מפכל משטרת ישראל, רב ניצב יעקב שבתאי, נאם היום (שני, א’ באייר התשפ”ב) בטקס הנחת הדגלון בהיכל הזיכרון בהר הרצל. המפכל, פתח את נאומו בסיפור הגבורה של השוטר אריק פניגשטיין הי”ד בתאריך ו’ באייר תש”ח, למחרת הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שבה נפל החלל הראשון של משטרת ישראל, השוטר אריק (אריה) פניגשטיין והוא רק בן 19.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר‘.
אריק, שהתגייס בגיל 16, לתזמורת משטרת המנדט, שלוש שנים לפני קום המדינה, לחם בחזית ירושלים במלחמת העצמאות, כשוטר במשטרת ישראל, אז, משטרה בת יומה.
בימים ההם, תזמורת המשטרה, הייתה חלק מהכוח הלוחם. כל מי שיכל לאחוז נשק נשלח לחזית הלחימה. למרות היותו נגן פסנתר, יצא אריק, יחד עם חיילי הצבא, לבלום את הכוחות הירדנים באזור ירושלים.
ביום סיום המנדט הבריטי, 15 במאי 1948, יצאה היחידה בה שירת אריק מאזור “מגרש הרוסים” לעבר העיר העתיקה. סביב השעה חמש לפנות בוקר, תקפו ערבים, ליד בניין בנק ברקליס, את אנשי ההגנה.
במהלך הקרב, בעודו מטפל בפצועים, פגע כדור אויב ירדני ברימון שהיה תלוי על חגורתו, והוא נהרג, מיד. בן 18 וחודשיים היה במותו.
הנסיבות המיוחדות של מותו, השילוב בין היותו שוטר, לכך שלחם לצד חיילי הצבא, הביאו להכרתו גם כ’חלל המשטרה‘ וגם כחלל צבא ההגנה לישראל.
בעוד כיומיים, כשעם ישראל, יחגוג את יום העצמאות בפארקים, בערים וברחובות, אנו נעמוד מעל קברו של השוטר אריק, זכרונו לברכה שבהר הרצל, ונקיים את אזכרתו, במלאת שבעים וארבע שנים לנפילתו.
סיפורו של אריק, ממחיש יותר מכל את מעורבותה של משטרת ישראל בהגנה על ביטחון המדינה, מאז ועד היום.
ככל שחלפו השנים, וככל שהתפתחה המדינה, כך התעצבה לה המשטרה שהרחיבה את פעילותה בכל גזרות הלחימה, ובמאבק עיקש בפשיעה.
סיפורם של חללי משטרת ישראל הוא סיפורה של המדינה.
אלף חמש מאות ארבעים ושישה (1,546) הנופלים מספרים את סיפורה של משטרה ייחודית ומיוחדת, כזו שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.
משטרה ששוטריה ולוחמיה, נפלו בהגנה על המולדת בכל מלחמות ישראל, נפלו על גבולותיה, נפלו בעומק מדינות האויב, ונפלו בביצוע משימות החוק והסדר.
את רשימת הנופלים של משטרת ישראל, בפעילות מבצעית ובלחימה הרואית, חותם רב סמל מתקדם אמיר חורי, שנפל בכ”ז באדר ב’ תשפ”ב, בחילופי אש מול מחבל בלב בני ברק.
את האבן, עליה מונצח שמו, חשפנו כאן, בהיכל הזיכרון לפני כשבוע, בטקס מצומצם וכואב.
אמיר זכרונו לברכה לא היסס לרגע, חתר למגע, הסתער על גבי אופנוע, ויחד עם שותפו הצליחו השניים לחסל את המחבל, ב’פיגוע‘ שגבה את חייהם של ארבעה בני אדם, אך יכול היה להיות קשה הרבה יותר לולא פעילותם.
שבעים וארבע שנים מפרידות בין אריק, החלל הראשון של משטרת ישראל, לבין אמיר, החלל האחרון, אשר נפלו בהגנת המדינה.
שני שוטרים כל כך שונים, אך כל כך דומים זה לזה.
