זה לא סוד כמוס, שהחברה הישראלית חצויה ובעת האחרונה הקיטוב הגיע לשיאים חדשים, והוא משיק לסוגיות בלגיטימיות של השירות הצבאי, הסירוב וההתחמקות, עד כדי כך שלוחמים מסתייגים מהגיוס מזה, ומהסירוב מזה. כל מחנה מייחס למחנה הנגדי כוונות של פגיעה בשלטון הדמוקרטי – ומנכס לעצמו של סמלי השלטון, כאילו המחנה הנגדי מתנגד לסמלים אלו.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות של כל המדינה ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
כשאני רואה מפגין הנושא בגאווה את דגל ישראל, כחול לבן עם מגן דויד, לבי מתמלא בגאווה, טרם שאני בודק לאיזה מחנה המפגין משתייך.
כבר התבטאה השרה מירי רגב, כי העובדה שהשמאל, מגיע להפגנות עם דגלי ישראל – היא חיובית. כאילו יש אידיליה והסכמה מעל הכול, דגל ישראל לפני הכול…
אך המחלוקת היא קיימת ואפילו מתפתחת – לעתים ללא הבנת הנושאים בהם מדובר לאישורם ולעומקם.
█ מה זו חזקת הסבירות?
חזקת הסבירות – מונח משפטי, והכוונה היא, כי כשנגמרו לבית המשפט החוקים והמשפטים, כדי להחליט החלטות שיפוטיות – הוא פורץ גדר, מחליט לפי גישתו האישית של השופט היושב בדין ללא זיקה לחוק, ומציין בשולי הדברים.
ככך סביר שיהיה, כי הפסיקה מתבססת על חזקת הסבירות, כי האדם הסביר נוהג כך וכך, ועוד ביטויים לא ממוקדים, מעורפלים, רחוקים מהמשפט הישראלי, המהווים יצירה שיפוטית חריגה, חדשה, העומדת בפני עצמה ויוצרת תקדימים ומורה דרך לפסקי דין נוספים שיבואו בעקבותיה.
רחוק מהחוק, רחוק מהסביר, רחוק מהדמוקרטיה. נוהג זה הוא מזיק, מסוכן ופסול, כי זה בדיוק מה שקורה בשלטון דיקטטורי.
צריך להבין, כי האצטלה של בית המשפט, לא יוצרת חסינות נגד דיקטטורה, והנה לנגד עינינו, הדיקטטורה נוצרת בהיכל המשפט, בחסות אותה חזקת סבירות…
הכיוון צריך לעבור הסטה, להתיישר, להיות בדיוק על פי מערכת החוקים והתקנות, ואם מגיעים ללקונה בנושא חוקתי כלשהו – זה המקום לאתגר את הנבחרים בכנסת, כדי שיבצעו חקיקה ברוב דמוקרטי.
לא החלטות בית המשפט, ולא הפגנות ההמון – אלו וגם אלו אינן צריכות להשפיע על מערכת המשפט.
הפרה הקדושה הזו, צריכה להישחט.
█ הזכות להפגין
הזכות להפגין היא זכות דמוקרטית שיש להגן עליה, בצד ההגבלות המחויבות לזכות ההפגנה.
אין ההפגנה נועדה להוות תחליף לבחירות בקלפי, ואין ההפגנה נועדה להוות תחליף לחקיקה.
אם כך – מהו בדיוק מטרתה של ההפגנה, ומהי תועלתה?
פשוט מאוד; תפקידה של ההפגנה הוא להפנות את תשומת הלב, ליצור תזכורת, לזעזע מעט את המערכת, אך בשום אופן לא יותר מזה.
לכן, תמיד, ובכל מערכת מדינית דמוקרטית, בצד הזכות להפגנה, עומדות הגבלות לגבי ההפגנה, לבל, יתהפכו היוצרות והמדינה, תנוהל חס וחלילה ברחובות במקום בכנסת ובמשרדי הממשלה.
- כוחה של ההפגנה הוא רב – אבל מוגבל.
- ההפגנה לא נועדה לכופף את המחוקק.
מטבע הדברים, הפגנות בשלטון דיקטטורי, הן יותר מוצדקות מהפגנות בשלטון דמוקרטי, כי מטרת ההפגנה היא להעלות נושאים ולהפנות את תשומת הלב…
ובשלטון דיקטטורי אין לכך תכלית. אלא שמדינת ישראל, מצויה בשלטון דמוקרטי קלאסי הרבה יותר ממדינות רבות אחרות, לרבות מעקביות מתקדמות המטיפות לנו מוּסר, ולאחר שעברה מבחן זה – ולאורו – ההפגנה תוגבל בהתאם.
█ היכן ההגבלות הדרושות?!
מניעת שיבוש החיים, מניעת הפרעה להמשך ההתנהלות של המדינה ומוסדותיה, ושמירה על החופש אזרחי. נטרול ההפגנות מפגיעה כלשהי באזרח ובאושיות המדינה.
משהו אישי;
ההפגנה גרמה לי לשמוע שירים עבריים בתוכנית הבוקר, חצי שעה של נחת, בבוקרו של יום, ולמחרת – להרוויח שעתיים במשרד, משהגעתי שעתיים יותר מוקדם, כדי לעקוף הפגנה אפשרית…
אלא שבמקביל לרווח שהפקתי מההפגנה, יכול היה אזרח אחר לאחר למשפט אליו הוזמן ולשבש בכך הליכי משפט, או להפסיד הרצאה חשובה, או להיפגע עקב הפסק טיפול רפואי…
█ שוויון באכיפה
המפגינים לפעמים שוכחים את הימים האחרים, בהם הם הִתְפַּרְקְדוּ (שכבו על הגב) מול מסכי המרקע, בעוד יריביהם הפוליטיים יצאו להפגין בהמוניהם – נגד ההתנתקות, בעד זכויות עדה זו או אחרת, וכיוצא בזה.
שכחו את הסוסים, כדורי הגומי והגז המדמיע, המעצרים וההשפלות כולל המשפטים הפליליים שבאו לאחר מכן.
האכיפה בנושא הגבלת זכות ההפגנה, והפעילות המשטרתית/צבאית נגד המפגינים, צריכה להיות תוך שמירת שוויון.
אין צורך להרחיב נושא זה, כי המראות, עדיין מול עינינו, ללא קשר למחננו.
█ סיכום
במקום להפגין, לכו לעבוד. מתנו את ההתלהבות, ובקשו הסבר מראש, על מה אתם באמת מתבקשים להפגין. חובת הגיוס לצה”ל נותרת בעינה – אין חובת התנדבות, כמו שאין זכות סירוב לצו גיוס.
