בין אלכוהול מוברח לדיווחים על קקי במגלשה

בין אלכוהול מוברח לדיווחים על קקי במגלשה – יום בחיי מנהל פארק מים - כאן חדשות | אלכוהול מוברח בתוך לחם, דיווח על קקי במגלשה ומכות עם כסאות פלסטיק. כתבתם של דורון סולומונס ואורן אהרוני.

"לא מאמין במזל בלוטו – זה מתמטיקה"

"לא מאמין במזל בלוטו - זה מתמטיקה": ריאיון עם סטפן מנדל, האיש שפיצח את שיטת הלוטו, אחרי הפרק אודותיו בתוכנית זמן אמת בכאן 11.

פורום כאן נעים

"למה אתה גונב?": מלחמת החקלאים במשפחות הישראליות

שום דבר לא הכין את החקלאים בישראל לתופעת הגניבות של המטיילים, ש"עושים שוק" במטעים ובפרדסים. כתבתה של נועה ברק | כאן חדשות.

סליחה על השאלה❓ עונה 2 | אוטיסטים

סליחה על השאלה❓ עונה שנייה לתכנית האהובה זוכת פרס האקדמיה 🏆 שעושה את העולם מקום יפה יותר! הצצה כנה ואינטימית לחייהן של קבוצות שמתמודדות עם סטיגמות חברתיות באמצעות שאלות שנשאלו על ידי הצופים. ערוץ כאן 11.

זן נדיר – גורים

גורים - חזרזירים בפי'גמות, שפני סלע משחקים תופסת, פעוטון של יעלים, ותיעוד מיוחד של גורי זאב, מרגע ההמלטה במאורה ועד אימוני הציד שלהם. במאי תסריטאי וקריין: יגאל מוסקו.

אמא ל-12 מוצאת זמן לאהבה חדשה

ילדות כואבת ובעל אלים לא הצליחו לנצח את ליאת ברששת, שמגדלת לבד את תריסר ילדיה. עכשיו, נגד כל הסיכויים היא ממציאה את עצמה מחדש עם עמוד פייסבוק מצליח והרצאות שהיא מעבירה, ואפילו מוצאת זמן לאהבה חדשה.

מציאת גופת מנהיג הילידים באמזונס – סערה בברזיל

מציאת גופתו של מנהיג הילידים באמזונס מעוררת סערה בברזיל. כאן חדשות | חדשות הלילה עם יאיר ויינרב.

מפעל הפיס

נשיא המדינה ציין 20 שנים להקמת 'נגישות ישראל'

נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין אירח ב- 28 ביולי 19', את נציגי עמותת "נגישות ישראל" לציון 20 שנה להקמתה.
במפגש הוגש לנשיא דו"ח המסכם 20 שנים של נגישות, ובמסגרתו נשאו דברים מייסד ונשיא העמותה יובל וגנר ומנכ"לית העמותה מיכל רימון.

נעים לעקוב אחרי

העולם הזה על פי אורי אבנרי הרשות הפלסטינית

עזה כמוות אהבה | העולם הזה על פי אורי אבנרי

כפי שהוכיחו היהודים לדורותיהם, אין גבול לסבל שהעם מסוגל לסבול כאשר עצם קיומו מונח על המאזניים. כך מלמדת ההיסטוריה. ליבי עם תושבי עזה. ליבי שותת דם. בא לי לבקש מהם סליחה. בשמי ובשם מדינת ישראל, שאני אזרח בה. אני מקווה ליום שבו הכל ישתנה, שבו ממשלה חכמה תסכים ל"הודנה" תפתח את הגבולות, תסיר את המצור, תחזיר את עזה לעולם. גם עכשיו, עזה כמוות אהבה.
אורי אבנרי | רקע: עזה
אורי אבנרי | רקע: עזה

הוי עזה, עזה. עזה כמוות אהבה. אהבתי את עזה. ביליתי בה הרבה שעות מאושרות. היו לי הרבה ידידים בעזה, ידידים מכל הגוונים, החל בד"ר חיידר עבד אל-שאפי, השמאלן שוחר-השלום וכלה במחמוד אל-זהאר, האיסלאמי המכהן עכשיו כשר-החוץ של חמאס. הייתי שם כאשר יאסר ערפאת, בן משפחה עזתית, חזר הביתה. הושיבו אותי בשורה הראשונה בקבלת הפנים על גבול רפיח, ובאותו ערב הוא קיבל אותי במלון "פלסטין" על חוף עזה והעלה אותי לצידו על הבמה במסיבת-עיתונאים.

