קמפיין: אנשים. לא סמלים

עמותת נגישות ישראל - Access Israel, יוצאת בקמפיין מקורי רחב היקף / ארצי של עמותת נגישות ישראל יחד עם משרד הפרסום ליאו ברנט, למיגור תופעת עברייני חניות הנכים והעלאת המודעות לנושא. בין לילה, אלפי תמרורי חניות נכים ב-15 ערים, ובעשרות רבות של חניונים ומרכזי קניות בפריסה ארצית, הוחלפו בתמונות של 50 אנשים אמיתיים עם מוגבלות, המספרים את סיפוריהם האישיים.

נאומו של בצלאל סמוטריץ' מכנס התנועה לאיכות השלטון

במשך עשרות שנים המתח הרצוי בין הרשויות השונות לא התקיים. יותר נכון לומר – הוא התקיים אבל בכיוון אחד בלבד. הרשות השופטת איתגרה פעם אחר פעם את שתי חברותיה, ואולם היא עצמה לא אותגרה לרגע. אסור היה לגעת בה.

פורום כאן נעים

האם יש קשר בין פעילות תחנת הכוח בחדרה לבין מחלות נשימה בילדים?

האם יש קשר בין פעילות תחנת הכוח בחדרה לבין מחלות נשימה בילדים? העיתונאי אלי לוי חדשות ערוץ 10 מביא את הסיפור ושיחה עם מנהלת מחלקת ילדים במרכז הרפואי הלל יפה דר' עדי קליין.

הרב יובל הכהן אשרוב – מגלה איך לרזות בלי דיאטה

הרב יובל הכהן אשרוב - מגלה לנו את הסוד איך לרזות בלי דיאטה.

זן נדיר – טורפים

טורפים - טורפי העל של ישראל כפי שנלכדו בעדשה של משה אלפרט במשך שלושים שנה: מסעודתו של הנמר האחרון בעין-גדי ועד המרדף אחרי זאבי הגולן. במאי תסריטאי וקריין: יגאל מוסקו.

אמא ל-12 מוצאת זמן לאהבה חדשה

ילדות כואבת ובעל אלים לא הצליחו לנצח את ליאת ברששת, שמגדלת לבד את תריסר ילדיה. עכשיו, נגד כל הסיכויים היא ממציאה את עצמה מחדש עם עמוד פייסבוק מצליח והרצאות שהיא מעבירה, ואפילו מוצאת זמן לאהבה חדשה.

סטטיק ובן-אל תבורי עם הלהיט החדש

סטטיק ובן-אל תבורי, הצמד המוזיקלי הישראלי עם הקליפ-להיט הראשון החדש בשפה האנגלית. זו הגרסה האמריקאית ל"סלסולים" שיצאה לעולם 12.12.18.

מפעל הפיס

נגישות השירות למגבלה תקשורתית (גמגום)

אנדריי קגן, אדם מגמגם אשר עובד בעמותת נגישות ישראל, מספר על עצמו ונותן המלצות לאופן בו יש לתקשר עם אדם מגמגם.

מרק שעועית מהיר וקל להכנה בנוסח דרוזי מסורתי

מרק שעועית מהיר וקל להכנה בנוסח דרוזי מסורתי, שניתן לטבען, רוטב לאורז [ 40 דק' בישול] מתכונים נוספים ניתן למצוא באתר - http://druzecuisine.com/ מרק שעועית מהיר כתוספת לאורז לבן, מתכון דרוזי מסורתי קל להכנה שניתן לטבען, מתוך סודות המטבח הדרוזי.

נעים לעקוב אחרי

העולם הזה על פי אורי אבנרי הרשות הפלסטינית

עיוורים בעזה | העולם הזה על פי אורי אבנרי

בסרטון ווידיאו מתוארת הפעולה מזווית-עינו של חייל, שעמד כנראה, ליד צלף. הצלף רואה את המפגינים ממרחק של כמה מאות מטרים. הרובה בעל המשקפת, זז אנה ואנה, עד שהוא מתרכז באדם מסוים, מיקרי לגמרי, הלובש חולצה ורודה. הצלף יורה והאיש קורס. קריאות-שימחה; "יש!" נשמעות מסביב, מפי חיילים שאינם נראים. כאילו הצליח צייד להרוג ארנבת. זאת הייתה הפרה בוטה של המצווה היהודית המפורשת; "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך (משלי, כ"ד).
אורי אבנרי, ברקע: פלסטינים בגבול רצועה-עזה
אורי אבנרי, ברקע: פלסטינים בגבול רצועה-עזה

רשמו: אני, אורי אבנרי, מספר צבאי 44410, שולח בזה גט כריתות לצלפים הרוצחים מפגינים בלתי-חמושים לאורך רצועה-עזה, להם ולמפקדים הנותנים להם את הפקודה, מהקצין הזוטר עד לרמטכל. איננו שייכים לאותו הצבא. איננו שייכים לאותה המדינה. אנחנו בקושי שייכים לאותו המין האנושי. האם הממשלה שלי מבצעת "פשעי-מלחמה" לאורך הגבול עם רצועת-עזה?