█ השוטרת יונה קוממי קיבלה עיטור הגבורה והיא רק בת 20. במותה הייתה בוודאי השוטרת הראשונה בישראל שנפלה בעת מילוי תפקידה
השוטר אריק, נולד בירושלים, למד בגימנסיה, חלם להיות מוסיקאי או ספורטאי והיה חבר בארגון ההגנה.
רב סמל מתקדם אמיר חורי, גדל בנצרת, חלם להיות רופא, הצטיין במשפטים, והמשיך את דרכו של אביו ג’ריס, גמלאי של המשטרה.
אריק הוא יהודי שנלחם לצד חבריו על הקמת המדינה, ואמיר הוא נוצרי שנלחם לצד חברו על הגנת אזרחיה.
יסודות המדינה ועקרונותיה הדמוקרטיים והחופשיים, יכלו להפגיש אותם בחייהם, אך אלו דווקא הפגישו אותם במותם.
סיפורם של חללי משטרת ישראל הוא סיפורה של המדינה.
שבעים וארבע שנים מפרידות ביניהם, אך דבר אחד קושר אותם יחדיו, בשרשרת ארוכה של שוטרים, לוחמים ומתנדבים, מגני הארץ ומשרתיה, שחרפו נפשם למען המדינה.
לצד השוטרים הללו, אנו מבקשים לזכור גם את אלה שנפלו על שמירת החוק ואכיפתו, כמודגש ב’ערכי המשטרה‘; “אנו השוטרים נפעל לאכיפת החוק, במסגרת תפקידנו וסמכויותינו, למניעת עבירות, ולחיזוק הנורמה של ציות לחוק“.
עוד לפני שערכי המשטרה, נכתבו, הייתה זו יונה קוממי זיכרונה לברכה, שפעלה כאילו והייתה היא צריכה ליישם אותם הלכה למעשה.
לצערנו, יונה, עשתה היסטוריה.
היא נולדה שלוש שנים לפני קום המדינה, והייתה בשנת 1965, לאחת השוטרות הראשונות בשירות חובה.
בשירותה, אף שובצה להיות מהשוטרות הראשונות ביחידת התנועה. בתקופה ההיא הנשים במשטרה לא היו חמושות, ובכל זאת ביצעו משימות של אכיפה וסדר.
באוגוסט 1965, בעודה מוצבת ברמת גן, שמעו יונה ושותפתה, יריות בסמוך אליהן. הן לא היססו, רצו אל המקום, והבחינו באדם חמוש שמנסה להימלט. יונה שרדפה אחר החשוד, נפגעה מכדור שירה, והיא נהרגה במקום.
שניות לאחר מכן, הרוצח שירה ביונה, ורצח עוד שני אנשים, כיוון את האקדח שאחז לעבר ראשו, והתאבד. על פעילותה, עוּטרה יונה בעיטור הגבורה והיא רק בת עשרים.
במותה הייתה בוודאי השוטרת הראשונה בישראל שנפלה בעת מילוי תפקידה, וככל שידוע לי היא כנראה גם הראשונה בעולם.
משטרת ישראל הייתה, ונותרה, בית עבור נשים לוחמות ואמיצות, שמבקשות לתרום את חלקן בביטחון אזרחי ישראל, ובשמירה על החוק והסדר.
לצערנו, לא מעט נשים גם קיפחו את חייהן, וזה המקום להעלות את סיפורן על נס, להכיר ולהוקיר את תרומתן לחברה.
ליונה, הצטרפו לאורך השנים גם הדר כהן, ו-הדס מלכא זיכרונן לברכה, נשים, לוחמות, חדורות מוטיבציה, נחושות, חותרות למגע.
כל הערכים המצופים ממי שעומד על משמרתו בהגנה על המדינה ובירתה.
סיפורם של חללי משטרת ישראל הוא סיפורה של המדינה.
המרחק הגדול שבין משימתו של אריק במלחמת יום העצמאות, לבין משימתה של יונה במאבק בפשיעה, משקף באופן הטוב ביותר את תפקידה של משטרת ישראל, במדינה שאויביה לא ויתרו על נישקם, וכוונתם, לפגוע ולפגע באזרחי ישראל.
█ מפכל המשטרה, שבתאי; מדינת ישראל, חוותה חמישים ותשע פעמים את השבוע שבו עוברים מזיכרון וכאב, לעצמאות ושמחה.
זהו לא רק איום המופנה למדינה מחוץ לגבולותיה, אם כי איום שגם מבקש לפרוץ מבפנים. את זה ראינו לפני כשנה, במהלך “מבצע שומר החומות” עם ניסיון התקוממות שתודלק על ידי הסתה של גורמי טרור.
משטרת ישראל שמעולם לא התנסתה במיגור של כל כך הרבה מוקדי טרור והפרות סדר, עמדה בהם בגבורה, הודות לשוטרים ולוחמים מסורים שראו עצמם באותן השעות, כמי שנושאים עליהם את גורלה של המדינה.
זו העת לראות במשטרה – ארגון חיוני והכרחי לקיומה של המדינה. משטרה חזקה וגדולה, שתבטיח את ביטחוננו מבית, בזמן ששותפינו בצהל, עושים זאת בגבולות ומעבר לים.
בזמן שאנו נערכים לשעת מבחן, תוך שימור כוח אדם מקצועי ומיומן, אסור לנו לשכוח את מהותה של המשטרה. את הצורך לספק שירות יעיל, מקצועי ואפקטיבי לאזרחים שפונים אלינו, לרוב בשעתם הקשה.
משטרה במדינה דמוקרטית חייבת לזכות באמונו של הציבור אותו היא משרתת. בישראל, זו משטרה שמורכבת מאנשים שרואים את טובתה של המדינה, לרוב הרבה לפני טובתם, ולפני טובת משפחתם.
השירות במשטרת ישראל, מייצר גם חיבורים, וחברויות, שקשה למצוא במקום אחר.
העולה מאתיופיה לצד, הצבר מישראל, היהודי לצד הנוצרי, הדרוזי, המוסלמי והצ’רקסי, בני העיר לצד בני הכפר, תושבי הפריפריה לצד תושבי המרכז, דתיים ולצד חילוניים,
כל אחד על בסיס ערכיו, וחינוכו מבית, הגשימו את חזון שיבת ציון;
“שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בְּשׁוּב ה’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים“.
סיפורם של חללי משטרת ישראל הוא סיפורה של המדינה.
סיפור גבורתם של חללי משטרת ישראל, הפך למורשת קרב, עליה אנו מחנכים דורות של שוטרים ולוחמים, מורשת מפוארת שאנו מנציחים בכל פעילות ומשימה.
“כי במותם ציוו לנו את החיים“.
היום, בהינתן האות להנחת הדגלונים על קברי חללי מערכת הביטחון, ובתוכם שוטרי ולוחמי משטרת ישראל, אנו מבקשים לזכור את סיפורם של אריק, אמיר, יונה, הדר ו-הדס, זיכרונם לברכה, לצד כל חללי משטרת ישראל שנפלו בהגנה על המדינה, אזרחיה וערכיה עליהם מופקדת משטרת ישראל מאז ועד עולם.
סיפורם של חללי משטרת ישראל הם סיפורה של המדינה.
משפחות שכולות יקרות, את שנפלו, לא נוכל להשיב. את כאבכם הכבד, לא נוכל לרפא. אך את התמיכה, החיבוק החם והכתף הבטוחה, אני מבטיח שנעניק לכם לנצח נצחים.
זו צוואתם של יקיריכם, וזו התחייבותה של משטרת ישראל כלפיכם.
מאז חוקק חוק יום הזיכרון בשנת 1963, חוותה מדינת ישראל, חמישים ותשע פעמים את השבוע שבו עוברים מזיכרון וכאב, לעצמאות ושמחה.
שבוע מטלטל שמרכז בתוכו את תמצית הישראליות, שהיא תמצית סיפורם של חללי משטרת ישראל, מקום המדינה ועד עצם היום הזה.
יהי זכר הנופלים ברוך“. עד כאן דברי רב-ניצב יעקב שבתאי, המכהן כמפכל ה-19 של משטרת ישראל.
