איך להכין עוגת פירות יבשים | מתכון טבעוני | ללא גלוטן

יפית בן מרדכי, דיאטנית קלינית, מלמדת אתכם איך יש להכין עוגת פירות יבשים, בריאה, טבעונית, ללא גלוטן.

הפייקים סביב וירוס קורונה | מהצד השני עם גיא זהר

כאן 11 | חשבתם שוירוס קורונה ויראלי? חכו שתראו את הפייקים שרצים עליו | שירי מימון טענה שמעולם לא ראתה מישהו מצליח עם השיר "סטון קולד". האמנם?

פורום כאן נעים

צנים פקאן ופירות יבשים של דודו אוטמזגין

רעיון לט"ו בשבט: צנים פקאן ופירות יבשים של דודו אוטמזגין. ערוץ האוכל YES 28, HOT 38.

אדיר מילר במופע אלתורים

אדיר מילר במופע האלתורים בערוץ 2. קורע.

שראל הפראית- פרק 1: הנגב

מהלך של שנה שלמה בחייהם של צמחים ובעלי חיים במדבר הנגב הצחיח, המהווה יותר ממחצית שטחה של ישראל. מה סוד ההישרדות שלהם במדבר הקיצוני שזוכה רק למ"מ ספורים של גשם בשנה?

מגן דוד אדום: מירי בוהדנה מתנדבת במד”א

רגע לפני עליית תכניתה משחקי השף, מירי בוהדנה כמו שלא הכרתם אותה, מתנדבת במדא ועוד. כתבתה של חן זנדר - שישי עם איילה חסון - רשת 13 - 25.10.19

ערוץ 10 – שישי עם איילה חסון

תאוות בשרים | ערוץ 10 - שישי עם איילה חסון - 13.4.18.

מפעל הפיס

מעצר חוליית גנבי עגלים בנגב

צוותי מג"ב שביצעו אכיפה באזור הדרום, על מנת לסכל גניבות חקלאיות, התחקו אחר חוליה שגנבה עגלים ממושב יכיני. בתום מרדף רגלי ורכוב, בסיוע היחידה האווירית, נעצרו החשודים, והעגלים הושבו לבעל המשק כשהם בריאים ושלמים.

נעים לעקוב אחרי

העולם הזה על פי אורי אבנרי חדשות כאן ישראל

שני ידידים ערפאת ורבין | העולם הזה על פי אורי אבנרי

בסוף באו לכיכר קרוב למאה אלף איש. הם צעקו סיסמאות של שלום, נופפו בשלטים של שלום והתעלמו לחלוטין מהוראות המארגנים. "גוש שלום" חילק סטיקרים ובהם התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים. כאשר נציג ההתנחלויות בגדה (כן, הוא הוזמן!) נשא נאום, שריקות הקהל החרישו את האוזניים. אני צריך להודות, לבושתי, שגם אני שרקתי.
שני ידידים: יאסר ערפאת ויצחק רבין | צילום: סער יעקב | לשכת עיתונות ממשלתית | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
יאסר ערפאת ויצחק רבין | צילום: סער יעקב | לשכת עיתונות ממשלתית | עיבוד צילום: שולי סונגו ©

בימים האחרונים פגשתי שני ידידים: יאסר ערפאת ויצחק רבין. יתכן שהמונח “ידידים” מוגזם במקצת. אמנם, ערפאת קרא לי “ידיד” במסר מוקלט ליום-הולדתי ה-70, אבל רבין, לא קרא לאיש “ידיד”. זה לא היה באופיו. אני שמח שהכרתי את שניהם מקרוב. בלעדיהם היו קורות חיי עניים יותר. אינני חושב שהכרתי אי-פעם שני אנשים שונים כל-כך זה מזה.

■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו לכאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות של כל המדינה בפייסבוק’ או בטוויטר.

