יש משהו כמעט פיוטי בדרך שבה בית המשפט העליון, מצליח, פעם אחר פעם, לנתק את עצמו מהמציאות ואז להכריז בנחרצות שהוא זה שמגדיר אותה.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
לא מפרש חוק. אלא ממציא אותו מחדש, תוך כדי שהוא מנפנף ביד אחת בעקרונות נשגבים, וביד השנייה מוחק בפועל את האחריות הבסיסית ביותר של מדינה; להגן על אזרחיה.
הפסיקה שאפשרה קיום הפגנה מרובת משתתפים נגד המלחמה, בניגוד להוראות פיקוד העורף, היא לא עוד “איזון עדין” בין זכויות.
היא מופע ראווה של יהירות משפטית. כן, יהירות, מהסוג שמאמין שגלימה שחורה מעניקה חסינות גם מפני רקטות.
פיקוד העורף, עם כל הביקורת שאפשר להפנות אליו, פועל תחת מציאות ביטחונית. הוא לא כותב מאמרים תיאורטיים על חופש הביטוי.
הוא מתמודד עם טילים, התרעות, זמן תגובה של שניות. כשהוא אומר; “אל תתקהלו” זה לא כי הוא שונא דמוקרטיה, זה כי הוא מבין מה קורה כשמאות או אלפים נדחסים יחד ב”זמן אזעקה“.
אבל בבית המשפט העליון? שם כנראה, מאמינים שהמציאות תתכופף בפני עקרונות. שההמון, יתפזר בנימוס ויתמגן מיד עם השמע ההתראה, שהכאוס יתנהג לפי סעיפי פסיקה. זו לא הגנה על זכויות. זה הימור על חיי אדם, במסווה של נאורות.
וכאן מגיע האבסורד הגדול באמת; בשם “חופש ההפגנה” בית המשפט העליון, פוגע בזכות הבסיסית ביותר – הזכות לחיים ולביטחון.
הוא לא “מאזן“. הוא מדרג. והוא מדרג כך שהכותרת בעיתון של מחר חשובה יותר מהשאלה אם מישהו בכלל יגיע לקרוא אותה.
וכמובן, הכול עטוף בשפה משפטית מלוטשת. “מידתיות“, “איזון”, “חלופות פוגעניות פחות”. מילים יפות שמסתירות אמת פשוטה; יש רגעים שבהם אין מקום לאלגנטיות משפטית.
יש רגעים שבהם האחריות מחייבת להגיד “לא”. לא להפגנה, לא להתקהלויות, לא לסיכונים מיותרים. זה לא אנטי-דמוקרטי. זה תנאי לקיומה של דמוקרטיה.
█ בית המשפט העליון, כהרגלו, מעדיף להיות צודק על פני להיות אחראי.
אבל בית המשפט העליון, כהרגלו, מעדיף להיות צודק על פני להיות אחראי. הוא מגן על עקרונות כאילו הם מתקיימים ב”וואקום” כאילו אין מציאות חיצונית שיכולה להתפוצץ מילולית באמצע הדיון.
ובסוף, מי ישלם את המחיר? לא השופטים. הם לא עומדים בצפיפות בכיכר. הם לא רצים למרחב מוגן עם אלפי אנשים סביבם.
הם לא נושאים בתוצאות המיידיות של הפסיקות שלהם. האחריות, כמו תמיד, מוטלת על הציבור. ועוד לא דיברנו על ‘סיכון חיי שוטרים‘.
וזו כבר לא רק ביקורת על החלטה אחת. זו ביקורת על תפיסת עולם. מערכת שמאמינה שהיא מעל המציאות, מעל הדרג המקצועי, מעל הסיכון. מערכת שמעדיפה עקרונות מופשטים על פני שיקול דעת פשוט ובריא.
אם זו “עליונות החוק”, אז אולי הגיע הזמן לשאול; עליונות על מה בדיוק? על השכל הישר? על האחריות? או פשוט על כולנו.
