איך להכין עוגת פירות יבשים | מתכון טבעוני | ללא גלוטן

יפית בן מרדכי, דיאטנית קלינית, מלמדת אתכם איך יש להכין עוגת פירות יבשים, בריאה, טבעונית, ללא גלוטן.

הפייקים סביב וירוס קורונה | מהצד השני עם גיא זהר

כאן 11 | חשבתם שוירוס קורונה ויראלי? חכו שתראו את הפייקים שרצים עליו | שירי מימון טענה שמעולם לא ראתה מישהו מצליח עם השיר "סטון קולד". האמנם?

פורום כאן נעים

צנים פקאן ופירות יבשים של דודו אוטמזגין

רעיון לט"ו בשבט: צנים פקאן ופירות יבשים של דודו אוטמזגין. ערוץ האוכל YES 28, HOT 38.

אדיר מילר במופע אלתורים

אדיר מילר במופע האלתורים בערוץ 2. קורע.

שראל הפראית- פרק 1: הנגב

מהלך של שנה שלמה בחייהם של צמחים ובעלי חיים במדבר הנגב הצחיח, המהווה יותר ממחצית שטחה של ישראל. מה סוד ההישרדות שלהם במדבר הקיצוני שזוכה רק למ"מ ספורים של גשם בשנה?

מגן דוד אדום: מירי בוהדנה מתנדבת במד”א

רגע לפני עליית תכניתה משחקי השף, מירי בוהדנה כמו שלא הכרתם אותה, מתנדבת במדא ועוד. כתבתה של חן זנדר - שישי עם איילה חסון - רשת 13 - 25.10.19

ערוץ 10 – שישי עם איילה חסון

תאוות בשרים | ערוץ 10 - שישי עם איילה חסון - 13.4.18.

מפעל הפיס

מעצר חוליית גנבי עגלים בנגב

צוותי מג"ב שביצעו אכיפה באזור הדרום, על מנת לסכל גניבות חקלאיות, התחקו אחר חוליה שגנבה עגלים ממושב יכיני. בתום מרדף רגלי ורכוב, בסיוע היחידה האווירית, נעצרו החשודים, והעגלים הושבו לבעל המשק כשהם בריאים ושלמים.

נעים לעקוב אחרי

העולם הזה על פי אורי אבנרי

מילה של ארבע אותיות | העולם הזה על פי אורי אבנרי

לעולם לא יהיה שלום אם שני העמים לא יכירו זה את הסיפור ההיסטורי של זה. אין צורך לקבל את הסיפור של היריב. אפשר לשלול אותו מכל וכל. אבל צריך להכיר אותו, כדי להבין מה מניע את העם השני, וכדי לכבד אותו. שלום לא צריך להתבסס על אהבה הדדית. אבל הוא צריך להתבסס על כבוד הדדי. כבוד הדדי, יכול להיווצר רק כאשר כל אחד משני העמים מבין את תמונת ההיסטוריה של העם האחר. כאשר הוא יבין אותה, הוא יבין גם מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל, ומה דרוש כדי לחיות בשלום זה עם זה.
מילה של ארבע אותיות | העולם הזה על פי אורי אבנרי
מילה של ארבע אותיות | העולם הזה על פי אורי אבנרי

כאשר אנגלי או אמריקאי מדבר על “מילה של ארבע אותיות”, הוא מתכוון למילה גסה, המתארת את האקט המיני. זוהי מילה שאסור להגיד אותה בחברה הגונה. גם בישראל, יש מילה כזאת. מילה של ארבע אותיות. הס מלהזכיר. המילה הזאת היא; “שלום”.

רוצים עוד עדכונים? הצטרפו לכאן נעיםבפייסבוקאו ב’טוויטר’.

זה שנים שהיא נעלמה משפת-הדיבור. כל פוליטיקאי יודע שהיא סם-מוות. כל אזרח יודע שזוהי מילה גסה ממש. יש שפע של מלים שבאו במקומה; “הסדר מדיני“. “הפרדה“, “היפרדות“. “אנחנו פה והם שם“. “הסכם איזורי“. ועוד.

