ייצור זוכר. אבל הזיכרון אינו בא אלינו מעצמו, חובה עלינו להביא אותו אלינו, לחדרי ליבנו. לפנות לו מקום. עולם הזיכרונות שלנו צפוף ולכו חובה עלינו לברור את הזיכרון.
עם אינו זוכר את כל חייו באותה מידה של מחויבות וקשב. אנו, בני העם היהודי, מצווים לזכור שלושה רגעים מרכזיים בחיינו הלאומיים: לזכור את יום השבת לקדשו, את יום צאתנו ממצרים מבית עבדים ואת יום לכתנו למוות למשרפות. יום השבת מזכיר לנו שאנו חלק ממעשה הבריאה, שנבראנו בצלם, יום צאתנו מארץ מצרים מלמד אותנו לכבד את החרות שקנינו לעצמנו במסע המפרך בו הפכנו לעם ויום השואה מזכיר לנו את הניסיון של הצורר הנאצי להשמיד אותנו כעם וכבני אדם.
שתי המצוות הראשונות של הזיכרון הן מצוות של שמחה וחג, שמחת השבת וחג החרות בהן אנו משמיעים את קולנו, את קול שמחת חיינו. המצווה השלישית היא מצוות זיכרון ואבל, ביום זה אנו משמיעים את קולם של מי שנדמו לעד ברחבי אירופה, רק משום שישיבו לשולחן השבת או הסדר למלא את מצוות הזיכרון.
לא קולנו נישא כאן היום ברמה אלא קולם, לא כבודדים אנו עומדים כאן היום אלא כעם. ורק כך, יחד , כאן ובכל מקום אחר בעולם אנחנו יכולים להבטיח את המשכיות הזיכרון. אנו, ובנינו ובני בנינו חלק בלתי נפרד מרצף של זוכרים.
אם נשתוק, אם נשכח, נהייה, שלא מרצוננו, שותפים למי שרצה להשתיק את הקול שעולה אלינו מאוושיץ, ביקרנאו, מיידנק, חלמו ומחנות ההשמדה האחרים.
הרוצח רוצה שהאביב הזה ישכיח את הכאב שהייה כאן, שהשמש תחטא את האוויר האפוף העשן, והשרידים האחרונים ייעלמו בדשא הירוק הניזון מאפר המתים. אנחנו, באי כוחם של המתים, רוצים שפניהם יצופו ויעלו. שיהיו חלק מחיינו שהם המשך של חייהם, ושאיש לא ישכח, לא ישכח ולא יסלח.
בלילה לפני הירידה למחתרת אמר איש עקיבא דולק ליבסקינד את הדברים הבאים: “אנחנו לא הולכים לקראת החיים אלא לקראת המוות, ומי שמחפש חיים, שלא יחפש אותם אצלנו כי לא ימצא. אנחנו נלחמים על שלוש שורות בהיסטוריה.” אנחנו חוצבים את ההיסטוריה בזיכרוננו כדי לא לאכזב את דולק ואת חבריו. אנחנו כותבים כאן היסטוריה למענם ולמעננו.
זיכרון ההיסטורי אינו יכול לעצב רק את העבר הוא נועד לעצב גם את העתיד. את הדרך בה אנו רואים את תפקידנו כעם. מהי השליחות שלנו אחרי אשוויץ, מהו התפקיד שנועדנו למלא. לאן נוליך את קול הנרצחים. מהו התפקיד שניתן לנו בחיינו.
מאדמת אירופה החרוכה, ממחנות ההשמדה, עולה אלינו קולה של שנאת השווא, של שנאת חינם שבגללה, חרב העם. פעם מכוח שנאתנו את עצמנו ופעם מכוח שנאתם של אחרים אותנו. שנאה שאין לה מניע ולכן גם אי אפשר לרסן אותה. שנאה לשם שנאה, שנאה לשם רמיסת האדם, שנאה לשם רצח עם”.
וויסלווה שימבורסקה המשוררת הפולנייה זוכת פרס נובל כותבת כך על השנאה;
“אל תשאירו את השנאה לבדה. העתיד שייך לכם כמו שהוא שייך לה הילחמו בה בשמם של המתים ובשמם של החיים ובשמם של כל אוהבי האדם. ותבוא זעקתם של המתים אל מנוחתה ונאמר לפנינו שירה חדשה. שירת האדם”.
_______
צילום השרה תמיר ע”י יחסי ציבור אנדרשל לזכויות יוצרים.
Add Comment