שכבתי במיטה, כיביתי את האור, נושם נשימות עמוקות ורגועות. היום היה ארוך, והמוח שלי פתח בחפלה משלו. “זה בסדר”, אמרתי לעצמי, “נספור כְּבָשִׂים, כמו כולם”. כי מה יכול להיות יותר פשוט מִסְּפִירַת כְּבָשִׂים?
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
אלא שאני, כמובן, לא “כולם“… כִּבְשָׂה ראשונה קופצת מעל הגדר, ואני חושב לעצמי; מי בונה גדר גבוהה כל כך?
ומה הקטע עם הקפיצות? למה הן לא עושות סיבוב נוח סביב הגדר? אולי הכִּבְשָׂה סובלת מבעיות ראומטיות?
ואז עולה שאלה חשובה יותר; אם הכְּבָשִׂים האלה רוצות לישון, למה הן עסוקות בקפיצות אקרובטיות באמצע הלילה?
הכִּבְשָׂה השנייה באה. כבר ראיתי את הפנים שלה. מתברר שהיא לא סתם כִּבְשָׂה, אלא כִּבְשָׂה עם אופי – עזת מצח, אחת כזו שתעשה הכול, כדי להוכיח שהיא טובה יותר מהקודמת.
היא קופצת גבוה יותר, חלקה ומדויקת יותר, ואני תוהה אם מישהו מאמן אותן. אולי יש להן מאמן אישי שמלמד אותן טכניקות קפיצה?
אחריה מגיעה כִּבְשָׂה שלישית, וגם היא קופצת… אלא שהיא נתקעת באמצע הגדר. אני רואה את הרגליים הקצרות שלה מתנפנפות באוויר.
טוב, זה כבר מוגזם. איך אני אמור לישון כאשר כִּבְשָׂה תקועה לי באמצע המוח? קם מהמיטה, מדליק את האור.
אני כבר בעיצומה של דרמה טרגי-קומית עם דמויות משנה שמספקות הופעה מחורבנת.
כִּבְשָׂה רביעית מגיעה, ואני רואה שהיא שונה מן השאר. היא לא ממהרת, פוסעת בעדינות, ובמקום לקפוץ כמו כל העדר היא פשוט עוצרת ליד הגדר ומסתכלת עליי.
מה את רוצה ממני, כִּבְשָׂה? אני פה כדי להירדם, לא לנעוץ מבטים בכְּבָשִׂים עקשניות. אבל היא לא זזה, כאילו מחכה להוראות.
“תקפצי כבר” אני לוחש. אבל לא, היא לא תזוז בלי הסכם כתוב. כנראה שמישהו פה שובת.
אז כִּבְשָׂה חמישית קופצת, אבל יש לה סגנון מאוד לא אופייני. היא עושה גלגלון מעל הגדר, כמו מתעמלת אולימפית.
אחריה מגיעה כִּבְשָׂה שישית, והיא לא קופצת בכלל – היא פשוט הולכת מסביב לגדר, כאילו זה שום דבר. אני מתחיל לפקפק בתוכנית הקפיצות.
אולי כל הסיפור הזה של סְפִירַת כְּבָשִׂים הוא רק מזימה (קונספירציה) כדי להרחיק אותנו משינה? אולי אנחנו לא אמורים לספור כְּבָשִׂים, אלא לברר למה לכל הרוחות הן בכלל עוסקות בספורט אתגרי באמצע הלילה?
בינתיים, כִּבְשָׂה שביעית קופצת, מחליקה על הגדר, ומתגלגלת בצד השני. אני שומע אותה נאנחת.
“גם את?” אני חושב לעצמי. “איפה הכְּבָשִׂים של פעם, שהיו קופצות בשקט וממשיכות הלאה?”.
רק כשהכִּבְשָׂה השמינית מגיעה, אני מתחיל לחשוש שהיא תביא איתה עוד צרות, אבל היא פשוט מסתכלת עליי במבט של “די, חלאס“.
ואני מבין שזהו, סיימנו עם הכְּבָשִׂים, יותר מדי לוגיסטיקה לספוג. מנסה לחזור ל-תנוחת שינה.
אגב, תזכירו לי מי הגאון שהגיע בספירה לַכֶּבֶשׂ הַשִּׁשָּׁה עָשָׂר ועוד עשה עליה “בּוּחֲטָה” של כסף…?
