"עושים כאן משהו חד פעמי"

"עושים כאן משהו חד פעמי": הפקת הענק שמשחזרת את מלחמת יום הכיפורים | כתבתה של שני נחשוני, מתוך חדשות 07.10.19.

האם יש ערך בבקשת סליחה? | גיא זהר

לכבוד יום כיפור, בדק כאן 11, מה מעמדה של סליחה בפוליטיקה הישראלית? האם פוליטיקאים מתנצלים - והאם יש מי שימחל להם?
מהצד השני עם: גיא זהר - 07.10.2019.

פורום כאן נעים

"למה אתה גונב?": מלחמת החקלאים במשפחות הישראליות

שום דבר לא הכין את החקלאים בישראל לתופעת הגניבות של המטיילים, ש"עושים שוק" במטעים ובפרדסים. כתבתה של נועה ברק | כאן חדשות.

אדיר מילר במופע אלתורים

אדיר מילר במופע האלתורים בערוץ 2. קורע.

שראל הפראית- פרק 1: הנגב

מהלך של שנה שלמה בחייהם של צמחים ובעלי חיים במדבר הנגב הצחיח, המהווה יותר ממחצית שטחה של ישראל. מה סוד ההישרדות שלהם במדבר הקיצוני שזוכה רק למ"מ ספורים של גשם בשנה?

אמא ל-12 מוצאת זמן לאהבה חדשה

ילדות כואבת ובעל אלים לא הצליחו לנצח את ליאת ברששת, שמגדלת לבד את תריסר ילדיה. עכשיו, נגד כל הסיכויים היא ממציאה את עצמה מחדש עם עמוד פייסבוק מצליח והרצאות שהיא מעבירה, ואפילו מוצאת זמן לאהבה חדשה.

ערוץ 10 – שישי עם איילה חסון

תאוות בשרים | ערוץ 10 - שישי עם איילה חסון - 13.4.18.

מפעל הפיס

נשיא המדינה ציין 20 שנים להקמת 'נגישות ישראל'

נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין אירח ב- 28 ביולי 19', את נציגי עמותת "נגישות ישראל" לציון 20 שנה להקמתה.
במפגש הוגש לנשיא דו"ח המסכם 20 שנים של נגישות, ובמסגרתו נשאו דברים מייסד ונשיא העמותה יובל וגנר ומנכ"לית העמותה מיכל רימון.

נעים לעקוב אחרי

העולם הזה על פי אורי אבנרי הרשות הפלסטינית

שלום לך, דיאנה בוטו | העולם הזה על פי אורי אבנרי

דיאנה בוטו, עורכת-דין ויועצת לשעבר לצוות המשא-והמתן של אש"ף, משמיעה כמה רעיונות מעורפלים; "מחאות המוניות לא-אלימות". "חרם". טיפול "בזכות-השיבה של הפליטים" (1948) וגם "בציבור הפלסטיני בישראל"... אינני מוכן לייעץ לפלסטינים בכלל ולדיאנה בוטו בפרט. אך אני מרשה לעצמי להעיר כמה הערות להצעתה המהפכנית. אחרי כל השנים, הפיתרון המעשי היחיד נשאר כפי שהיה מלכתחילה; שתי מדינות לשני העמים. שתי מדינות שתחיינה זו לצד זו בשלום, ואולי גם בידידות. אין פיתרון אחר.

לפני ימים אחדים זכתה אישה פלסטינית אלמונית בכבוד בלתי-רגיל: מאמר שלה פורסם בראש העמוד הראשון של העיתון המכובד ביותר בעולם:"ניו-יורק טיימס" (28.5). המערכת הגדירה את הכותבת, דיאנה בוטו (Diana Buttu) עורכת דין פלשתינית-קנדית במלים הבאות: "דוברת לשעבר של הארגון לשחרור פלסטין וכן עורכת-דין ויועצת לשעבר לצוות המשא-והמתן של אש"ף".

רוצים עוד עדכונים? הצטרפו לכאן נעיםבפייסבוקאו בטוויטר.

הכרתי את דיאנה בוטו כאשר הופיעה לראשונה על הבמה הפלסטינית בשנת 2000, בראשית האינתיפאדה השנייה. היא נולדה במדינת קנדה, בת להורים פלסטינים שהתבוללו שם, וזכתה בחינוך קנדי מעולה.

בגבור המאבק בשטחים הפלסטיניים הכבושים היא הגיעה לארץ. מנהלי המשא-והמתן עם ישראל, שהחל אחרי הסכם-אוסלו, התרשמו מעורכת-הדין הצעירה שדיברה אנגלית מצוינת – מצרך די נדיר – וביקשו את עזרתה במשימה הלאומית.

כאשר "מת המשא-והמתן" מוות קליני, נעלמה דיאנה בוטו מעיניי. עד שהופיעה בשבוע שעבר בצורה כה דרמתית.

המיקום והכותרת של המאמר מסבירים את החשיבות, שהעורכים האמריקאים, ייחסו לדבריה. הכותרת, אמרה; "האם אנחנו צריכים את הרשות הפלסטינית?" ובהמשך, כותרת שנייה, נחרצת עוד יותר; "לסגור את הרשות הפלסטינית!"

הטיעון של דיאנה בוטו, מפתה בפשטותו. עברו ימיה של הרשות. אין לה עוד שום תכלית. יש לחסל אותה ומיד.

דיאנה בוטו, עורכת דין פלשתינית-קנדית ודוברת לשעבר של הארגון לשחרור פלסטין: "האם אנו צריכים את הרשות הפלסטינית" | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
דיאנה בוטו, עורכת דין פלשתינית-קנדית ודוברת לשעבר של הארגון לשחרור פלסטין: "האם אנו צריכים את הרשות הפלסטינית" | עיבוד צילום: שולי סונגו ©

הרשות הפלסטינית, היא אומרת, הוקמה למטרה מסוימת: לנהל את המשא-והמתן עם ישראל לחיסול הכיבוש ולהקמת המדינה הפלסטינית המיוחלת. מטבעו זה היה תפקיד מוגבל בזמן.

על פי 'הסכם אוסלו' המשא-והמתן לכינון השלום ולחיסול הכיבוש היה אמור להסתיים בשנת 1999. מאז עברו 18 שנים, ללא שום תזוזה לקראת פיתרון. הדבר היחיד שזז הוא מפעל ההתנחלות, המתעצם לממדים מפלצתיים.

בנסיבות האלה, אומרת בוטו, הפכה הרשות הפלסטינית ל"קבלנית-משנה של הכיבוש". הרשות עוזרת לישראל לדכא את הפלסטינים.

אמנם, היא מעסיקה מספר רב של אנשי בריאות וחינוך פלסטיניים, אבל יותר משליש התקציב של הרשות, תקציב המגיע ל-4 מיליארד דולרים, מוקדש לביטחון.

שרותי-הביטחון הפלסטיניים משתפים פעולה באופן הדוק עם שרותי-הביטחון של ישראל. כלומר, הם עוזרים לתחזק את הכיבוש.

 הפיתרון של דיאנה בוטו, פשוט; "הגיע הזמן לתת לרשות הפלסטינית ללכת"

יתר על כן, בוטו, מתלוננת על חוסר-הדמוקרטיה של הרשות. מזה 12 שנים לא נערכו שם בחירות. אבו-מאזן (מחמוד עבאס) שולט ברשות בניגוד ל"חוק הבסיסי" של הרשות עצמה.

הפיתרון שלה פשוט; "הגיע הזמן לתת לרשות הפלסטינית ללכת". לפרק את הרשות, להחזיר את הטיפול באוכלוסיה הפלסטינית הכבושה לשלטונות הכיבוש הישראליים ולנקוט "אסטרטגיה פלסטינית חדשה".

איזו אסטרטגיה בדיוק?

עד כאן, היה הטיעון של בוטו, בהיר והגיוני. אבל מכאן והלאה הוא הופך למעורפל ולמטושטש.

בטרם אמשיך, עלי להעיר הערה אישית; אני ישראלי. אני מגדיר את עצמי כ'פטריוט ישראלי'. כבן הלאום הכובש, אינני חושב שמותר לי לתת עצות ללאום הכבוש.

אמנם, הקדשתי את 79 שנותיי האחרונות להשגת ה'שלום' בין שני הלאומים 'שלום' שהוא, לדעתי, צורך קיומי לשניהם. מאז תום מלחמת תש"ח, אני דוגל בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת-ישראל.

אחדים משונאיי בימין הקיצוני, אף טוענים שאני בכלל המצאתי את פיתרון שתי-המדינות (ועל כן, זיכו אותי בתואר; "בוגד").

בכל זאת נמנעתי תמיד מלתת עצות לפלסטינים. גם כאשר יאסר ערפאת, הכריז מספר פעמים באופן פומבי שאני "ידיד" שלו, לא ראיתי את עצמי כנותן עצות.

פרסמתי את דעותיי והשמעתי אותן פעמים רבות גם באוזני הפלסטינים, אך מכאן עד למתן עצות המרחק רב.

גם עכשיו, אינני מוכן לייעץ לפלסטינים בכלל, ולדיאנה בוטו בפרט. אך אני מרשה לעצמי להעיר כמה הערות להצעתה המהפכנית.

 טוענים שאני בכלל המצאתי את פיתרון שתי-המדינות (ועל כן, זיכו אותי בתואר; "בוגד").

כשאני קורא את דבריה בפעם השנייה והשלישית, מתגבר אצלי הרושם שיש דיספרופורציה אדירה בין האבחון שלה לבין הצעותיה לתיקון.

מה היא מציעה לעם הפלסטיני לעשות?

הצעד הראשון ברור; לפרק את הרשות הפלסטינית, להחזיר את כל מערכות הממשל העצמי הפלסטיני למושל הצבאי הישראלי.

זה פשוט. אבל מה הלאה?

דיאנה בוטו, משמיעה כמה רעיונות מעורפלים. "מחאות המוניות לא-אלימות". "חרם". טיפול "בזכות-השיבה של הפליטים" (משנת 1948) וגם "בציבור הפלסטיני בישראל".

היא מזכירה לטובה שכבר יותר משליש העם הפלסטיני תומך ב"פיתרון המדינה האחת" – יש לומר; מדינה דו-לאומית.

בכל הכבוד הראוי, האם העצות האלה, כולן יחד וכל אחת מהן לחוד, יביאו לשחרור העם הפלסטיני?

אין שום הוכחה לכך.

הניסיון, הוכיח שקל מאוד לשלטונות הכיבוש להפוך "פעולות המוניות בלתי-אלימות" לפעולות אלימות מאוד. זה קרה בשתי האינתיפאדות ובעיקר ב'אינתיפאדה השנייה'.

זו התחילה כפעולה בלתי-אלימה, ואז השתמש צה"ל בצלפים, ותוך מספר ימים זה הפך לאינתיפאדה אלימה מאוד.

 גם נלסון מנדלה הגדול היה "מחבל"

השימוש בחרם? יש בעולם, תנועה גדולה המקיימת חרם על ישראל. הממשלה, פוחדת מתנועה זו ולוחמת בה בכל האמצעים, גם אם הם מגוחכים.

אבל הפחד הזה, אינו נובע מ'נזק כלכלי' שהתנועה עלולה לגרום לישראל, אלא שיש פה פחד מהנזק התדמיתי. נזק תדמיתי פוגע, אך אינו הורג.

כמו רבים אחרים, בוטו, משתמשת כאן בדוגמה הדרום-אפריקאית. זו דוגמה מדומיינת. החרם העולמי על דרום-אפריקה היה אמנם מרשים, אבל לא הוא הפיל את משטר האפרטהייד. זוהי אשליה מערבית, המבטאת את הזלזול ב"ילידים".

חבר הכנסת מטעם "הבית היהודי" סגן יושב ראש הכנסת בצלאל סמוטריץ' לפלסטינים | צילום: מדך הפייסבוק | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
סגן יושב ראש הכנסת חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' | צילום: מדף הפייסבוק | עיבוד צילום: שולי סונגו ©

המשטר הגזעני בדרום-אפריקה לא הופל על-ידי זרים, נחמדים ככל שהיו, אלא על-ידי אותם "ילידים" מבוזים. השחורים פתחו במאבק מזוין (כן, גם נלסון מנדלה הגדול היה "מחבל") ובשביתות המוניות, ששיתקו את המשק. החרם הבינלאומי היווה תוספת רצויה.

דיאנה בוטו, תולה תקוות ב"שביתות פלסטיניות". האם הן יכולות לשתק את הכלכלה הישראלית? אפשר תמיד להזמין מיליון עובדים מסין.

בוטו, מזכירה גם את בית-הדין הבינלאומי בהאג. הצרה היא שהנפש היהודית מחוסנת בפני משפט הגויים. הרי ידוע שכל הגויים אנטישמים. ישראל תצפצף עליהם, כמו שצפצפה בשעתו על החלטת האו"ם.

מה נשאר? נשארת החלופה המעשית היחידה, זו שבוטו ברוב חוכמה נמנעת מלהזכיר אותת; הטרור.

עמים כבושים רבים בהיסטוריה, פתחו ב-מלחמת-שחרור, מאבק אלים נגד המדכאים. בז'רגון הישראלי זה נקרא; "טרור" של "מחבלים".

 אבו-מאזן לא נכנע. גם מי שיבוא במקומו, באחד הימים, לא ייכנע.

נתעלם לרגע מהצד האידיאולוגי, ונתרכז בצד התועלתי בלבד; האם ניתן לחשוב שמערכה "טרוריסטית" של האוכלוסייה הכבושה נגד הכובש הישראלי תישא פרי בנסיבות הקיימות? מסופקני. מסופקני מאוד. ארגוני הביטחון הישראליים, הפגינו בעבר כישרון רב בדיכוי התנגדות מזוינת. אם כן, מה נותר לפלסטינים לעשות? בשתי מילים; להחזיק מעמד.

וכאן בדיוק טמון הכישרון המיוחד של אבן-מאזן. הוא מנהיג של עם המחזיק מעמד. עם שעובר תקופה קשה, קשה מנשוא, של סבל והשפלה, ולא נכנע. אבו-מאזן לא נכנע. גם מי שיבוא במקומו, באחד הימים, לא ייכנע. גם לא מרוואן ברגותי, לדוגמה.

כשהייתי צעיר, הייתי חבר אצ"ל. פעם, במהלך מלחמת-העולם השניה, ערכה הפלוגה שלי "משפט" למרשל פיליפ פטן, גיבור מלחמת-העולם הראשונה שנקרא לעמוד בראש ממשלת צרפת ה"בלתי-כבושה" אחרי קריסת צרפת במלחמת-העולם השנייה.

"ממשלה" זה ישבה בעיר וישי וקיימה מעין שלטון עצמי תחת מרות הנאצים.

למורת רוחי, תפקיד הסנגור במשפט הוטל עלי. התעמקתי בתפקיד ולהפתעתי גיליתי שפטן, דווקא נהג בהגיון. הוא הציל את פאריס מהשמדה ואפשר למרבית הצרפתים לעבור את תקופת הכיבוש. כאשר קרסה האימפריה הנאצית, הצטרפה צרפת, בהנהגת שארל דה-גול, למנצחים.

מובן שדיאנה בוטו, אינה משתמשת בדוגמה זו, העמוסה ברגשות. אך כדאי לזכור.

 גם בוטו וגם סמוטריץ' מובילים לאסון. 

מספר ימים לפני פרסום דבריה של בוטו, התפרסם האולטימטום שהגיש חבר במפלגת "האיחוד הלאומי-תקומה", חבר הכנסת מטעם "הבית היהודי" סגן יושב ראש הכנסת בצלאל סמוטריץ' לפלסטינים.

סמוטריץ' הוא שם די מוזר לפאשיסט יהודי מוצהר (מישהו הציע לו לאמץ לעצמו שם עברי, למשל; סמרטוטר).

סמוטריץ' זה, הציע להעמיד את הפלסטינים לפני הברירה בין 3 אפשרויות: לעזוב את הארץ, לחיות בארץ ללא אזרחות, או להתנגד בנשק ואז צה"ל "יידע איך לטפל בהם". בעברית פשוטה; הבחירה היא בין;

א]. גירוש המוני של כשבעה מיליון פלסטינים מהגדה המערבית (כולל ירושלים), ממדינת ישראל ומרצועת-עזה, דבר המהווה ג'נוסייד,

ב]. קיום כעם-עבדים במשטר של אפרטהייד, שבו כבר מהווים הפלסטינים רוב, או

ג]. ג'נוסייד פשוט.

ההצעה המעורפלת של בוטו, מהווה למעשה את הבחירה השנייה של סמוטריץ'. היא מזכירה לטובה שחלק גדול מהעם הפלסטיני, כבר דוגל ב"פיתרון המדינה האחת". היא מתחמקת מהצהרה ברורה ומשתמשת בנוסח המקובל כיום; "או שתי מדינות או מדינה אחת". (על משקל: או לשחות או לטבוע). זוהי התאבדות. התאבדות דרמטית. התאבדות מפוארת. אבל התאבדות.

גם בוטו וגם סמוטריץ' מובילים לאסון.

אחרי כל השנים, הפיתרון המעשי היחיד נשאר כפי שהיה מלכתחילה; שתי מדינות לשני העמים. שתי מדינות שתחיינה זו לצד זו בשלום, ואולי גם בידידות.

אין פיתרון אחר.

_________

* המאמר המובא כאן, הינו דעתו האישית של כותב שורות אלו ואינו משקף את דעת מערכת האתר. המאמר מובא באדיבות ’גוש שלום’.

 




אודות הכותב

אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923) הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי, יליד גרמניה, פעיל-שלום, פעיל פוליטי המזוהה עם ה’שמאל הרדיקלי בישראל’’ ח"כ לשעבר, חבר-מייסד, "גוש שלום", תנועת-שלום בלתי-תלויה (1993), עורך ראשי לשעבר של השבועון "העולם הזה" (1950-1990), חבר-כנסת לשעבר (שלוש תקופות-כהונה; 1965-1969, 1969-1973, 1979-1981), חבר-מייסד, "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" (1975).

Add Comment

Click here to post a comment

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן