רמון האדם שכח מזמן כמו רבים מהפוליטיקאים שלנו (כמו גם הנשיא קצב), כי הוא עדיין בן אדם בן תמותה וחסר כנפיים כמו למלאכים. רמון לא היה כל כך נחמד כמו שפרצוף הבייבי פייס שלו הקרין נעימות לכאורה מן המסך הקטן והמשודך 24 שעות ביממה לרשותם של נבחרי העם.
הטור של נסים גבאי מן העיר נתניה
לא היה לי ספק שחיים רמון אשם בביצוע מעשה פלילי מגונה בנערה הצעירה באותו יום גורלי (לו ולנו) שלפני הכרעת הממשלה אם לצאת למלחמה בלבנון. הייתי מתוח כמו כל עם ישראל, כי לא יכולתי לדעת מה תהא הכרעת השופטים. כאשר ניתנה ההכרעה שאכן השר לשעבר רמון אשם בביצוע מעשה מגונה – קפצתי משמחה.
לא שמחתי לאידו – אלא התחזקה בי תחושת הצדק הפנימי שהכרעת ביהמ”ש הביאה אותו לפרוץ החוצה. השר חיים רמון לא הטעה אותי אפילו לא לרגע. את דעתי השלילית על הפוליטיקאים בכלל, אינני מסתיר. אני מכיר אותם… והם תמיד מולי… נבחרי עם… ואינני יכול להם. גם אם אחשוב שאסור להם להיות בתפקידם הציבורי – יהיו רבים ואנרגטיים אחרים שיכריעו את הכף הדמוקרטית לטובתם.
אחטא לאמת אם לא אומר את האמת: אני גאה להיות בין הבודדים והמתוסכלים במערכה הקשה הזו האמורה “לנקות את האורוות” כמו שרבים טוענים – אבל רק מן השפה אל החוץ.
יש לי יופי של דוגמה, מיופי של ספורט (שבמקרה גם אני חוטא בו) – והוא העיסוק בתחום הריצות הארוכות.
כל מי שרץ וגומע מרחקים בריצות הארוכות והמאוד בריאות הללו – יודע, כי זה תמיד הזמן מחד לניקוי הראש ויצירת מחשבות חדשות ובונות, ומאידך, הצורך בהתמודדות הקשה עם הגורם הפיזי שהוא: אתה עם עצמך!
השר לשעבר חיים רמון (ולשעבר מחזק את הניגוד הגדול בין זיכוי להרשעה במשפט הפלילי) הרשה לעצמו להוכיח קבל עם ועולם, כי נבחרי העם הינם מורמים מעם – יותר מתרתי-משמע.
חיים רמון האדם שכח מזמן כמו רבים מהפוליטיקאים שלנו (כמו גם הנשיא קצב), כי הוא עדיין בן אדם בן תמותה וחסר כנפיים כמו למלאכים. חיים רמון לא היה כל כך נחמד כמו שפרצוף הבייבי פייס שלו הקרין נעימות לכאורה בתוך המסך הקטן והמשודך 24 שעות ביממה לרשותם של נבחרי העם.
חיים רמון כמשל. הטור של נסים גבאי מהעיר נתניה. צילום ערוץ 2
חיים רמון היה פוליטיקאי – משכמו ומעלה, משכמנו ומטה. חיים רמון ידע לנווט בביצה הפוליטית השורצת כרישים ותנינים רבי עוצמת נגיסה – כאילו וטייל בדיסנילנד.
חיים רמון לא חשש מאיש, ואפילו לא מפוליטיקאים זוטרים או בכירים. חיים רמון היה תפור במידותיו (שאינן מידותיי) – לתפקיד הכול כך נחשק ומשתלם בציבוריות הישראלית: נבחר ציבור! אין כל ספק שלו היה חיים רמון מזוכה – הייתי מקבל בהכנעה את פסק הדין, אבל לבטח לא חי איתו.
כפסע היה ביני ובין ההרגשה הכול כך שכיחה – ששכחו אותנו בבית 1, 2, 3 וכו’. אפילו הייתי מרים גבה לפסק הדין שנתנה מערכת המשפט בישראל, אבל לא היה בכך כדי לייאש אותי ושכמותי – כי מזמן אנחנו טובלים עד קצה אפנו במדמנה שאינה מותירה לנו הרבה אוויר לנשימה.
אבל ב”הפוך על הפוך” – ההרשעה הביאה מעט תקווה שעם הזמן, יעשו הטעויות את המהלכים שהיו צריכים להיעשות ע”י העם.
חבל מאוד שהיינו צריכים להגיע למצב כה עגום ששר בכיר, מבוגר דיו, רגע לפני כניסתו לישיבת ממשלה שכל עם ישראל אמור לשלם את חשבון החלטתם של נבחריו – מרגיש כמו דון ז’ואן החוטף נערה צעירה כטרף קל על אם הדרך… בתקווה מובנית להתבודד איתה באחד המלונות בדרך לעוד לקוחה מרוצה.
לא אלה הנבחרים שלי, בדיוק כמו שרובם המושחתים (כל אחד ותחומו) מעוררים בי גועל מתמיד שלפעמים מביאים עליי קיטונות של ביקורת על עצם שנאתי ובחילתי מהם.
אבל עד היום לא נמצא האדם בישראל שיראה לי את הדרך הנכונה להביא את האזרחים הפתאים הללו שלנו לקבל את הנבחרים הראויים – כי רק אז נתחיל לראות את ניצני הבראת המשק הישראלי על כל תחומיו המגוונים.
