מבזקי כאן ישראל

פורום כאן נעים

יחד ננצח את הגיף קורונה

היגיינה מרבית למניעת הידבקות, כמה צעדים לשטיפת ידיים. שומרים על הכללים מצילים חיים. (משרד הבריאות).

Whitney Houston – “I Will Always Love You”

Whitney Houston - performing "I Will Always Love You" (HD) com legenda. "אני חולה עליה", תתרווחו והאזינו לקול ולביצועים המדהימים האלה.

קלמן וסג”ל | 11.03.20: סיוע למשק בעקבות משבר קורונה

כאן חדשות | מדי ערב נפגשים קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל לשעה של אקטואליה קצבית, בועטת ולא מתנצלת. דיווחים, ראיונות, פרשנויות וכל הקולות שצריך לשמוע כדי להבין טוב יותר מה שקורה היום בחדשות – לפני הקלעים ומאחוריהם.

צליית בשר: כך תעשו את זה נכון

השף דן עמיר, ממסעדת BP בחיפה מסביר לנו בכמה טיפים פשוטים כיצד לצלות את הבשר ולהשאיר אותו רך ועסיסי, וגם – מה הנתח שהישראלים הכי אוהבים?

מפעל הפיס

המדים החדשים של מג”ב

הכירו את המדים החדשים של לוחמות ולוחמי משמר הגבול.

נעים לעקוב אחרי

העולם הזה על פי אורי אבנרי

סיפור של שני סיפורים | העולם הזה על פי אורי אבנרי

האיש – שמו היה, אגב, נימר מחמוד אחמד אל-ג’מאל, יכול היה לראות מביתו את הר-אדר ברגע שפקח את עיניו בבוקר. כמו כל פלסטיני הרואה התנחלות, הוא ראה יישוב הבנוי על אדמה ערבית מופקעת. הר-אדר, כמו בית-סוריכ, שייכת לגדה המערבית הפלסטינית, שהיא אדמה כבושה. ברוב ימות השנה היה עליו לקום בחשיכה כדי להגיע להר-אדר בשעה 7.00 בבוקר ולעבוד קשה עד הלילה. זהו גורלם של רבבות פועלים ערביים. הם נראים ידידותיים – בייחוד כשהפרנסה שלהם תלויה בזה.
0
0
נימר מחמוד אחמד אל-ג'מאל, הטרוריסט שרצח שלושה, שני מאבטחים ואיש משמר-הגבול בהר-אדר
נימר מחמוד אחמד אל-ג’מאל, הטרוריסט שרצח שלושה, שני מאבטחים ואיש משמר-הגבול בהר-אדר

זהו הסיפור: אדם ערבי מגיע ב-7 בבוקר לעבודה בהתנחלות הר-אדר, שמעבר לקו הירוק (אך קרובה לאבו-גוש הישראלית). האיש הוא “ערבי טוב”. ערבי טוב עם תעודות. הוא תושב הכפר הערבי הסמוך בית-סוריכ, והוא קיבל רישיון לעבודה בהר-אדר מפני שהוא מתאים לכל הקריטריונים. הוא בן 37, נשוי ואב לארבעה ילדים. תושבי הר-אדר מכירים אותו, מכיוון שהוא מנקה את בתיהם זה שנים. הם בוטחים בו.

■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו לכאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות של כל המדינה בפייסבוק’ או בטוויטר.

ביום השלישי בשבוע שעבר הוא הגיע לעבודה, כרגיל. אבל משהו עורר חשד בלב המאבטחים בכניסה ליישוב. האיש לבש מעיל, למרות שזה היה יום חם. הם ביקשו ממנו להוריד את המעיל.

ואז קרה הדבר; האיש שלף אקדח טעון וממרחק קצר הרג שלושה – שני מאבטחים ואיש משמר-הגבול (אחד מן הקרבנות היה בעצמו ערבי). איש בטחון נוסף נפצע קשה. מכיוון שהיורה לא עבר מעולם אימון צבאי, דיוק הירי מפתיע. האקדח, כפי שהתגלה, נגנב לפני 15 שנים.

כל ישראל הזדעזעה. איך זה יכול לקרות? ערבי טוב כזה? ערבי עם תעודות? איך הוא יכול היה לעשות דבר כזה במקום שבו חיבבו אותו והתייחסו אליו יפה? מקום שבו הוא שיחק עם הילדים? וזאת אחרי שעבר בדיקה קפדנית של השב”כ, הנחשב כגוף שאינו יכול לטעות, שיש לו שטינקרים ככל מקום?

מובן שקרה פה משהו יוצא מן הכלל. מישהו הסית אותו נגד היהודים בכלל ונגד האנשים הנחמדים של הר-אדר בפרט. אולי נאומו של אבו-מאזן באו”ם. “הסתה!” קבע בנימין נתניהו בזעם.