ואז הגיע האיש הזה, דונלד טראמפ, והעלה את המילה מן האוב. טראמפ, בור ועם-הארץ, פשוט לא ידע שכאן זו; מילה אסורה. הוא רוצה לעשות אצלנו שלום. ש-ל-ו-ם. כך הוא אומר. אמנם, אין שום סיכוי שיביא שלום. אבל הוא החזיר את המילה לשפת הדיבור.

עכשיו, שוב מדברים על שלום.

שלום? מה זה שלום? יש כל מיני סוגי שלום. החל בשלום קטן, מין שלומצ’יק חמוד, ועד לשלום גדול, שלום ענק, שלום חובק-חיים.

לכן, לפני שפותחים בדיון רציני על השלום, צריך לקבוע למה מתכוונים. להפסקה בין שתי מלחמות? לאי-לוחמה? לקיום בשני העברים של מערכת גדרות וחומות? לשביתת-נשק ממושכת? ל”הודנה” (מושג משפטי ערבי, המוגבל בזמן)?

לשלום בין הודו ופקיסטאן? לשלום בין גרמניה וצרפת – ואם כן, לזה שהיה קיים לפני מלחמת-העולם הראשונה או לזה הקיים כיום? ל‘מלחמה הקרה בין ארצות-הברית וברית-המועצות בשעתו, או לשלום החם בין ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ כעת?

█  כאשר באו העולים היהודים הראשונים, חשבו הערבים שזוהי מהדורה חדשה של עליה מבורכת זו.

יש כל מיני מצבים של שלום. לאיזה מין שלום ישראלי-פלסטיני מתכוונים? ל-שלום בין סוס ורוכבו? ל-שלום בין עם-אדונים ועם-עבדים? ל-שלום בין משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה ובין הבנטוסטנים שהקים משטר זה לשחורים?

או ל-שלום מסוג אחר לגמרי – שלום בין שווים? על השלום הזה אני מבקש לדבר. לא “שלום-אמת“. לא “שלום שלם“. לא “שלום מושלם“.

על שלום. פשוט שלום. בלי תוספות, בבקשה. קשה לקבוע מתי התחיל הסכסוך, השולט עכשיו בחיי שני העמים. קל לומר שהוא התחיל כאשר הגיע לארץ, ה’עולה היהודי הראשון.

זה נשמע פשוט, אבל זה לא לגמרי נכון. נראה שאנשי ביל”ו (תנועת “בית יעקוב לכן ונלכה“) שבאו לארץ לפני הקמת התנועה הציונית, לא נתקלו באיבה.

יש לי תיאוריה בעניין זה. זמן-מה לפני אנשי ביל”ו באו לארץ הטמפלרים הגרמנים, כת דתית שאנשיה פשוט רצו לחיות בארץ-הקודש. הם הקימו כפרים ושכונות והביאו עימם שיטות של חקלאות מודרנית. לא היו להם שום שאיפות פוליטיות. בני-הארץ, היו אסירי תודה.

כאשר באו העולים היהודים הראשונים, חשבו הערבים שזוהי מהדורה חדשה של עליה מבורכת זו.

אחר-כך קמה התנועה הציונית, שהייתה בעלת שאיפות פוליטיות מובהקות. אבל הם דיברו רק על “בית“. אמנם, בנימין זאב הרצל, כתב לפני כן, על “מדינת יהודים“, אך שאיפה זו, הוצנעה מכיוון שהארץ הייתה כפופה לממלכה העות’מנית.

מעטים מבני המקום, חשו בסכנה כבר בהתחלה. אך הרוב המכריע לא ראו ביהודים אלא עדה דתית נחותה, שהנביא, ציווה להגן עליה.

אז מתי התחיל הסכסוך? על כך, יש דעות שונות. אני מקבל את קביעתו של ההיסטוריון המנוח אהרון כהן, שהצביע על נקודה מסוימת.

בשנת 1908, פרצה בממלכה העות’מאנית מהפכת “התורכים הצעירים“, שהפכה את הממלכה האסלאמית למדינה תורכית לאומנית.

אין זאת רק מלחמה בין שני עמים. זוהי גם מלחמת בין שתי היסטוריות

כתגובה על כך, קמה בארץ ובארצות השכנות תנועת לאומית ערבית, ששאפה לאוטונומיה מקומית לעמי האימפריה.

מנהיג ערבי מסוים פנה לנציג הציוני בירושלים והציע לו ברית שעיקרה שהיהודים, יתמכו בשאיפה הערבית לעצמאות מקומית, והערבים יתמכו בעליה הציונית.

הנציג הציוני, חש אל מקס נורדאו, ממייסדי התנועה הציונית ונשיאה והביא לו את ההצעה המהפכנית המרגשת. אך נורדאו, דחה אותו בבוז. הרי התורכים הם השולטים בארץ, אמר. מה יכולים הערבים להציע לנו?

קשה לדמיין איך הייתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו קמה אז ברית ציונית-ערבית. אבל מנהיג יהודי-אשכנזי, כלל לא יכול היה להעלות זאת על דעתו. לכן, שיתפו הציונים פעולה עם השלטון התורכי ואחר-כך עם השלטון הבריטי – נגד העם המקומי.

מאז תפס הסכסוך בין שני העמים תאוצה, מדור לדור, עד שהגענו עד הלום. עכשיו השלום רחוק מאיתנו יותר מאשר אי-פעם. אבל מה זה שלום? אי-אפשר למחוק את העבר. מי שמציע להתעלם מן העבר ו”להתחיל את הכל מההתחלה” אינו יודע על מה הוא מדבר.

כל אחד משני העמים חי בעבר שלו, עם הסיפור ההיסטורי שלו. העבר מעצב בכל יום ובכל שעה את אופיו ואת התנהגותו. אבל העבר שלו שונה לגמרי מהעבר של הצד השני. אין זאת רק מלחמה בין שני עמים.

זוהי גם מלחמת בין שתי היסטוריות, שני סיפורי היסטוריה הסותרים זה את זה כמעט בכל פרט, אף שמדובר באותם המאורעות עצמם.

לדוגמה; כל ציוני יודע שעד מלחמת 1948 רכשו היהודים כל דונם של אדמה בכסף טוב, שנתרם על-ידי יהודי העולם.

לעומת זאת, כל ערבי יודע שהציונים, קנו את האדמה מבעלי-קרקעות רחוקים, תושבי חיפה, ביירות, מונטה-קרלו ודרשו מהמשטרה התורכית (ואחר-כך הבריטית) לגרש את האיכרים שעיבדו את האדמה. (האדמה הייתה שייכת תחילה לסולטאן העות’מני, אך כאשר זה פשט את הרגל הוא מכר אותה לספסרים).

דוגמה אחרת; כל יהודי מתגאה ב-קיבוצים, יצירה מיוחדת במינה של קידמה אנושית וצדק חברתי, שעמדו מול התקפות שכניהם הערביים. בעיני הערבים, הקיבוצים היו חבורה של מנשלים ומגרשים.

█ שלום לא צריך להתבסס על אהבה הדדית. אבל הוא צריך להתבסס על כבוד הדדי.

עוד דוגמה; כל יהודי יודע שהערבים פתחו ב’מלחמת 1948‘ כדי להשמיד את היישוב היהודי. כל ערבי יודע שבאותה מלחמה גירשו היהודים את מחצית העם הפלסטיני מארצו. וכך הלאה;

הישראלים, מאמינים, כי הרשות הפלסטינית, המשלמת קצבה ל’משפחות הרוצחים‘ תומכת בטרור. הפלסטינים, מאמינים שהרשות חייבת לתמוך במשפחות שבניהן ובנותיהן הקריבו את חייהם למען עמם.

וכן הלאה, עד אין סוף. (אגב, אני גא מאוד על כך שהמצאתי את ההגדרה המדעית היחידה של “טרוריזם“, הגדרה ששני הצדדים יכולים לקבל אותה; “לוחמי-שחרור יש בצד שלי, טרוריסטים יש בצד השני”).

לעולם לא יהיה שלום אם שני העמים לא יכירו זה את הסיפור ההיסטורי של זה. אין צורך לקבל את הסיפור של היריב. אפשר לשלול אותו מכל וכל. אבל צריך להכיר אותו, כדי להבין מה מניע את העם השני, וכדי לכבד אותו.

שלום לא צריך להתבסס על אהבה הדדית. אבל הוא צריך להתבסס על כבוד הדדי. כבוד הדדי, יכול להיווצר רק כאשר כל אחד משני העמים מבין את תמונת ההיסטוריה של העם האחר.

כאשר הוא יבין אותה, הוא יבין גם מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל, ומה דרוש כדי לחיות בשלום זה עם זה.

זה היה הרבה יותר קל אילו כל יהודי-ישראלי היה לומד את השפה הערבית, ואילו כל ערבי-פלסטיני היה לומד עברית. זה לא היה פותר את הבעיה, אבל זה היה מקל על הפיתרון.

מלחמה של יותר ממאה שנים לא תסתיים ללא פשרות קשות.

כאשר כל אחד משני העמים יבין שהעם האחר אינו מטורף או צמא-דם, אלא פועל ממניעים טבעיים ומובנים, הוא יגלה בתרבות הצד השני הרבה נקודות חיוביות. ייווצרו מגעים אישיים. אפילו ידידויות.

זה כבר קורה בישראל, אם כי בממדים מצומצמים. למשל באקדמיה. למשל בבתי-חולים, כאשר חולים מגלים להפתעתם שהרופא הנחמד והמוכשר המטפל בהם הוא ערבי. ושהאחים והאחיות הערבים עדינים, לעתים קרובות, יותר מהמטפלים היהודים.

כל זה לא בא במקום הטיפול בבעיות המעשיות. בין שני העמים שלנו מפרידות מחלוקות אמיתיות, כבדות-משקל. יש מלחמה על האדמה, על הגבולות, על פליטים. יש בעיות ביטחון, ועוד אלף ואחד עניינים חמורים.

מלחמה של יותר ממאה שנים לא תסתיים ללא פשרות קשות. אך ברגע שייווצר הרקע למשא-ומתן בין שווים, על בסיס של כבוד הדדי, הבעיות הבלתי-פתירות תהפוכנה לפתע לבעיות פתירות.

התנאי המוקדם לכל התהליך הזה הוא החזרת המילה-בת-ארבע-האותיות לשימוש. אי-אפשר לעשות משהו גדול, בקנה-מידה היסטורי, אם אין אמונה שזה אפשרי.

אדם לא יתקע מתג חשמלי בקיר אם אינו יודע שכך יתחבר לחשמל. הוא צריך להיות בטוח שהפעולה תגרום למנורה להידלק. איש לא יפתח במשא-ומתן לשלום, אם הוא מאמין שהשלום הוא בלתי-אפשרי, חלום באספמיא.

האמונה ב’שלום‘ אינה הופכת את ה’שלום‘ לוודאי. אבל היא הופכת את ה’שלום‘ לאפשרי.

_________

* המאמר המובא כאן, הינו דעתו האישית של כותב שורות אלו ואינו משקף את דעת מערכת האתר. המאמר מובא באדיבות ’גוש שלום’.




אודות הכותב

אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923) הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי, יליד גרמניה, פעיל-שלום, פעיל פוליטי המזוהה עם ה’שמאל הרדיקלי בישראל’’ ח"כ לשעבר, חבר-מייסד, "גוש שלום", תנועת-שלום בלתי-תלויה (1993), עורך ראשי לשעבר של השבועון "העולם הזה" (1950-1990), חבר-כנסת לשעבר (שלוש תקופות-כהונה; 1965-1969, 1969-1973, 1979-1981), חבר-מייסד, "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" (1975).

Add Comment

Click here to post a comment

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן