בחרדת קודש ובהוקרה עמוקה, אנו מצדיעים לששת שורדי ושורדות השואה הנכבדים, מוניקה ברזל, אריה דורסט, רחל כ”ץ, פליקס סורין, גד פרטוק, אריה רייטר, אשר האירו אמש (רביעי, כ”ה בניסן התשפ”ה) ב-6 משוּאות לזכרם של 6 מיליון יהודים, אשר נִסְפּוּ ב’שואה’ (Holocaust) בעצרת האזכרה המרכזית שנערכה ב’יָד וָשֵׁם’ ועמדה בסימן; “80 שנה לכניעת גרמניה הנאצית”.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
אנו מביאים כאן שישה סיפורי מדליקי המשואות מתוך 6 מיליון סיפורים של נספים המשקף את הנושא המרכזי בסימן; “80 שנה לכניעת גרמניה הנאצית” בו בחר מוסד ’יד ושם’ ל’יום הזיכרון לשואה ולגבורה‘ התשפ”ה.
סיפורם האישי של מדליקי המשואות, משקף את הנושא המרכזי בו בוחר יד ושם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. המשואות מודלקות במהלך הטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה הנערך ביד ושם בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי בתקופת השואה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של כל אחד מששת מיליוני הנספים.
█ מוניקה ברזל: מברלין של המלחמה לקיבוץ של תקווה – סיפור של הישרדות וגבורה
מוניקה ברזל, היא אחת מששת שורדי ושורדות השואה שידליקו משואות בעצרת הממלכתית בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ”ה.
מוניקה נולדה בשנת 1937 בברלין. אביה אויגן היה רופא ואמה עדית הייתה אחות חדר ניתוח.
אויגן ברח לאנגליה ועדית נאלצה לעבוד שעות רבות בבית החולים היהודי בברלין כדי לפרנס את המשפחה, על כן מוניקה גדלה לצד סבתה גרטרוד.

השלוש גרו בחדר אחד בבניין דירות בברלין. בשל המחסור, רוב זיכרונותיה של מוניקה נוגעים למזון.
בספטמבר 1942 גורשה גרטרוד בשילוח לגטו טרזין, שם נרצחה. מוניקה נאלצה לעבור לגור עם אמה בבית החולים.
עד השחרור התהלכה מוניקה בבית החולים ללא מסגרת, והרופאים, האחיות והמטופלים היו חבריה היחידים.
בסוף פברואר 1943 בוצעה אקציית בתי החרושת בברלין: פועלי כפייה יהודים רוכזו ושולחו לאושוויץ כדי שברלין תתרוקן מיהודים.
במאי ציווה הגסטפו על ולטר לוסטיג, מנהל בית החולים היהודי, לצמצם את סגל העובדים. הוא נאלץ לבחור 300 בני אדם שישולחו לאושוויץ.
מוניקה ישבה ברכבת השילוח וחיכתה, אך לאחר זמן מה הורו לה לרדת מהרכבת.
מוניקה חלתה בדיפתריה ובמחלות נוספות, אך החלימה, למרות חוסר הטיפול.
החל מ-1944 בילתה לילות רבים במקלטים, אליהם הגיעה לבדה, עקב ההפצצות על ברלין. היא שהתה בבית החולים עד תום המלחמה.
לאחר השחרור עזבו עדית ומוניקה את ברלין והגיעו לשבדיה ומשם ללונדון.
עדית התחתנה עם רודי פרידמן, ניצול שואה מברלין, שגידל את מוניקה כבתו.
מוניקה השלימה לימודי רפואת שיניים בלונדון וב-1962 עלתה לישראל. היא ובן זוגה אילן התיישבו בקיבוץ כפר הנשיא בגליל העליון.
מוניקה עבדה כרופאת שיניים גיל 70. בן הזוג אילן, נפטר מסרטן והוא בן חמישים ותשע. למרות הקושי הנפשי התמידה מוניקה בעבודתה והוסיפה להתנדב. ל-אילן ז”ל ולמוניקה שני ילדים ושישה נכדים.
█ אריה דורסט: מאימת השואה לגבורה רפואית ומדליק משואה
יליד לבוב, אוקראינה (אז פולין, 1933), אריה חווה את אימת השואה כילד. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-1941 וכיבוש לבוב, גויס אביו לצבא האדום.
אריה ואמו נאלצו לתור אחר מקומות מסתור מפני האקציות הנאציות, ובאחת מהן נרצח אחיו הצעיר מריאן עם כל משפחתו.
אמו של אריה הצליחה להשיג מסמכים מזויפים והשניים נמלטו לוורשה, שם חיו תחת זהות בדויה כפולנים קתולים, בסיוע אלמנה צרפתייה.

