בימים אלו, קיבל אחי, רואה חשבון גיא עזורה גם את רישיון עריכת הדין ומבחינתי, זה זמן לחשבונאות; אני קבלתי את הרישיון בשנת 1988, כאשר היו רק כ- 10,000 עורכי דין (כלומר במשך 40 שנה ויותר, כי היו גם בישראל עורכי דין טרם הקמת המדינה) ואחי קיבל את רישיונו הנוסף, כאשר יש כבר כ-80,000 עורכי דין (כלומר, התווספו בתוך 30 שנה משנת 1988 ועד היום עוד 70,000 עורכי דין) וואוו! לאבחן, ב-יפן, על אוכלוסייה של כ-150,000,000 תושבים, יש רק כ-40,000 עורכי דין!!!
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות של כל המדינה ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר.
פרשת השבוע ‘פרשת מִשְׁפָּטִים’ היא השישית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ”א, פסוק א’ ומסתיימת בפרק כ”ד, פסוק י”ח. רוב הפרשה מפרטת מצוות ודינים רבים, בעיקר כאלו הקשורים לתחום המשפטי. בסוף הפרשה מסופר על טקס כריתת ברית של בני ישראל עם אלוהים ועל עליית משה להר סיני.
בחלק מהשנים קוראים את פרשת משפטים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר ולפיכך, קוראים בה גם את הפרשיה הראשונה מ”ארבע פרשיות” – פרשת שקלים.
ב‘פרשת משפטים’, ניתן השיעור הראשון לעורכי הדין, שנאמר בפתיח לפרשה; “א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.”
אני זוכר את המאבק כנגד הקמת המכללות ללימודי משפטים, כבר מזמן לימודי באוניברסיטת תל אביב ובשנותיי הראשונות כעורך דין, אך לא ניתן היה למנוע פתיחת המכללות בשים לב ל‘חוק יסוד חופש העיסוק’ (נתקבל בשנת 1992) שקבע, כי; “3. כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד“.
אך ניתן להגביל את חופש העיסוק; “4. אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.”
עריכת דין הוא מקצוע מרתק, אך נוצר החשש שמא ה”הצפה של המקצוע” תביא להריסתו, אך אני מאמין, כי הטובים יישארו במקצוע ואחרים, שחלקם גם טובים, יפנו לאפיקים אחרים ויש.
לידו צומח מקצוע אחר שנהנה מ”חופש העיסוק” ללא גבולות בחקיקה ומביא לשורותיו אין ספור צעירים נמרצים- ה‘עיתונאי’ .
█ העיתונאי הקלאסי, הוא זן נכחד
קבלת תעודת עיתונאי מ‘לשכת העיתונות הממשלתית’ אינה מהווה תנאי לעיסוק בעיתונאות במדינת ישראל, וכך יכול כל אחד להיות עיתונאי בזכות חופש העיסוק. יחד עם זאת, תעודת העיתונאי הזו מוענקת לאותם אלו העוסקים באמת (ולאלה, יש לי הערכה רבה) בעיתונאות קלאסית (ראה הסרט העיתונאי) ולא ב“חלטורה עיתונאית” שהתפתחה עם השנים, תוך טשטוש בין המושג ‘איש תקשורת’ לעיתונאי.
טשטוש שכזה הוא שמדאיג אותי. האמן בועז ארד זכרו לברכה – בית ספר תלמה ילין, התאבד השבוע לאחר שהואשם ב‘הטרדות מיניות’ וקשרים רומנטיים עם תלמידותיו.
מבלי להיכנס לצד האפל שבו הוא הואשם, בלט לעיניי במכתבו לאתר “מאקו” נכתב; “…לכל מערכת חוק בעולם יש חוק התיישנות, בכל מערכת חוק אדם זכאי אם לא הוכחה אשמתו. אבל את החוק צריך לפעמים לעקוף. פתאום הוא חלש. אני צריך לעמוד עכשיו מול האשמות כלליות ולהגן על עצמי. מי יאמין לי מול הכוח של התקשורת? איך אני יכול להסתכל למישהו בעיניים? לאיזה מאבק אני יכול לצאת עכשיו?“
הנה אדם שהתאבד (ואני לא מנסה להצדיק לרגע את מעשיו, ככל שהיו (לאחר שהוא מוצא עצמו חלש מול “הכוח של התקשורת“, ללא שהוא יכול להתמודד מולה, כאשר הוא לא מבין את הטשטוש שבין המונחים עיתונאי ואיש תקשורת.
