מחקר משותף של אוניברסיטת חיפה ו’המרכז לבריאות הנפש שלוותה’ מעלה תמונה עגומה מאד על חוסנה הנפשי של אוכלוסיית ישראל 2024, בעקבות “השבת השחורה” של ה- 7 באוקטובר 2023 שהובילה ל’מלחמת חרבות ברזל’ כאשר עלה, כי ליותר ממחצית המשתתפים במחקר (53.3% מהמשתתפים באוכלוסייה היהודית ו- 56.1% מהמשתתפים באוכלוסייה הערבית) , אין אמצעים כלכליים לפנות לקבלת ‘סיוע נפשי’ בגלל מחסור במטפלים באזור מגוריהם.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
עוד עולה, מן המחקר, כי 15% מה’אוכלוסייה היהודית‘ ו- 12% מה’אוכלוסייה הערבית‘ סובלים מסימפטומים של הפרעה פוסט טראומטית PTSD-Post Traumatic Stress) Disorder) מעל הרמה הקלינית, בהשוואה לכ-9% בקרב כלל האוכלוסייה בישראל שסבלו מפוסט טראומה לפני פרוץ ‘מלחמת חרבות ברזל‘.
לדברי החוקרות ד”ר יעל ענב וד”ר יעל מאיר מ’הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה‘ יחד עם ד”ר עידו לוריא מ’המרכז לבריאות הנפש שלוותה‘ וד”ר נגה שיפמן מ’המרכז הרפואי מעייני הישועה‘; “העלייה במספר אחוזים הסובלים מ-פוסט טראומה, משמעותה מאות אלפי ישראלים שזקוקים כעת לסיוע.
המספר הגדול של אלה שדיווחו שלא קיבלו סיוע בגלל היעדר אמצעים כלכליים או חוסר נגישות מעידה על הצורך המיידי ב-השקעה ממשלתית מאסיבית.
המחקר אותו ערכו החוקרות, ביקש למפות את אירועי “מלחמת חרבות ברזל” שאליהם נחשפו ישראלים, את מצבם הנפשי חודש לאחר פתיחת המלחמה ואת הנגישות שלהם ל’שירותי בריאות הנפש‘.
לצורך כך, חילקו החוקרים את רמות החרדה שנמדדו ל-4 רמות לפי ספים קליניים מתוקפים; מינימלית, נמוכה, בינונית וחמורה.
ספים קליניים מתייחסים לערכים או רמות ספציפיים המשמשים לקבלת החלטות לגבי האבחנה, הטיפול או הניהול של המטופל.
כאשר ערכי סף אלה נאכפים, פירוש הדבר שספקי שירותי בריאות חייבים לעמוד בקריטריונים שנקבעו מראש, כדי לקבל החלטות קליניות. זה עוזר להבטיח עקביות וסטנדרטיזציה בשיטות הבריאות.
מניתוחים ראשוניים של 517 משתתפים, המהווים מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל, נמצא, כי 15% מהאוכלוסייה היהודית, סובל מ-תסמיני הפרעה פוסט טראומטית מעל הסף הקליני ו- 12% מהאוכלוסייה הערבית סובל מאותה התופעה.
עוד נמצא, כי 25% מהיהודים ו – 20% מהערבים סבלו מרמת חרדה מינימלית. כאשר 35% מהיהודים ו – 40% מהערבים חוו רמת חרדה נמוכה, שהיא הרמה הנפוצה בקרב שני המגזרים.
20% בקרב האוכלוסייה היהודית ו-25% בקרב האוכלוסייה הערבית סבלו מרמה בינונית של חרדה, ואילו 20% ו-15% מהאוכלוסייה היהודית והערבית בהתאמה, סבלו מרמת חרדה גבוהה.
כשנשאלו המשתתפים במחקר ב”אופן פתוח” מה מקור המצוקה שלהם, מבין הסיבות לחרדה ולמצוקה הנפשית, ציינו המשתתפים את הסיבות הבאות, לפי הסדר, כמרכזיות ביותר;
- הדאגה לחטופים,
- תחושת אי וודאות,
- אובדן הכנסות,
- דאגות כלכליות,
- דאגה לחיילים/ות ולשלומם,
- הידיעות השוטפות על הרוגים.
█ חוקרות; חלק מ’תסמיני החרדה’ יחלפו לאורך זמן, רבים יזדקקו ל-מענה נפשי, ונדרשת היערכות מקיפה של מערכת הבריאות, החינוך והרווחה…”
“ממצאי המחקר, מצביעים על ההשפעות הנפשיות הקשות והנרחבות של אירועי המלחמה. העלייה במצוקה הפסיכולוגית קשורה בפרט לנושא; החטופים וההרוגים, תחושת אי הוודאות הכללית, כמו גם; הפגיעה הכלכלית.
על אף שצפוי, כי חלק מ’תסמיני החרדה‘ יחלפו לאורך זמן, רבים יזדקקו ל-מענה נפשי, ונדרשת היערכות מקיפה של מערכת הבריאות, החינוך והרווחה למתן מענים מתאימים.
מערכת הבריאות, זקוקה כעת להשקעה מאסיבית על מנת לספק את המענה הנפשי הנדרש לציבור הרחב.
בפרט, יש לדאוג למענים לאוכלוסיות רגישות יותר שצפויות להיפגע יותר כמו אנשים שחוו את אירועי הטרור מקו ראשון או שני, או אנשים שחוו אובדן של קרובים, ילדים ונוער,
כמו כן, מתמודדים עם קשיים נפשיים או בעלי עבר טראומתי, או אנשים המתמודדים עם קשיים כלכליים שהמלחמה תחריף את קשייהם”, אמרו החוקרות.