ערפאת היה אדם חם. אדם רגשן. החיבוקים והנשיקות שלו היו בבחינת טכס, אך הייתה בהם מידה של רגש אמיתי. הבאתי הרבה ישראלים לפגישות עם ערפאת, וכולם הודו שאחרי עשר דקות הם הרגישו כאילו הם מכירים אותו שנים רבות.

רבין היה טיפוס הפוך. הוא סלד (כמוני) ממגע גופני. הוא היה מרוחק. הוא לא חשף רגשות. בהיכרות קרובה הסתבר שיש לו דווקא רגשות חזקים. אבל לשני האנשים השונים האלה היה הרבה מן המשותף, הרבה מאוד. שניהם היו לוחמים במשך כל חייהם.

רבין ויתר בנעוריו על לימודים אקדמיים כדי להתגייס ל”הגנה“. ערפאת הפסיק קריירה של מהנדס צעיר בכוויית, כדי להקים את תנועת הפַתְ”ח (בערבית: فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين “חַרַכַּת תַחריר פלסטין” – התנועה לשחרור פלסטין).

שניהם הקדישו את מרבית חייהם הבוגרים למלחמה למען העם – ולחמו זה בזה. שניהם לא היו עדיני-נפש במלחמתם – רבין, קרא “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים”, ערפאת פקד על הרבה פעולות אכזריות.

ואחרי חיים שלמים של מלחמה, פנו שניהם לדרך השלום. זה היה הרבה יותר מסוכן. רבין נרצח על-ידי קנאי יהודי.

ערפאת נרצח, כך אני מאמין, בצורה מתוחכמת יותר על-ידי שליחיו של אריאל שרון. זכיתי לכך ששני המנהיגים, סיפרו לי איך ומדוע הם עשו את התפנית הגורלית הזאת בחייהם.

הסברו של ערפאת היה פשוט יותר. זה הלך בערך כך (במילים שלי); האמנתי תמיד שצבאות המדינות הערביות יצליחו בסוף למגר את ישראל בשדה-הקרב.  אמנם היית המפקד הראשי של הכוחות הפלסטיניים, אבל ידעתי שהפלסטינים לבדם לא יצליחו להביס את ישראל.

במלחמת יום-כיפור, תקפו שני הצבאות הערביים החזקים ביותר את ישראל. הם השיגו הפתעה מוחלטת ונחלו ביום הראשון ניצחונות גדולים. המצרים חצו את התעלה וכבשו ביום הראשון את המעוזים הישראליים המהוללים. הסורים, פרצו ברמת-הגולן והתקרבו לים-כינרת.

והנה, למרות הניצחונות ההתחלתיים האלה, הערבים הובסו במלחמה. בסוף המלחמה הגיע הצבא הישראלי לפאתי דמשק והיה בדרך לקהיר. הסקתי מכך שאין דרך להביס את ישראל בשדה-הקרב ועל כן, החלטתי להשיג את המטרות הפלסטיניות בדרך השלום עם ישראל. (עד כאן).

█ חשבנו שהמלך חוסיין, יעשה איתנו שלום אם נחזיר לו את כל השטחים…

כך עלה ערפאת על דרך שהתחילה כאשר שליחו, סעיד חמאמי, פתח איתי במגעים חשאיים בלונדון, הדרך שהביאה בסופה ל‘הסכם אוסלו’. הדרך של רבין לקראת השלום הייתה עקלקלה יותר. הוא הסביר לי אותה בפרטי פרטים באחת השבתות בדירתו אחרי לחיצת-היד בוושינגטון. (שאליה לא הזמין אותי, בניגוד לבגין, שהזמין אותי לארוחה עם סאדאת בקהיר. רבין היה רבין.)

והנה הסיפור של רבין (גם זה במילים שלי); אחרי מלחמת ששת-הימים האמנתי, כמו כולם, במה שנקרא “האופציה הירדנית“. איש לא האמין שנוכל להחזיק בכל השטחים שכבשנו. חשבנו שהמלך חוסיין, יעשה איתנו שלום אם נחזיר לו את כל השטחים, פרט לירושלים המזרחית. הרי למלך הייתה עיר בירה, עמאן. אז מה הוא צריך את ירושלים?

זאת הייתה טעות. המלך, הכריז באחד הימים שאין לו עוד קשר עם הגדה המערבית, ונשארנו בלי פרטנר. היה ניסיון ליצור פרטנר מלאכותי, “אגודות הכפרים“. תוך זמן קצר הסתבר שזאת הייתה משענת קנה רצוץ.

נטלתי יוזמה והזמנתי אלי את ראשי הציבור בגדה, אחד-אחד. כולם הביעו רצון בשלום איתנו, אך הוסיפו; הכתובת שלנו הוא יאסר ערפאת.

התכנסה ‘ועידת-מדריד’. הישראלים הסכימו שהמשלחת הירדנית תכלול פלסטינים, אך לא את פייסל אל-חוסייני, שהיה תושב ירושלים המזרחית. ברגע שהגיעו לנושא הפלסטיני, הירדנים קמו ואמרו: זה לא נוגע לנו. הישראלים נשארו בחדר עם הפלסטינים.

חוסייני, ישב בחדר סמוך. בכל פעם שהגיעו לבעיה קשה, הפלסטינים אמרו: עכשיו אנחנו צריכים להתייעץ עם פייסל. זה היה מגוחך, אז הכניסו את חוסייני לחדר. בסיום כל יום של דיונים אמרו הפלסטינים; עכשיו אנחנו צריכים להתקשר עם תוניס ולקבל הוראות מיאסר ערפאת. המצב הזה נראה לי מגוחך. החלטתי שאם זה המצב, צריכים לדבר ישר עם ערפאת. זה היה הרקע לאוסלו. (עד כאן דברי רבין.)

הלוואי ויכולתי לומר בכנות שאני השפעתי על רבין בשיחות הרבות שהיו לנו, שכמעט כולן התרכזו בנושא אחד; שלום עם הפלסטינים. אבל אינני בטוח שזה נכון. אי-אפשר היה להשפיע על רבין. הוא ניתח עובדות והסיק מסקנות. שניהם, רבין וערפאת, החייל והמהנדס, חשבו באופן הגיוני, ניתחו עובדות והסיקו מסקנות.

שיחותיי עם ערפאת התחילו בעיר ביירות, בעת ביקורי בעיר הנצורה. הפגישה הכתה גלים בעולם. היא באה אחרי השיחות החשאיות הרבות שלי עם שליחיו; סעיד חמאמי ועיסאם סרטאווי (ששניהם נרצחו על-ידי אנשי אבו-נידאל, מנהיג ארגון פלסטיני קיצוני). על השיחות דיווחתי בחשאי לרבין, בעידודו של ערפאת.

█ נסעתי לבקר את קבר ערפאת בעיר רמאללה. איש לא עצר אותנו בדרך לרמאללה, ואיש לא עצר אותנו בדרך חזרה…

אחרי פינוי אש’ף מביירות, ביקרתי את ערפאת מדי פעם בתוניס ובמקומות אחרים. עם שובו ארצה, אחרי אוסלו, נפגשנו תחילה בעזה ואחר-כך במוקטעה ברמאללה. פעמיים, כשהייתה צפויה לו סכנה מיידית, חבריי ואני הלכנו לגור במוקטעה כ”מגן חי“. אחר-כך הודה  אריק שרון שנוכחותנו שם מנעה את הריגתו של ערפאת.

שיחותיי עם רבין, התקיימו ברחוב בלפור, בדרך כלל ביוזמתי. בין לבין היינו נפגשים במסיבות שונות, בדרך כלל סמוך לבר. מאז שעבר קורסים לפיקוד בכיר בבריטניה, היה רבין מכור לשתיית ויסקי (ורק ויסקי).