אבל אז צצה עובדה אחרת, שהסבירה את הכל. האיש רב עם אשתו והכה אותה. האישה ברחה למשפחתה בירדן, והשאירה אחריה את ארבעת הילדים. ברור על כן, שנטרפה דעתו של האיש באופן זמני, ועל כן שכח את היחס היפה של תושבי הר-אדר אליו. מקרה מיוחד-במינו, שלא צריך להטריד אותנו.

אבל בעיני ישראלים רבים מראה מקרה זה שוב שאי-אפשר לבטוח בערבים. הם חבורה של רוצחים. אי-אפשר לעשות איתם שלום, אלא אם כן הם ישתנו לגמרי. עד אז עלינו להחזיק בשטחים הכבושים.

זהו הסיפור. אבל יש גם סיפור אחר. הסיפור כפי שהאיש עצמו ראה אותו.

█ הר-אדר, כמו בית-סוריכ, שייכת לגדה המערבית הפלסטינית, שהיא אדמה כבושה.

האיש – שמו היה, אגב, נימר מחמוד אחמד אל-ג’מאל, יכול היה לראות מביתו את הר-אדר ברגע שפקח את עיניו בבוקר. כמו כל פלסטיני הרואה התנחלות, הוא ראה יישוב הבנוי על אדמה ערבית מופקעת. הר-אדר, כמו בית-סוריכ, שייכת לגדה המערבית הפלסטינית, שהיא אדמה כבושה.

ברוב ימות השנה היה עליו לקום בחשיכה כדי להגיע להר-אדר בשעה 7.00 בבוקר ולעבוד קשה עד הלילה. זהו גורלם של רבבות פועלים ערביים. הם נראים ידידותיים – בייחוד כשהפרנסה שלהם תלויה בזה.

יתכן אפילו שהם באמת ידידותיים, בייחוד כלפי מעבידים טובי-לב. אבל עמוק בליבם הם לא יכולים לשכוח לרגע שהם מנקים את השירותים של יהודים שבאו לפלסטין הערבית וכבשו את מולדתם.

מכיוון שרוב האדמה החקלאית הטובה של הכפרים האלה הופקעה לטובת ישובים יהודיים, אין לערבים אלה ברירה אלא לעבוד במלאכות בעלות מעמד נמוך. בגדה המערבית אין תעשייה ראויה.

השכר נמוך, לרוב מתחת לשכר-המינימום בישראל עצמה (4500 ₪). מאחר שאין להם ברירה, הם לא רחוקים ממעמד של עבדים. כמו אותם עבדים נחמדים ב”חלף עם הרוח“.

איש כזה עשוי להיות מפויס עם מציאות זו. אבל אם קורה לו משהו רע, הוא עלול לפתע להתרגז על מצבו ולהחליט להיות שהידנימר, השאיר אחריו מכתב שבו שיבח את אשתו וזיכה אותה מכל אחריות למעשה שהוא התכונן לבצע למחרת היום.

אם כן, אלה הם שני סיפורים, שאין ביניהם הרבה מן המשותף.

האנשים בהר-אדר נדהמו לגמרי. מכיוון שהם חיים במרחק של 20 דקות נסיעה מירושלים, הם בכלל אינם רואים את עצמם כמתנחלים. הם ישראלים כמו כולם. הם לא ממש רואים את הערבים כבני-אדם כמוהם, אלא כילידים פרימיטיביים.

אנשי הר-אדר אינם כאותם קנאים דתיים, כמעט פאשיסטים, בחלק מן ההתנחלויות. רחוק מזה. אנשי הר-אדר מצביעים בעד כל המפלגות, כולל מרצ, מפלגה הדוגלת בהחזרת השטחים הכבושים.

זה לא כולל, כמובן, את הר-אדר. כל הציונים, מימין ומשמאל, מסכימים ביניהם שיש לספח לישראל את ההתנחלויות הקרובות לקו הירוק.

אנשי הר-אדר, גאים בהישגיהם, ובצדק. במבט מן האוויר המקום נראה מסודר להפליא. יש בו 3858 תושבים. הכנסתם הממוצעת היא כ-18,000 ₪, הרבה מעל להכנסה הממוצעת בישראל (12.000 ₪).

המועצה המקומית של הר-אדר, נחשבת כשלישית ביעילותה במדינה. המקום שוכן בנוף הנהדר של הרי ירושלים. יש בו ספריה, מתנ”ס, סקייט-פרק ואמפיתיאטרון, שיש בו 720 מקומות. גם בעיני סתם ישראלי, זהו גן-עדן.

בעיני הערבים בסביבה, שאסור להם להיכנס למקום בלי רישיון מיוחד, זוהי תזכורת מתמדת לנַכְּבָּה (בערבית: النكبة: “האסון” או “המכה“) כינוי שנתנו הערבים לאחר עזיבתם, מנוסתם או גירושם של כ-700,000 מערביי ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות 1948.

מובן שההתנחלות הר-אדר, כמו שאר ההתנחלויות, אינה יושבת על אדמה שהייתה ריקה לאורך ההיסטוריה. בעבר שכן שם כפר בשם חירבת ניג’אם, שכבר עמד על תילו לפני 2500 שנה, בתקופת הפרסית-ההלניסטית.

כמו ברוב היישובים הפלסטיניים, תושבי הכפר היו כנענים, אחר-כך יהודאים, אחר-כך הלניסטים, אחר-כך ביזנטים, אחר-כך מוסלמים, אחר-כך צלבנים, אחר-כך ממלוכים, אחר-כך עות’מנים, אחר-כך פלסטינים – אך האוכלוסייה לא השתנתה מעולם. עד 1967.

█ יום אחרי הפשע הנתעב – או, לחלופין, מות הקדושים – של נימר

כאשר נולד נימר, כל זה כבר היה היסטוריה נשכחת. נותרה רק המציאות הנוכחית – הכיבוש הישראלי. זה נראה עכשיו כמצב נורמלי.

אנשי הר-אדר מאושרים, הם מרגישים בטוחים, תודות להגנה היעילה של שירות הביטחון הכללישב”כ), משמר-הגבול והמאבטחים המקומיים, רבים מהם ערבים אזרחי-ישראל.

שכנים כמו נימר, נראים שבעים-רצון וכנראה הם באמת כאלה – אם יש להם מזל, עבודה ורישיונות, גם אם השכר עלוב.

הטינה ההיסטורית חבויה עמוק בתודעתם. ואז קורה משהו, משהו במישור האישי שאינו שייך לעניין, כמו בריחת האישה לירדן, והכל צף למעלה. נימר, הפועל העלוב, הופך לפתע לנימר, לוחם-השחרור, נימר השהיד בדרכו לגן-עדן.

כפרו מכבד את קורבנו ואת משפחתו. הישראלים רוגזים על כך שהרשות הפלסטינית משלמת קיצבה למשפחות השהידים.

בנימין נתניהו, טוען שבהקצבות אלה אבו-מאזן, מסית לרצח יהודים. אבל אין לאבו-מאזן כל אפשרות לבטל אותן – הדבר היה מעורר זעם עצום בקרב בני עמו. השהידים קדושים, והכל מכבדים את משפחותיהם.

יום אחרי הפשע הנתעב – או, לחלופין, מות הקדושים – של נימר נערך טקס לאומי מפואר בהתנחלות אחרת. כל גדולי המדינה, ובראשם הנשיא וראש-הממשלה, הוזמנו כדי לחגוג את יום-השנה ה-50 ל”שיבתנו למולדת יהודה ושומרון, עמק הירדן ורמת הגולן“.

(חסרה ברשימה זו רצועת-עזה, שכבר פונתה על-ידי ישראל. אבל היא השאירה אחריה מצור יבשתי, אווירי וימי, בעזרתה האדיבה של מצריים.

יש ברצועה כשני מיליון ערבים. אז מי רוצה אותה, לעזאזל?) שערי הגיהינום, נפתחו כאשר נשיאת בית-המשפט העליון, שאמורה הייתה לשלוח שופט עליון לטקס זה, ביטלה את השתתפותו. היא טענה שמדובר בטקס של תעמולה מפלגתית, שאסור לו לבית-המשפט העליון להיות שותף לו.

בסך-הכל, אין יום של מנוחה במדינה זו, מדינה שאין לה גבולות וחוקה, שבה לכל סיפור, יש שני צדדים השונים זה מזה לחלוטין ושבה אנשים נחמדים ושקטים הופכים לפתע לשהידים משתוללים.

לא תהיה כאן מנוחה עד שיקום שלום, שבו לכל אחד משני העמים תהיה מדינה משלו, מציאות שבה יכולה לפרוח ידידות אמיתית.

_________

** המאמר המובא כאן, הינו דעתו האישית של כותב שורות אלו ואינו משקף את דעת האתר. המאמר מובא באדיבות ’גוש שלום’.

0
0



אודות הכותב

אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923) הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי, יליד גרמניה, פעיל-שלום, פעיל פוליטי המזוהה עם ה’שמאל הרדיקלי בישראל’’ ח"כ לשעבר, חבר-מייסד, "גוש שלום", תנועת-שלום בלתי-תלויה (1993), עורך ראשי לשעבר של השבועון "העולם הזה" (1950-1990), חבר-כנסת לשעבר (שלוש תקופות-כהונה; 1965-1969, 1969-1973, 1979-1981), חבר-מייסד, "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" (1975).

Add Comment

Click here to post a comment

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

דילוג לתוכן