המחקר, אף מצביע על הפער בין אנשים שהיו רוצים לקבל עזרה נפשית לבין אלה שמקבלים אותה בפועל – חלק בגלל סטיגמות, אולם בעיקר בגלל קושי כלכלי או מחסור בשירותים נגישים באזור המגורים.
בסך הכל, כמות הפונים לעזרה נפשית בקרב החברה הערבית והיהודית, דומה; 10% מכלל האוכלוסייה.
בקרב האוכלוסייה היהודית, 13% מהם ענו שלמרות הרצון שלהם בעזרה, הם לא קיבלו אותה. 32% מקרב האוכלוסייה הערבית שרצתה עזרה ענתה שהם לא קיבלו אותה.
כאמור, כמחצית המשיבים בכל המגזרים, העידו, כי היעדר אמצעים כלכליים, מהווה חסם מרכזי לקבלת טיפול נפשי.
כמעט כמחצית מהמשיבים בחברה הערבית (46%) טענו, כי הסיבה לאי קבלת העזרה, הייתה מחסור במטפלים באזור מגוריהם, זאת בהשוואה לכ-רבע מהמשיבים היהודים (24%) שטענו, כי זו הייתה הסיבה המרכזית.
סיבה מרכזית נוספת לאי קבלת הסיוע, הייתה החשש מהסטיגמה החברתית הקשורה לקבלת טיפול נפשי. “עוד בטרם המלחמה, היה מחסור עצום בשירותי בריאות נפש, מערכת שגם ב”זמנים רגילים” נמצאת באי ספיקה…
… כעת העומס על שירותי בריאות נפש, הוא עצום, הצרכים נרחבים בכל המגזרים ובפרט בקרב קבוצות מיעוט. לאחר המלחמה הפערים האלה גדלו“, אמרו החוקרות.
המשתתפים במחקר, תיארו מנגד גם את גורמי החוסן שלהם; רבים ציינו את הסולידריות והערבות ההדדית בעם, את תחושת השייכות ושותפות הגורל, אמונה ותקווה,
וכן, עיסוק בהתנדבות ונתינה, קבלת תמיכה מהמשפחה והחברים, גידול ילדים ונכדים, עיסוק בספורט, מוסיקה או טיפול בחיות מחמד, ושמירה על שיגרת החיים כ-גורמי חוסן שעוזרים להם בתקופה קשה זו.
מטעם הסברה ויחסי ציבור של אוניברסיטת חיפה מסרו אילן יבלברג ו-איתי שיינר לאתר ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ כי; חוקרות המחקר, מציינות; “חשוב לזכור שגם בזמנים הקשים ביותר, ל-נפש האדם כוחות עצומים להתמודד.
בתקופה זו, אנשים רבים מגלים גם את כוחות הנפש שלהם ושל הקהילות שלהם. ביניהם תחושת השייכות לחברה ולמשפחה, תחושת משמעות בעשייה התנדבותית, ערבות הדדית, תרומה ו-נתינה.
חשוב בתקופות כאלה להדגיש גם את החוסן בחברה הישראלית, את הכוחות ואת משאבי ההתמודדות, להעצים קהילות, ולחזק גם את התקווה לשינוי שהיא רכיב מרכזי בהתאוששות של חברות מ-מצבי טראומה המוניים“. סיכמו החוקרות.
█ ציטוטים מהמחקר, הקשורים להתפתחות של חרדה ותסמיני פוסט טראומה;
- “מה שהכי קשה לי, זו הדאגה לשלום החטופים, החיילים והמצב של המדינה“. אחר שיתף; “הכי קשה לי חוסר המודעות למה שיקרה בהמשך, תחושת חוסר אונים מוחלט ליום שאחרי ובכל הקשור להחזרת החטופים“.
- “קשה לי המצב במדינה, מכמות פצועים וחטופים והעובדה שאין צפי מתי יגמר המצב“.
- “שאח שלי במילואים והסכנה לחייו, שאי אפשר לדעת כמה זמן המלחמה תימשך”.
- “הכי קשה לי שאין שגרה ושאנשים ממשיכים למות“.
- “אני עם החיילים שנלחמים בעזה, ומה קורה עם החטופים שאין מידע עליהם, והאבדות הקשות בעם שלנו, כואב הלב כל הזמן”.
- “קשה לי שיש חטופים ועוד הרוגים – השכול מרחף בכל מקום ומגיע לכל אחד”,
- התייחסויות אחרות נגעו לתחושת אובדן הבטחון האישי, למשל; “הכי קשה לי הפחד שיכנסו מחבלים לבית שלי”,
- “קשה לי חוסר הוודאות בעניין הביטחון האישי שלי ושל אהוביי”, “הפחד מאזעקה וחדירת מחבלים כאשר הילדים ב“מסגרות” ואני בעבודה“.
- התייחסויות רבות נגעו גם למצב הכלכלי; “הכי קשה לי הירידה המשמעותית בהכנסות“, “שאין לי מקור פרנסה בטוח משום שתיירים לא יגיעו לארץ הזמן הקרוב”.
- משתתפים מהמגזר הערבי, תיארו גם קשיים שנוגעים לחוויות של גזענות, או חרדה מגילוי גזענות כלפיהם בעקבות המלחמה. למשל; “הכי קשה לי שיש הרבה גזענות בין ערבים ויהודים והסתות נגדנו”.