פעמים אחדות נפגשנו במסיבות בדירת ידידתי, הפסלת אילנה גור, שערכה מסיבות במטרה סמויה להפגיש אותנו (ואת אריאל שרון). סמוך לחצות, אחרי ששאר האורחים הלכו הביתה, היה רבין – פיכח לגמרי אחרי כמה וכמה כוסות ויסקי – נותן לי הרצאות מפורטות.

כל השיחות היו על הבעיה הפלסטינית (חוץ מאחת, שאליה הזמין אותי, כדי לנזוף בי על חשיפת הפרשות של אשר ידלין ואברהם עופר.)

לפני ימים אחדים נסעתי לבקר את קבר ערפאת בעיר רמאללה. איש לא עצר אותנו בדרך לרמאללה, ואיש לא עצר אותנו בדרך חזרה. לא מפני שהכירו אותי, אלא מפני שהמחסומים פשוט לא היו מאוישים.

הפעם הראשונה שהייתי במקום הזה הייתה בעת ההלוויה. עכשיו בנוי שם מבנה קטן, עשוי בטעם, וליד הקבר ניצב משמר-כבוד של שני חיילים. מאחורי הקבר, נשמרים משרדיו של ערפאת ובהם החדר המרווח שבו היה מקבל את המשלחות הישראליות שהבאתי אליו, וגם החדרון הצר ששימש לו כחדר-שינה.

פגישתי עם רבין, התרחשה כמה ימים לאחר מכן, בהפגנת-האבל השנתית במקום שנרצח, בכיכר הנושאת עכשיו את שמו. זאת הייתה העצרת המוזרה ביותר שהשתתפתי בה בחיי. הפעם היא לא נערכה על-ידי מפלגת-העבודה, שמנהיגה החדש משתדל להתרחק עד כמה שאפשר מעניין השלום, טפו-טפו-טפו.

את החלל מילאו שני ארגונים שאינם מוכרים לי – “מפקדים למען ביטחון-ישראל” ו”דרכנו“, גופים שלא נתקלתי בהם עד כה. ההכנות היו תמוהות. בתחילה לא הוזכרה המילה; “רצחרבין במודעה. המארגנים קבעו שהסיסמאות לא ידברו על עניין השלום, אלא רק על דרכו הצבאית והמפלגתית של רבין.

במחנה-השלום פרץ ויכוח סוער; להשתתף או לא? טענתי בלהט שצריכים לבוא להפגנה. לדעתי, כוונות המארגנים בכלל לא היו חשובות. חשוב היה רק מספר בני-האדם שיבואו לחלוק כבוד לאדם ולמורשתו. הרי ממילא קיים קשר בל-יינתק בין שמו של רבין ועניין השלום עם הפלסטינים.

בסוף באו לכיכר קרוב למאה אלף איש. הם צעקו סיסמאות של שלום, נופפו בשלטים של שלום והתעלמו לחלוטין מהוראות המארגנים. “גוש שלום” חילק סטיקרים ובהם התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים. כאשר נציג ההתנחלויות בגדה (כן, הוא הוזמן!) נשא נאום, שריקות הקהל החרישו את האוזניים. אני צריך להודות, לבושתי, שגם אני שרקתי.

להפתעתי, התגלה שאני שורק די טוב.

_________

◄המאמר המובא כאן, הינו על דעתו האישית של כותב שורות אלו ואינו משקף את דעת האתר. המאמר מובא באדיבות ’גוש שלום’.




אודות הכותב

אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923) הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי, יליד גרמניה, פעיל-שלום, פעיל פוליטי המזוהה עם ה’שמאל הרדיקלי בישראל’’ ח"כ לשעבר, חבר-מייסד, "גוש שלום", תנועת-שלום בלתי-תלויה (1993), עורך ראשי לשעבר של השבועון "העולם הזה" (1950-1990), חבר-כנסת לשעבר (שלוש תקופות-כהונה; 1965-1969, 1969-1973, 1979-1981), חבר-מייסד, "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" (1975).

Add Comment

Click here to post a comment

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן