(“אם בכל יום תשבור מגבלה אחת, אזי לא משנה כמה מגבלות מוטלות עליך, יום אחד תהיה חופשי”. סדגורו, מורה רוחני ויוגי).
בחדר קטן, עם חלון שפונה לחצר אפורה שבה חתול מתגרד בלי סוף, ישב איזי, אדם לא גדול ולא קטן, עם בטן שנופלת לו על הברכיים כאילו רוצה לישון שם.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
איזי קם בבוקר עם החלטה; היום אני שובֵר מגבלה. אתמול שבר “לא לאכול אחרי עשר“. אכל אחרי עשר ורבע, ושרד.
שלשום שבר “לא לדבר לעצמי ברחוב“. דיבר, ואפילו נבח על עגלת סופר, ואנשים רק הרחיקו את עצמם ממנו, שזה בכלל שחרור.
היום, הוא החליט, ישבור משהו גדול: “אסור לגעת באף של דוד לזרוביץ מהקומה השלישית”.
החוק הזה נולד באסיפת דיירים בשנת 1989, אחרי שלזרוביץ התעצבן שמישהו שם לו אצבע ב-אף, ומאז הכול כתוב ומסודר בפרוטוקול.
איזי ארב ללזרוביץ בחדר מדרגות. לזרוביץ, עם שקיות של עגבניות, לא הספיק אפילו להגיד “שלום” וכבר מצא אצבע זרה מחטטת בנחיר ימין שלו.
העגבניות נפלו, התגלגלו, פקעו כמו פצצות אדומות על הרצפה.
לזרוביץ צרח; “מה זה?!”
ואיזי, זחוח כמו ישוּ אחרי נס היין, ענה; “שחרור, לזרוביץ. אני שובֵר מגבלה. מחר, אולי הנחיר השמאלי“.
כל השכנים יצאו, ראו את האצבע בנחיר ועמדו פעורי פה. מישהו צחק, מישהי התעלפה, והוועד, כבר דיבר על ועדה מיוחדת.
אבל איזי הרגיש קליל, כאילו יצא לו מהלב גז בן חמישים שנה.
מאותו רגע הוא שבר עוד ועוד.
לא חוצים באדום? חצה.
לא יורקים על פסל של אקס קברניט לאום?? ירק, ועוד עם כיח.
לא מדברים על מוות בארוחת ערב? דיבר, וכולם ירדו לו מהצלחת, כשהוא זולל הכל בעצמו.
ככל ששבר, משהו בו התרומם. הוא כבר לא הלך. הוא התנודד מרוב אושר. כמו שיכור.
השכנים כבר לא ניסו לעצור אותו, כי הבינו; אין טעם לעמוד מול מישהו שחתך את הרצועה המחזיקה את הכלב המטורף של העולם.
יום אחד נעלם.
יש שאומרים ששבר את המגבלה האחרונה, על פיה; “האדם אינו ציפור ועל כן, אינו יכול לעופף בכוחות עצמו“.
רק נשארה נעל אחת ליד הפח ובתוכה פתק; “אף אחד לא יכול לעצור אותי. אפילו אני לא“.
__________
■ צילום הסרטון נעשה לראשונה באתר כאן ישראל באמצעות AI בינה מלאכותית של Gemini Google.