אריה אף למד את עיקרי הנצרות והלך לכנסייה מדי יום ראשון. סכנה תמידית ריחפה מעליהם, ובאחד הימים נמלטו ברגע האחרון מפני שוטרים שפשטו על הבניין.
במהלך מרד גטו ורשה ב-1944, נתפסו אריה ואמו וגורשו למחנה עבודה בפרושקוב, אך הצליחו לברוח שוב ולמצוא מסתור בעיירה לֶשנה גוּרה, שם עבד אריה כרוכל עד השחרור.
לאחר המלחמה, בשנת 1945, הצליחו אריה ואמו להתאחד עם אביו בתל אביב, הודות לסרטיפיקטים שהשיג עבורם. אריה למד בעתודה רפואית, שירת כרופא בחטיבת גולני וזכה בצל”ש אלוף הפיקוד על ניתוח שדה הרואי תחת אש.
הוא הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, ניהל את המערך הכירורגי בהדסה ויזם פיתוחים פורצי דרך בתחומי הכירורגיה, הטיפול בחולי סרטן ובפצועים.
מר אריה דורסט הקדיש את חייו להצלת חיים ולקידום הרפואה בישראל, ומהווה סמל לגבורה, חוסן ותקווה מתוך תופת השואה. לו ולרעייתו רמונה שלושה ילדים ושמונה נכדים.
█ רחל כ”ץ; מילדות בצל הכיבוש הנאצי ועד להנצחת זכר השואה
רחל כ”ץ, ילידת אנטוורפן שבבלגיה (1937), תאיר את עצרת הזיכרון הממלכתית כאחת משורדות השואה שהדליקו משואה.
רחל נולדה למשפחת מהגרים מרומניה וחוותה את אימת הכיבוש הנאצי בבלגיה כילדה. בשנת 1942, נשלח אביה לאושוויץ ונרצח.
יחד עם אמה ושלושת אחיה הקטנים, נאלצה רחל לעבור בין דירות מסתור כדי לשרוד.

בעזרת שכנה אמיצה, מריה לובן, שלימים הוכרה כחסידת אומות העולם, קיבלה המשפחה מסמכים מזויפים ומצאה מקלט במנזר.
לאחר מספר חודשים, בשל סכנת הגסטפו, נאלצו לעזוב וחזרו לאנטוורפן, שם חיו בדירת מסתור תחת זהות בדויה עד שחרור בלגיה ב-1944.
לאחר המלחמה, למדה רחל ועבדה כדי לסייע בפרנסת משפחתה. בשנת 1957 עלתה לישראל, נישאה והקימה משפחה.
בשנת 2000 הצטרפה לעמותת “יש” למען ילדים ויתומים ניצולי שואה, וכיום היא עומדת בראש עמותת “עמך“, הפועלת לתמיכה בניצולי השואה ובבני הדור השני.
סיפורה של רחל כ”ץ הוא סיפור של הישרדות, אומץ לב והקדשת חייה לזכר השואה ולתמיכה בניצוליה.
הדלקת המשואה על ידה היא עדות לגבורתה ולמחויבותה הנמשכת לזיכרון. לרחל ולשמואל שני ילדים ושלושה נכדים.
█ פליקס סורין; מילדות תחת הכיבוש הנאצי, דרך זהות בדויה ועד לעלייה והנצחה
פליקס סורין, יליד מוגילב, בלארוס (1932), יאיר את עצרת הזיכרון הממלכתית כאחד משורדי השואה.
ילדותו של פליקס התאפיינה בזהות יהודית לצד רקע קומוניסטי של אביו. עם פלישת גרמניה לברית המועצות ב-1941, נמלטה משפחתו מזרחה, אך בתוך הכאוס, פליקס נותר לבדו בשטח הכיבוש הנאצי.
עצה מזר הפנתה אותו להסתיר את יהדותו ואת זהות אביו. במסע הישרדותו, הגיע פליקס ל-גטו מינסק, שם היה עד לזוועות הרצח.

הוא נמלט, נתפס והציג עצמו כיתום רוסי, מה שהוביל אותו לבית יתומים. לגבי זהותו היהודית הובילו אותו לוועדה במינסק, שם התעקש על זהותו הלא-יהודית, ואי נימולו העיד לטובתו.
חבר הוועדה, וסילי אורלוב, ומזכירת הוועדה, סייעו לו לשמור על זהותו הבדויה. אורלוב, הוכר לימים כחסיד אומות העולם. פליקס נותר בבית היתומים עד שחרור האזור ב-1944.
לאחר השחרור, התאחד פליקס עם אביו, ששרד בצבא האדום, ובהמשך עם שאר בני משפחתו במולדובה.
הוא רכש השכלה גבוהה, הפך למרצה וחוקר ועלה לארץ ישראל ב-1992.
כיום, פליקס משתף את סיפורו במסגרת יד ושם ופעיל בארגוני שורדים, ובכך ממשיך את מאבקו לזיכרון השואה. לפליקס ולאידה ז”ל, שני ילדים, חמישה נכדים וחמישה נינים.
█ גד פרטוק; מתוניס הכבושה, דרך זהות בדויה ועד לעלייה והגשמה בישראל
גד פרטוק, יליד נאבל, תוניסיה (1931), יאיר את עצרת הזיכרון הממלכתית כאחד משורדי השואה.
גד גדל במשפחה דתית גדולה, וחווה ילדות בה נהנו יהודים וערבים בעיר מחגיגות משותפות. עם כיבוש תוניסיה על ידי גרמניה הנאצית בנובמבר 1942, השתנו חיי המשפחה לבלי הכר.
האב נעצר ונחקר, והמשפחה נאלצה לעבור לחמאם ליף ולחיות תחת זהות בדויה. לאחר שאמו חלתה ונפטרה, נישא אביו בשנית.

כשהתגברה הנוכחות הגרמנית, נאלץ האב לברוח, ושני אחיו של גד נשלחו להסתתר ביער. שאר המשפחה מצאה מקלט אצל דודם בגאבס.
ככל שחלף הזמן, אזלו חסכונותיהם ששימשו לשוחד, והמשפחה נקלעה לרעב. גד נשלח לשוק מחופש לילד ערבי כדי להשיג מזון.
במאי 1943 נסוגו הגרמנים, ובאחד הימים שב האב לביתם מחופש, וגד ואחיו לא זיהו אותו תחילה.
המשפחה התאחדה וחזרה לנאבל, שם חגגו לגד בר מצווה. לאחר מכן עברו לתוניס, שם היה גד פעיל בתנועת השומר הצעיר.
בשנת 1948 עלה גד לישראל והתיישב בקיבוץ בית זרע, שם התגייס לפלמ”ח והיה ממקימי קיבוץ כרמיה.
לבסוף השתקע באשקלון והפך מצלם חובב לצלם מקצועי. לגד ולמונה ז”ל ארבעה ילדים ו-13 נכדים.
█ אריה רייטר: ממחנות רומניה האפלים, דרך עלייה והגשמה, ועד להנצחת הקהילה בבאר שבע
אריה רייטר, יליד וסלוי שברומניה (1929), יאיר את עצרת הזיכרון הממלכתית כאחד משורדי השואה. אריה גדל במשפחה דתית חסידית וספג חינוך יהודי עמוק.
עם התגברות האנטישמיות ברומניה, נסגר בית הספר בו למד, ומשפחתו גורשה מביתה. בשנת 1941 נלקח אביו למחנה עבודה ונרצח ב-1943.
אריה ואחיו הצעירים נאלצו לעבוד כדי לפרנס את המשפחה תחת עוני ורעב.

בינואר 1944 נלקח אריה למחנה עבודה נוסף ברומניה, שם עבד בפרך בסלילת דרכים ובניית גשרים בתנאים קשים מנשוא.
עם שחרור המחנה על ידי הצבא האדום באוגוסט 1944, צעד אריה תשוש 80 קילומטרים חזרה לעיירתו, כשהוא תשוש ורזה.
הוא מצא את משפחתו ששרדה, והם התגוררו במרתף עד לסיום המלחמה.
אריה השלים את לימודיו והצטרף לתנועת בני עקיבא, שם היה פעיל בעליית הנוער ואיסוף תרומות לקרן הקיימת לישראל.
בשנת 1947 שלח את שני אחיו לארץ ישראל וב-1951 עלה בעצמו והתאחד עם משפחתו בבאר שבע.
בישראל, השתלב אריה בחיי העבודה והציבור, עבד במשרד האוצר ובבנק מזרחי, שם הגיע לתפקיד סמנכ”ל. במקביל, השלים תארים בהיסטוריה של עם ישראל.
הוא כיהן בתפקידים ציבוריים שונים והקים בבאר שבע את מוזיאון סטרומה ובית הכנסת הגדול “סטרומה”, בו הוא משמש גבאי למעלה משישים שנה.
בשנת 2002 הוענק לו אות יקיר העיר באר שבע על פועלו. לאריה וליהודית חמישה ילדים, נכדים ונינים.
_______
המידע הובא באדיבות יד ושם, ובסיוע מודל שפה של גוגל.