■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו לכאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות של כל המדינה בפייסבוק’ או בטוויטר.

נתקלתי ביחס יפה בכל מקום בעזה, גם במחנות-הפליטים, גם ברחובות העיר. בכל מקום דיברנו על שלום ועל מקומה של עזה ב'מדינה הפלסטינית' שתקום.

כן, אבל מה ביחס לחמאס, אותם ארכי-טרוריסטים נוראים?

בראשית שנות ה-90, גירש יצחק רבין ראש-הממשלה, 415 פעילים אסלאמיים מעזה לגבול לבנון. הלבנונים לא נתנו להם להיכנס והם שהו שנה על הגבול, בין שמיים וארץ.

מחינו על הגירוש. הקמנו מחנה-אוהלים מול משרד ראש-הממשלה בירושלים ושהינו בו 45 ימים ולילות. באחדים מן הימים ירד שלג. איתנו באוהלים היו פעילים יהודים וערבים, ביניהם פעילים אסלאמיים בהנהגת רא'אד צלאח מהעיר אום-אל-פחם.

בילינו את הימים והלילות הארוכים בוויכוחים פוליטיים. על מה? על השלום, כמובן.

רא'אד, האיסלאמיסט הקיצוני, התגלה כאיש מאוד ידידותי. הוא התייחס באדיבות רבה לרחל, אשתי, שחיבבה אותו מאוד.

כאשר הורשו הגולים מגבול לבנון לחזור לעזה, נערכה להם קבלת-פנים באולם הגדול ביותר בעיר. הוזמנתי כאורח, יחד עם קבוצת ישראלים. התבקשתי לשאת דברים (בעברית, כמובן) ואחר-כך להשתתף בסעודה הגדולה.

אני מספר את כל זאת כדי לתאר את האווירה של אז. הדגשתי בכל דבריי שאני פטריוט ישראלי. הטפתי לשלום של שתי מדינות. רצועת עזה של אז, לפני האינתיפאדה הראשונה (שפרצה ב-9 בדצמבר 1987) לא הייתה איזור חשוך של שנאה. רחוק מזה.

█ רצועת-עזה, יכלה להיות אי פורח. אופטימיסטים דיברו על "סינגפור שנייה".

המוני עובדים עברו את הגבול מדי יום, כדי לעבוד בישראל. יחד איתם עברו הסוחרים, שעשו עסקים בישראל, או עברו דרך ישראל לירדן, או קיבלו את סחורתם מחוץ לארץ דרך נמלי ישראל.

אז איך הצלחנו – אנחנו, מדינת-ישראל – להפוך את עזה למה שהיא היום?

בקיץ 2005, החליט ראש-הממשלה אריאל שרון "להינתק" מרצועת-עזה. אריק, חייל בנשמתו, ערך חשבון והחליט שהוצאות הכיבוש עולות על תועלתו. הוא הוציא מהרצועה את הצבא ואת ההתנחלויות, ומסר אותה – למי? לאף אחד.

מדוע לאף-אחד? מדוע לא ל-ארגון לשחרור פלסטין (בערבית; منظمة التحرير الفلسطينية, ארגון השחרור הפלסטיני), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ף (באנגלית; PLO) שהיה השלטון הפלסטיני המוכר? מדוע לא הגיע להסכם, אחרי משא-ומתן?

מפני שאריק, שנא את הפלסטינים, את אשף ואת ערפאת. הוא לא רצה שום עסק איתם. אז הוא פשוט הסתלק משם.

אבל הטבע אינו סובל חלל ריק. בעזה קם שלטון פלסטיני. ב-בחירות דמוקרטיות זכה חמאס, ארגון לאומי-דתי שקם בעזרת השבכ הישראלי, כדי לחתור תחת אשף. כאשר אשף לא פינה את מקומו, חמאס גירש אותו בכוח. כך נוצר המצב הנוכחי.

במשך כל התקופה הזאת הייתה לנו אופציה חיובית.

רצועת-עזה, יכלה להיות אי פורח. אופטימיסטים דיברו על "סינגפור שנייה". דובר על הקמת נמל בעזה. ניתן היה להסכים על נוהלי ביקורת, בעזה עצמה או לחלופין במקום ניטרלי בחוץ לארץ, כדי לבדוק את מטעני האניות המגיעות לעזה.