■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות של כל המדינה ב’פייסבוק’ או בטוויטר.

אינני יודע. אינני משפטן. נראה שאנשי בית-המשפט הפלילי הבינלאומי, מאמינים שמעשי החיילים, אכן מהווים פשעי-מלחמה. הם דורשים חקירה בינלאומית. כדי למנוע זאת, הפיקוד של צהל, מציע חקירה צבאית ישראלית. זה מגוחך לגמרי – צבא החוקר את עצמו לגבי פעולות המבוצעות על פי פקודת הרמטכל.

המימשל בעזה, הודיע שהפגנות בלתי-חמושות תתקיימנה בכל שבוע, אחרי תפילות יום-שישי, עד ליום-הנכבה. כפי שפורסם מראש, הוצבו צלפים לאורך גדר הגבול וניתנה להם הפקודה להרוג "מסיתים" בצד השני של הגדר.

בשני ימי-השישי הראשונים, נורו למוות 29 מפגינים בלתי-חמושים, ויותר מאלף נפצעו בירי – כולם בידי צלפים.

בשבילי אין זו בעיה משפטית. זהו פשע – ולא רק כלפי הקורבנות הבלתי-חמושים. זהו גם פשע כלפי המדינה הישראלית, כלפי הציבור הישראלי וכלפי הצבא הישראלי. מכיוון שהייתי חייל באותו הצבא ביום שבו הוקם, אני חושב שזה גם פשע כלפי חבריי וכלפיי.

השבוע ראו רבים וידאו קצר, שהוקלט על-ידי חייל באחת הפעולות.

בסרטון ווידיאו מתוארת הפעולה מזווית-עינו של חייל, שעמד כנראה,  ליד צלף. הצלף רואה את המפגינים ממרחק של כמה מאות מטרים. הרובה בעל המשקפת, זז אנה ואנה, עד שהוא מתרכז באדם מסוים, מיקרי לגמרי, הלובש חולצה ורודה. הצלף יורה והאיש קורס.

קריאות-שימחה; "יש!" נשמעות מסביב, מפי חיילים שאינם נראים. כאילו הצליח צייד להרוג ארנבת. זאת הייתה הפרה בוטה של המצווה היהודית המפורשת; "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך (משלי, כ"ד).

מאות אלפי ישראלים, ראו את הקטע הזה מאז שהוצג לראשונה בטלוויזיה. לא הייתה מחאה, מלבד מספר מאמרים ומכתבים למערכת (בעיתון "הארץ").

זה לא קרה מעבר לים. זה קרה בקרבתנו, מרחק של 45 דקות נסיעה מדירתי בתל-אביב.

ההורג לא היה שכיר-חרב קשוח. הוא – והחיילים הצוהלים סביבו – היו צעירים רגילים, שגויסו בהגיעם לגיל 18.

כל אלה רק "מילאו פקודות" (זוכרים?). לא שמענו אף על מקרה אחד של סירוב-פקודה.

עד לפני שבועיים רחשתי כבוד רב לקצין הבכיר בצהל, רב-אלוף גדי אייזנקוט. הקצינים שסביבו הם טכנאים צבאיים בלבד, אך דווקא הוא הראה שהוא מסוגל לשמור על כבוד הצבא מול הבריון הנושא בתואר שר-הביטחון.

לא עוד.

אייזנקוט, נתן את הפקודה הרצחנית. הוא הורה לצלפים לירות במפגינים לא-חמושים. מדוע, למען השם?

 חמאס (דווקא, ארגון אלים) קרא לאוכלוסייה לנסות את המחאה הבלתי-חמושה.

כמו הבריטים בהודו והגזענים הלבנים באלבמה, ממשלת ישראל אינה יודעת מה לעשות מול מחאה המונית בלתי-אלימה. היא לא נתקלה בה קודם לכן. אי-האלימות לא קיימת במסורת הערבית.

במקרה ראיתי השבוע את הסרט הקלאסי על מהטמה גנדי . הבריטים, ניסו כל דבר. הם היכו את גנדי ואת אלפי תומכיו באכזריות נוראה. הם הרגו אלפים באש חיה. כאשר גנדי וחבריו סבלו את כל העינויים ולא הרימו יד, הבריטים נכנעו לבסוף והסתלקו.

כך עשו הגזענים הלבנים שלחמו במרטין לותר קינג וחבריו באלבמה. אחד מתומכיו הפלסטיניים בא לארץ וניסה לשכנע את בני-עמו לנקוט שיטה זו. צהל, פתח באש והפלסטינים חזרו למאבק המזוין.

לא הפעם. חמאס (דווקא, ארגון אלים) קרא לאוכלוסייה לנסות את המחאה הבלתי-חמושה. עשרות אלפים נענים לקריאה. זה עלול להביא לתוצאות בלתי-צפויות. אחת מהן היא הפקודה לצלפים להרוג באופן מקרי, פחות או יותר.

כאשר הודעתי באופן פומבי שאני מתבייש, אחד הקוראים האשים אותי בצביעות. הוא ציטט דברים משני הספרים שלי על מלחמת-העצמאות ("בשדות פלשת 1948" ו"הצד השני של המטבע") שבהם תיארתי גם מעשי-זוועה שהייתי עד להם.

פעילי החמאס תושבי עזה מתפרעים מול חיילי צהל בגבול
תושבי עזה עם פעילי החמאס מול צלפי צהל

בוודאי, היו גם אז מעשי זוועה (כמו בכל מלחמה). החיילים שביצעו אותם היו מכל העדות ומכל המעמדות, אבל הם הוקעו בו במקום על-ידי חיילים אחרים, גם הם מכל העדות ומכל המעמדות. רוב החיילים נהגו איכשהו באמצע, והושפעו על-ידי החברים המשכנעים ביותר.

עכשיו התמונה שונה. לא זו בלבד שהירי באנשים בלתי-חמושים, במרחק ניכר מהגדר, נעשה על-פי פקודה, אלא שכנראה אין קולות אחרים. ההנהגה המדינית והצבאית מאוחדת. גם בחברה האזרחית מושמעים רק קולות מעטים המוחים על הרצח ההמוני.

איך מגיבה התקשורת הישראלית? ובכן, היא לא. התקשורת כמעט מתעלמת מהאירוע הגורלי הזה בתולדות עם ישראל.

למבצעי הפשעים, יש מזל. יש שפע של אירועים המסיחים את דעתנו מהם וממעשיהם הנלוזים. הנשיא בשאר אל-אסד, השתמש, כנראה, בנשק כימי נגד המורדים בארצו. התקשורת הישראלית חוגגת. כמה נורא! כמה ברברי! כמה ערבי!

ויש גם בעיית 36,000 העובדים האפריקאים ה"בלתי-חוקיים" (כלומר, הלא-יהודים) שהסתננו לישראל. הממשלה, רוצה לזרוק אותם החוצה. ישראלים הגונים רוצים למנוע זאת. זוהי עבודה פול-טיים. אין זמן לרצועת-עזה.

והיה, כמובן, יום הזיכרון לשואה, שלמרבית המזל, חל דווקא השבוע. אפשר לכתוב בלי סוף על הפרק המחריד הזה בתולדות עמנו. מהי עזה לעומת אושוויץ?

 אין הפגנות המוניות. אין מחאה ענקית. אין כלום… רשמו; אני אשם!

ומה קרה בתקשורת?

העובדה המעציבה היא שהתקשורת הישראלית חזרה למה שהייתה בימים הראשונה של המדינה; מכשיר בידי הממשלה. אנחנו, אנשי שבועון "העולם הזה", עמלנו שנים רבות עד ששברנו את המנהג הזה. במשך שנים לא-מעטות הייתה לנו תקשורת הגונה, ובה כמה וכמה עיתונאים ושדרנים נהדרים.

לא עוד. נותרו מעטים, אך רוב התקשורת מתואמת עכשיו היטב עם הממשלה (יש לזה מילה גרמנית הזכורה לדיראון – gleichgeschaltet). שתי דקות במהדורת החדשות לעזה, 20 דקות למה שקורה בסוריה, 10 דקות להתפרצות האנטישמית האחרונה (המדומיינת) במפלגת-העבודה הבריטית.

רוב העיתונאים והשדרנים, כולם אנשים הגונים בעלי כוונות טובות, אינם מודעים כלל למה שהם עושים (או לא עושים). הם פשוט לא חושבים.

איפה השמאל? איפה הדבר הנקרא "מרכז"?

הם לא נעלמו, כפי שיש טוענים. רחוק מזה. די בשינוי של אחוזים אחדים בציבור הבוחרים או של אחת הסיעות הקטנות בכנסת, כדי להפיל את ממשלת נתניהו.

אך כולם נראים כבויים ומשותקים. איש אינו מתבטא בקול רם נגד ההרג, מלבד לחישות חלושות פה ושם. אפילו הקבוצות הקטנות הנהדרות של צעירים הנאבקים בכיבוש, כל אחת בקטע שלה, שותקות לגבי ההרג בעזה.

אין הפגנות המוניות. אין מחאה ענקית. אין כלום.

גם אותנו, יש להאשים בכך. אולי יותר מאשר את האחרים.

רשמו; אני אשם!

◄המאמר המובא כאן, הינו על דעתו האישית של כותב שורות אלו ואינו משקף את דעת מערכת האתר או מי מאנשיה. המאמר מובא באדיבות ’גוש שלום’.




אודות הכותב

אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923) הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי, יליד גרמניה, פעיל-שלום, פעיל פוליטי המזוהה עם ה’שמאל הרדיקלי בישראל’’ ח"כ לשעבר, חבר-מייסד, "גוש שלום", תנועת-שלום בלתי-תלויה (1993), עורך ראשי לשעבר של השבועון "העולם הזה" (1950-1990), חבר-כנסת לשעבר (שלוש תקופות-כהונה; 1965-1969, 1969-1973, 1979-1981), חבר-מייסד, "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" (1975).

1 Comment

  • באבוד רשעים רינה – הוא המשפט הנכון ולא הפסוק שמצוטט ומתכוון לאנשי עמך

Click here to post a comment

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן