האם גם אתם תמהתם על המבנה המשונה של הצירוף ‘שׁוֹשָׁן פּוּרִים’? הלוא לפי הדגם הרגיל של צירופי סמיכות היה מתבקש לומר ‘פורים שושן’ ואפילו ‘פּוּרֵי שושן’ – כשם שאנו אומרים ‘תענית אסתר’ ולא “אסתר תענית”, ‘חגי ישראל’ ולא “ישראל חגים”.
ההלכה שנקבעה בידי חכמנו זיכרונם לברכה (חז”ל) קבעה זמנים שונים לציון חג פורים; בערים שאינן מוקפות חומה (“פרזים“) נקבע החג בי”ד באדר, והוא מכונה; פורים דפרזים.
על פי ויקיפדיה בערים שעל פי המסורת מוקפות חומה מימות יהושע בן נון (כמו; ירושלים ו-שׁוֹשָׁן, שעל פי המסורת היהודית היא העיר המדאן (פרסית: همدان) (בפרסית עתיקה בשם הַנְגְמַתַנַא ובמקרא בשם; אַחְמְתָא) היא בירת מחוז המדאן שב-איראן).
פורים נחגג בט”ו בחודש, מה שמכונה פורים דמוקפים או שׁוֹשָׁן פּוּרִים (או בעקבות היידיש; שושן פורים). על פי דעה שנדחתה בהלכה, הזמן הקובע להגדרת עיר כמוקפת חומה אינו ימות יהושע אלא ימות אחשוורוש. התלמוד הירושלמי, מסביר את הבחירה בימות יהושע בכך ש”חלקו כבוד לארץ ישראל” שהייתה חרבה בזמן המגילה, ועל כן, הרחיקו לזמן שבו הארץ הייתה בנויה.
שׁוֹשָׁן פּוּרִים הוא כידוע כינויו של יום ט”ו באדר שבו חוגגים את יום הפורים בערים מוקפות חומה כגון; ירושלים, בעקבות יהודי העיר שושן – ככתוב במגילת אסתר; “וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה” (ט, יח).
הצירוף ‘שוּשן פורים‘ נוצר כנראה בימי הביניים. ב-מגילת אסתר ובספרות חכמנו זיכרונם לברכה, נקרא היום הזה ‘חמישה עשר‘ או ‘יום חמישה עשר‘ לפי תאריכו בחודש ואצל רש”י ואחרים.
הוא מכונה גם; ‘פורים של מוקפין‘ או ‘פורים דמוקפין‘ בעקבות דברי המשנה; “כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר” (מגילה א, א).
באקדמיה ללשון העברית, אומרים, כי התיעוד המוקדם ביותר שמצאנו עד כה ל’שושן פורים‘ הוא בחיבורים אשכנזיים מן המאה ה־15, ואולי מסוף המאה ה־14.
למשל: “ביום ט”ו הוא שושן פורים אין אומרין בו ‘אל ארך אפים‘ ו’למנצח‘ וחייב במשתה ושמחה כמו ביום י”ד ” (ספר המנהגים, ר’ יצחק אייזיק מטירנא, המאה ה־15); “גם צריך להרבות קצת בליל פורים אחר המגילה בסעודתו, וגם בשושן פורים” (לקט יושר, ר’ יוסף בן משה, המאה ה־15).
עוד קודם לכן, בחיבורים אשכנזיים וספרדיים למן סוף המאה ה־13, אפשר למצוא את הצירוף ההפוך ‘פורים שושן‘.
למשל; “אבל בפורים שושן וכן י”ד וט”ו של אדר הראשון בעיבור אומרים בהם ‘ארך אפים‘” (סדר טרויש, ר’ מנחם בן ר’ יוסף הלוי חזן, צרפת, סוף המאה ה־13); “וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה והטעם בכל זה מפני שהוא פורים שושן” (ספר אבודרהם, ספרד, המאה ה־14).
אף יש ששני הצירופים – ‘שושן פורים‘ ו’פורים שושן‘ – משמשים באותו החיבור, כגון בספר מהרי”ל (אשכנז, מפנה המאות ה־14 וה־15). הצירוף ‘פורים שושן’ מוכר גם ממסורות העדות, למשל מלשונם של יהודי מרוקו.
כאמור, ‘פורים שושן‘ הוא המתאים לסדר המילים של הסמיכות בעברית. עם זאת גם הצירוף הזה איננו דקדוקי לגמרי, שכן מן המילה; פּוּרִים – שצורתה צוּרת רבים – היה מתבקש ליצור את צורת הנסמך “פּוּרֵי־“.
השימוש במילה; פּוּרִים כמות שהיא גם בנסמך נובע מהיותה מעין שם פרטי.
את היווצרות הצירוף ההפוך ‘שושן פורים‘ מקובל ליחס להשפעת היידיש – שבה כמו בשפות אירופיות אחרות הסומך קודם לנסמך ואומנם מצאנוהו לראשונה בחיבורים אשכנזיים.
עם זאת תפוצתו של הצירוף חורגת בהרבה מגבולות השפעת היידיש; כך למשל רגיל יותר בלדינו (Ladino) וכן בלשונם של יהודי תוניס (לצד ‘פורים שושן‘). הצירוף בצורתו זו – ‘שושן פורים‘ – הוא שפשט בעברית בת ימינו.
על שאלת תקינותו של הצירוף ‘שושן פורים‘ כתב איש הלשון יצחק אבינרי (בתגובה ליוסף קלוזנר);
צדק הפרופ’ ק’ באמרו שצירוף זה אינו לפי רוח העברית, ומוטב לומר “פורים שושן“, אבל מה נעשה וכבר מקובל הוא מאות שנים בכל תפוצות ישראל.
איש איננו אומר “אסתר תענית” (כביידיש), ואולם הכל אומרים “שושן פורים” וכן שמעתי גם מפי תימנים ו-ספרדים. מה שקלטה לשון – קלטה, ואין לך כלל שלא נאמר בו חוץ.
ולא עוד אלא שבמקרא עצמו יש צירופים זרים כאלה: “דמשק אליעזר” (בראשית טו, ב), “מתים אבל” (יחזקאל כד, יז) וכן “בפשתי העץ” (יהושע ב, ו), שלדעת המפרשים ענינו “בעצי הפשתים“.
וכן “תולעת שני” שהוא “שני תולעת“. (“מעקשים למישור“, לשוננו יב , עמ’ 169)
הרוצים להימנע מן הסמיכות ההפוּכה ‘שושן פורים‘ יוכלו לומר תמורתה; ‘פורים שוּשן‘, ‘פורים דשוּשן‘, ‘פורים של שושן‘ או ‘פורים דמוקפין‘; ואילו הדבקים בכינוי הרווח, יוכלו להצדיקו גם ב”ונהפוך הוא“.
קטעים מתוך פיוט איטלקי נפוץ ליום פורים שושן. מובא כאן מתוך הספר “אורה ושמחה” למשה אהרן רחמים פייאצה, ליוורנו תקמ”ו (1785)
מבחר מקורות:
- יצחק אבינרי, יד הלשון, תל־אביב תשכ”ה, עמ’ 430
- יהודית הנשקה, לשון עברי בדיבור ערבי – אוצר המילים העברי בעברית המדוברת של יהודי תוניסיה, ירושלים תשס”ז, עמ’ 341, 380
- מרדכי ליפסון, “הערות למאמרו של פורפ’ יוסף קלוזנר”, בתוך סמדר ברק ורונית גדיש (עורכות), שפה קמה, ירושלים תשס”ט, קטע 32
- יוסף קלוזנר, “דעת יחיד בענייני לשון”, לשוננו יא (תש”ג), עמ’ 294; “סימני מיתה בעברית החיה”, בתוך סמדר ברק ורונית גדיש (עורכות), שפה קמה, ירושלים תשס”ט, קטע 13
- ע’ בן־עזרא, “פורים שושן”, ספר המועדים (עורך יום־טוב לוינסקי), ו, תל־אביב תשט”ז, עמ’ 20–22.
█ על האקדמיה ללשון העברית
באלול תשי”ג (1953) קיבלה הכנסת את חוק המוסד העליון ללשון העברית והונח בו היסוד לפעולת האקדמיה ללשון העברית, ממשיכת דרכו של ועד הלשון העברית. בכסלו תשי”ד, החלה האקדמיה בפעולתה.
ואלו הן מטרותיה של האקדמיה ללשון העברית, שנקבעו בתקנון האקדמיה;
א. לעשות לכינוסו ולחקירתו של אוצר הלשון העברית לכל תקופותיה ושכבותיה.
ב. לעשות לחקירת מבנה הלשון העברית, תולדותיה וגלגוליה.
ג. לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק.
ד. לפעול לשמירת מעמדה של העברית, להעלאת קרנה ולידיעת תולדותיה בקרב הציבור.
האקדמיה היא המוסד הפוסק בתחום הלשון העברית, והחלטותיה בענייני תקן הלשון שנתפרסמו ב”רשומות” מחייבות את מוסדות המדינה.
בראש האקדמיה עומד נשיא האקדמיה ולצדו סגן הנשיא. חברי האקדמיה – חוקרי הלשון העברית והספרות העברית לדורותיה לצד יוצרים ומתרגמים – מתכנסים לישיבות האקדמיה ללשון העברית, משתתפים בוועדות האקדמיה וממלאים תפקידים נוספים.
האקדמיה היא מוסד עתיר ידע, והיא מעמידה את אוצרותיה לרשוּת הכלל לצורכי לימוד עיון ומחקר בפרסומים מדעיים ובאתרים ייעודיים במרשתת.
מראשית שנות האלפיים פועלת האקדמיה להנגשת מפעליה לציבור. לשם כך, החליטה האקדמיה להקים בית חדש ופתוח שבו תורחב פעילות המחקר והפעילות התרבותית־ציבורית.
מקומו בקריית הלאום בעיר ירושלים, הולם את מעמדה הלאומי־ממלכתי של האקדמיה.
*הכתבה עם שינויים ומספר תוספות מובאת מאתר של האקדמיה ללשון העברית.
