הימים ימי ממשלה. הממשלה, כדרכה, עוסקת בדברים הרי גורל; איך להיטיב עם עצמה, איך להרע לנתיניה, ואיך להמציא תירוצים יצירתיים שיסבירו מדוע שום דבר אינו באשמתה.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
בבוקר אחד, כשהשמש עוד לא הספיקה להביט בבושה על מעשי היום, כינס ראש הממשלה ישיבה דחופה. “רבותיי,” אמר והביט סביבו בעוז; “אנחנו במצב חירום. העם דורש תשובות!”
“לא ייתכן!” קרא השר לענייני התחמקות; “אמרנו להם לא לשאול שאלות!”
“ובכן” המשיך ראש הממשלה; “עלינו להמציא פתרון מיידי לבעיות הבוערות במדינה”.
“מה הבעיה עכשיו?” שאל שר ההסברה, שנראה נרגז, כי בדיוק הכין נאום על כמה טוב כאן.
“הבעיה היא” אמר ראש הממשלה בנחת; “שהציבור מבין יותר מדי!”
בחדר השתררה דממה. זה היה באמת חמור. אם הציבור מתחיל להבין, מי יודע לאן זה עוד יוביל? אולי הוא אפילו יתחיל… לדרוש דין וחשבון, ועדת חקירה… אמא’לה (שרה’לה), איזה פחד..!
“הפתרון ברור”, אמר שר ההטעיה בחיוך ניצחון; “נכריז על תוכנית חירום חדשה בשם; ‘מבצע מסך עשן’! נציף את החדשות בכל מה שאינו קשור לכלום”!
“נניח?” שאל שר הפטפוטים.
“נניח” אמר שר ההטעיה; “שנודיע על רפורמה דרמטית בתכנון מסלולי האוטובוסים במושב עין קישקשתא. זה ישגע אותם”!
“ומה אם הם יתעקשו לשאול על יוקר המחיה?”
“פשוט מאוד!” ניתר השר לכלכלה ממקומו; “נכריז חגיגית שנפחית את מחירי הלחם – אבל רק בחנויות שפתוחות בין שתיים לארבע לפנות בוקר, בעיירות נידחות שמעולם לא שמעו עליהן!”
“וגם,” הוסיף שר ההתחמקויות; “נמשיך להאשים את הממשלה הקודמת!”
“אבל אנחנו כבר שנים בשלטון!” הֵעֵז אחד היועצים להעיר.
“ומה בכך?” נבח ראש הממשלה; “תמיד יש מישהו שהיה לפנינו! אם נלך מספיק רחוק, נגלה שגם חורבן בית שני הוא באשמתם!”
כולם הנהנו בסיפוק. אכן, עוד יום מוצלח לממשלה. בעוד העם ממשיך להיאבק במציאות, הם ימשיכו להיאבק בעיקר בעצם הרעיון של אחריות.
ואז נשמעה שאלה חצופה מהמסדרון; “ומה עם החזרת החטופים?”
כולם השתתקו. ראש הממשלה כחכח בגרונו ואמר; “זה נושא מורכב מאוד, רגיש מאוד, שאנחנו מטפלים בו יום ולילה – בעיקר לילה“.
“ואם ישאלו על שיקום הצפון?”
“כמובן, הנושא בעדיפות עליונה” אמר שר ההבטחות הריקות; “אנחנו מקימים ועדה מיוחדת שתדון בהקמת ועדה נוספת שתגבש המלצות להקמת ועדת מעקב. ההתקדמות מרשימה!”
“ומה עם תקציבים?” שאל יועץ זוטר שנראה מעט אופטימי מדי.
“תקציבים?” נחר ראש הממשלה בבוז; “הרי ידוע שמה שחשוב זה החזון, לא הפרטים הקטנים”!
והשרים מחאו כפיים בהתלהבות. המדינה, כך היה ברור לכולם, נותרה בידיים הטובות ביותר שאפשר היה למצוא – אם מחפשים אותן מתחת לשטיח.