דובר גם על נמל-תעופה בינלאומי, עם סידורי-ביטחון מתאימים. (ישראל בנתה שם נמל-תעופה והרסה אותו).

ומה עשתה ממשלת-ישראל? את ההפך, כמובן. היא הטילה על הרצועה מצור מחניק. כל מגע בין הרצועה והעולם הרחב נותק לחלוטין. כל האספקה, הייתה צריכה להגיע דרך מעברי-הגבול מישראל.

ישראל, הגדילה והקטינה את ייבוא המצרכים החיוניים כאוות נפשה. פרשת האוניה "מאווי מרמרה" וצי הסולידריות שליווה אותה הדגישה את הניתוק המוחלט.

█ אינני יכול לטעון שידי לא שפכו את הדם הזה. הייתי חייל בחטיבת גבעתי…

אוכלוסיית עזה, מגיעה, כנראה, לשני מיליון. רובם צאצאי הפליטים מדרום ישראל שגורשו במהלך מלחמת תש"ח. אינני יכול לטעון שידי לא שפכו את הדם הזה. הייתי חייל בחטיבת גבעתי, בדרום הארץ, וראיתי מה נעשה.

המצור, יצר מעגל-קסמים. חמאס, או ארגוני-ההתנגדות הקטנים (והקיצוניים יותר) שקמו לצידו, ביצעו מעשה "התנגדות" (או "טרור"). בתגובה החמירה ממשלת-ישראל את המצור. העזתים השיבו בפיגועים נוספים. המצור, הוחמר עוד יותר. וכן הלאה.

מה עם הגבול הדרומי של הרצועה? מצריים משתפת פעולה עם המצור הישראלי בצורה המעוררת תמיהה. זה לא נעשה רק בגלל הברית בין הדיקטטור הצבאי המצרי, עבד אל-פתאח אל-סיסי, ובין שליטי ישראל.

יש סיבה מעשית יותר: משטר אל-סיסי שונא את תנועת "האחים המוסלמים", האסורה במצריים, והקשורה עם חמאס. גם המשטר של אשף בגדה המערבית שונא את חמאס ומשתף פעולה עם המצור הישראלי.

כך נשארה רצועת-עזה לבדה, מבודדת לחלוטין, בלי ידידים, מלבד איראן וחיזבאללה, ומספר אידאליסטים ברחבי העולם שקצרה ידם מלהושיע.

נוצר מעין תיקו. מעזה יצאו פיגועים, שלא גרמו נזק ממשי למדינת ישראל. צהל לא שש להיכנס לעזה. ואז גילו הפלסטינים נשק חדש; התנגדות בלתי-אלימה.

כבר לפני שנים הופיע בארץ פעיל פלסטיני-אמריקאי, חסיד של מרטין לותר קינג והטיף לשיטה זו. הוא לא מצא אוהדים וחזר לאמריקה.

אחר-כך, בראשית האינתיפאדה השנייה, ניסו הפלסטינים שיטה זו. צהל, הגיב באש.

בעולם נפוצה התמונה של אב המחזיק בבנו הקטן, שנורה על-ידי צהל. כמובן צהל הכחיש. אבל ההתנגדות הלא-אלימה מתה, והאינתיפאדה גבתה קורבנות-אדם רבים.

האמת היא שאין לצהל תשובה להתנגדות בלתי-אלימה. במערכה כזאת, כל הקלפים הם בידי הפלסטינים. דעת-הקהל העולמית מגנה את ישראל ומהללת את הפלסטינים. לכן התגובה של צהל היא לפתוח באש, כדי לגרום לפלסטינים לחזור לשיטת הפיגועים האלימים. על אלה, יש לצהל תשובה.

המאבק הבלתי-אלים הוא שיטה מאתגרת מאוד, שיטה שמחייבת כוח-רצון אדיר, ריסון עצמי וחוסן רוחני. כוחות כאלה נמצאו במסורת התרבותית של הודו, שבה גדל גנדי, ובין השחורים ב-ארצות-הברית. אין מסורת כזאת בעולם המוסלמי.