כל אחד “בשם חופש העיסוק” יכול להיות עיתונאי, בלי שעברו הכשרה מיוחדת לכך ו/או מבחני הסמכה!!! וכל איש תקשורת, יכול להפוך את עצמו, בן רגע, לעיתונאי חוקר, כלומר, לדעתי, יש טשטוש באבחנה שלנו כאזרחים ובכלל שבין אנשי תקשורת לבין עיתונאים, במרוץ אחר הידיעה הבלעדית או הידיעה הראשונה.
וכך לצערי עם חלוף השנים, העיתונאי הקלאסי, הוא זן נכחד ותחתיו קמים עיתונאים שיודעים לשלב בין כתבות ובידור, ובמילים פשוטות, מסחור המידע הבלעדי שהושג ותוך ניצול מושג בעל “חופש העיסוק“.
מבחינה משפטית, עמדתי היא, כי; “חופש העיסוק” אינו “חופש העישוק” ולעתים יש להגבילו, אפילו לא רק בחקיקה, כמו מקצוע עריכת הדין, דבר שיגן על העיתונאי הקלאסי מחד ועל האזרחים מנגד, וניתן לעשות כן, בין בהכשרה מיוחדת ובין בחקיקה (כמו ‘חוק המתווכים’).
אמר דר’ יובל קרניאל, משפטן וחוקר תרבות תקשורת ואינטרנט, עורך דין המתמחה בדיני תקשורת ואינטרנט ופעיל בנושאי חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. מומחה ויועץ בנושאי אתיקה מקצועית, אחריות תאגידית וניהול משברים בתקשורת וברשתות חברתיות; “עיסוק העיתונאים בבידור ובפרסום פוגע במעמדו של העיתונאי ושל והעיתונות כולה.
█ מהם הורגים עם המילים משחקים בנשמה לאן אני שואל הלכה האהבה
הציבור מתרגל לחפש גירויים,:דם ושעשועים, גם בדיווחי חדשות מייחס פחות אמינות לדיווחים העיתונאיים. בשנים האחרונות, חלה ירידה במעמדם של העיתונאים, בתדמיתם בעיני הציבור הרחב ובמידת האמון שהציבור רוחש להם.
דוגמאות לכך, ניתן למצוא במאמרו של העיתונאי אריה אבנרי זכרו לברכה, בשם; ‘תקווה חדשה’ מתוך ספר העיתונאים של העיתונאים (1998) 258, בעמ’ 260.
הערות על כך הגיעו גם לפסיקת בית המשפט העליון, למשל ב-דנ”א 7325/95 ידיעות אחרונות בעירבון מוגבל ואחרים נגד יוסף קראוס, פ”ד נב(3)1, כב’ השופט יצחק זמיר; “העיתונות שינתה פניה בעת האחרונה. היא נעשתה ריכוזית יותר, מסחרית יותר ותחרותית יותר.
התחרות בין העיתונים שוחקת את האתיקה של כל העיתונים. שחיקת האתיקה מובילה קודם כל, לפגיעה באנשים ובגופים מסוימים. מעבר לכך, היא עלולה לפגוע גם באינטרסים ציבוריים חשובים. הדברים הם, כמדומה, הן המפורסמות שאינם צריכים ראיה.”
וכבר תקף הזמר אריק איינשטיין זיכרונו לברכה את הסוגיה הזו בשירו “עיתונאי קטן”
“הם כותבים בעיתונים
מה שהם רוצים
מסרסים מלכלכים
בלי שום רחמים
נכנסים אל המיטות
מציצים מהחורים
ואין מה לעשות
אין פה רחמים
מלבינים את הפנים
פוגעים במשפחה
אם היום היה תורי
אז מחר יהיה תורך
המלך הוא עירום
וכולנו ילדים
שרואים לו את הטוסיק
שותקים ולא קמים
אז איך אתה ישן בלילה
עיתונאי קטן שלי
איך אתה נרדם
על מה אתה חולם בלילה
אחרי שפיכת הדם
איך אתה נרדם
בן אדם, איך אתה נרדם
הם הורגים עם המילים
משחקים בנשמה
לאן אני שואל
הלכה האהבה
שברו לו את הלב
שברו את הילדה
אז בטח שתהיה פה
תהיה פה מלחמה
אז איך אתה…
הם כותבים בעיתונים
מה שהם רוצים
מסרסים מלכלכים
בלי שום רחמים
נכנסים אל המיטות
מציצים מהחורים
ואין מה לעשות
אין פה רחמים
אז איך אתה…
שבת שלום.
Add Comment