לכן מפליא שבעתיים שהמוני המפגינים עכשיו בגבול עזה, מוצאים בליבם את הכוח הזה. מה שקרה ב"יום שני השחור" הפליא את העולם. המוני בני-אדם בלתי-חמושים, גברים נשים וילדים, עמדו מול צלפי צהל, נהרגו, נפצעו ולא שלפו נשק.

הם לא "הסתערו על הגדר", כדברי-השקר של מכונת-התעמולה הישראלית. הם עמדו מול הצלפים ונורו.

█ ליבי עם תושבי עזה. ליבי שותת דם. בא לי לבקש מהם סליחה. בשמי ובשם מדינת ישראל, שאני אזרח בה.

צהל, בטוח, כי תושבי עזה לא יעמדו במבחן הזה וכי יחזרו לאלימות חסרת-התוחלת. הארגונים הקטנים והקיצוניים, המתחרים בחמאס, אכן פתחו השבוע באש טילים. זאת שטות.

אין לאלימות שום סיכוי להשיג תוצאות לטובתם. התוצאה היחידה היא אספקת תחמושת לתותחי התעמולה הישראלית.

מי שחושב על מאבק בלתי-אלים, צריך לזכור את השם "אמריצר". זהו שם העיר ההודית שבה פתחו החיילים הבריטים, ב-13 באפריל 1919, באש-תופת על מפגינים הודים בלתי-אלימים. תוך עשר דקות של אש רצופה, הם הרגו 379 אזרחים ופצעו כ-1200.

שם המפקד הבריטי, אלוף-משנה רג'ינלד דייאר, נכנס להיסטוריה, לדיראון עולם. דעת-הקהל הבריטית נרעשה. בעיני היסטוריונים רבים, זאת הייתה ראשית הקץ של השלטון הבריטי בהודו.

"יום שני השחור" בגבול עזה, מזכיר פרשה זו.

מה יהיה הסוף?

חמאס מציע כעת "הודנה" ל-40 שנה. הודנה היא שביתת-נשק מקודשת, שאסור לאדם מוסלמי להפר אותה.

כבר ציינתי שהצלבנים, ששהו בארץ במשך מאתיים שנה (יותר מאיתנו, בינתיים) כרתו הסכמי הודנה עם הממלכות הערביות האויבות, והערבים שמרו עליהם בקפדנות.

השאלה היא; האם ממשלת נתניהו מסוגלת לכך? אחרי ששילהבה את המוני אוהדיה ועוררה בהם שנאת-מוות לתושבי עזה בכלל, ולחמאס בפרט, האם תעז להסכים?

כאשר תושבי עזה חנוקים, חסרי תרופות, חסרי מזון מספיק, חסרי חשמל וחסרי מים טהורים, האם לא תשגה הממשלה באשליה שעכשיו, או-טו-טו, שלטון חמאס, יתמוטט?

זה לא יקרה, כמובן.

כמו שכתב נתן אלתרמן המשורר והמחזאי הישראלי, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1968 ב"זמר הפלוגות" (1938); "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". כפי שהוכיחו היהודים לדורותיהם, אין גבול לסבל שהעם מסוגל לסבול כאשר עצם קיומו מונח על המאזניים.

כך מלמדת ההיסטוריה.

ליבי עם תושבי עזה. ליבי שותת דם.

בא לי לבקש מהם סליחה. בשמי ובשם מדינת ישראל, שאני אזרח בה.

אני מקווה ליום שבו הכל ישתנה, שבו ממשלה חכמה תסכים להודנה, תפתח את הגבולות, תסיר את המצור, תחזיר את עזה לעולם.

גם עכשיו, עזה כמוות אהבה.

המאמר המובא כאן, הינו על דעתו האישית של כותב שורות אלו ואינו משקף את דעת מערכת אתר כאן ישראל או מי מאנשיה. המאמר מובא באדיבות ’גוש שלום’.




אודות הכותב

אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923) הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי, יליד גרמניה, פעיל-שלום, פעיל פוליטי המזוהה עם ה’שמאל הרדיקלי בישראל’’ ח"כ לשעבר, חבר-מייסד, "גוש שלום", תנועת-שלום בלתי-תלויה (1993), עורך ראשי לשעבר של השבועון "העולם הזה" (1950-1990), חבר-כנסת לשעבר (שלוש תקופות-כהונה; 1965-1969, 1969-1973, 1979-1981), חבר-מייסד, "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" (1975).

Add Comment

Click here to post a comment

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן