איך להכין עוגת פירות יבשים | מתכון טבעוני | ללא גלוטן

יפית בן מרדכי, דיאטנית קלינית, מלמדת אתכם איך יש להכין עוגת פירות יבשים, בריאה, טבעונית, ללא גלוטן.

הפייקים סביב וירוס קורונה | מהצד השני עם גיא זהר

כאן 11 | חשבתם שוירוס קורונה ויראלי? חכו שתראו את הפייקים שרצים עליו | שירי מימון טענה שמעולם לא ראתה מישהו מצליח עם השיר "סטון קולד". האמנם?

פורום כאן נעים

צנים פקאן ופירות יבשים של דודו אוטמזגין

רעיון לט"ו בשבט: צנים פקאן ופירות יבשים של דודו אוטמזגין. ערוץ האוכל YES 28, HOT 38.

אדיר מילר במופע אלתורים

אדיר מילר במופע האלתורים בערוץ 2. קורע.

שראל הפראית- פרק 1: הנגב

מהלך של שנה שלמה בחייהם של צמחים ובעלי חיים במדבר הנגב הצחיח, המהווה יותר ממחצית שטחה של ישראל. מה סוד ההישרדות שלהם במדבר הקיצוני שזוכה רק למ"מ ספורים של גשם בשנה?

מגן דוד אדום: מירי בוהדנה מתנדבת במד”א

רגע לפני עליית תכניתה משחקי השף, מירי בוהדנה כמו שלא הכרתם אותה, מתנדבת במדא ועוד. כתבתה של חן זנדר - שישי עם איילה חסון - רשת 13 - 25.10.19

ערוץ 10 – שישי עם איילה חסון

תאוות בשרים | ערוץ 10 - שישי עם איילה חסון - 13.4.18.

מפעל הפיס

מעצר חוליית גנבי עגלים בנגב

צוותי מג"ב שביצעו אכיפה באזור הדרום, על מנת לסכל גניבות חקלאיות, התחקו אחר חוליה שגנבה עגלים ממושב יכיני. בתום מרדף רגלי ורכוב, בסיוע היחידה האווירית, נעצרו החשודים, והעגלים הושבו לבעל המשק כשהם בריאים ושלמים.

נעים לעקוב אחרי

העולם הזה על פי אורי אבנרי חדשות כאן ישראל

מודה ועוזב ירוחם | העולם הזה על פי אורי אבנרי

עוד בשנת 1949, למחרת מלחמת תש"ח, פתחתי בפעולה למען "פיתרון שתי המדינות" – מדינת פלסטין העצמאית (שצריכה לקום) לצד מדינת ישראל (שקמה), שתי מדינות שוות-זכויות במסגרת של פדרציה. בשנת 1957, אחרי מלחמת קדש (מבצע סיני), פרסמתי, יחד עם נתן ילין-מור, מנהיג מחתרת לח"י לשעבר, בועז עברון ואחרים מסמך בשם; "המנשר העברי", שאני גא בו גם היום.
מסמך; "המנשר העברי", בימים שמזרח ירושלים והגדה המערבית חלק מירדן ארץ-ישראל היא מולדתן של שתי אומותיה העברית והערבית-הפלסטינית
אורי אבנרי, מחבר מסמך; “המנשר העברי”, בימים שמזרח ירושלים והגדה המערבית חלק מירדן ארץ-ישראל היא מולדתן של שתי אומותיה העברית והערבית-הפלסטינית

בהילולה של הימים האחרונים לרגל מלאת 50 שנה ל”איחוד” ירושלים, הוזכר באחד המאמרים שאפילו “פעיל-השלום אורי אבנרי” הצביע בכנסת בעד איחוד העיר. זה נכון. ניסיתי להסביר את הנסיבות באוטוביוגרפיה שלי, “אופטימי” (כרך ב’), אך לצערי לא כל הציבור קרא את הספר. לכן אנסה עוד פעם להסביר את ההצבעה המוזרה ההיא. להסביר, ולא לתרץ.

רוצים עוד עדכונים? הצטרפו לכאן נעיםבפייסבוקאו ב’טוויטר’.

ביום שלישי, ה-27 ביוני 1967, שבועיים אחרי מלחמת ששת-הימים, לא קמתי בבוקר מהמיטה. חליתי בשפעת, ואשתי רחל, נתנה לי כדורים להורדת החום. פתאום, טילפנו לי שהכנסת זה עתה החלה בדיון על חוק לאיחוד ירושלים, שלא הופיע כלל בסדר-היום.

קפצתי מהמיטה ודהרתי מתל-אביב לירושלים. כאשר הגעתי לבניין הכנסת כבר נסגרה רשימת הנואמים, אך היושב-ראש, קדיש לוז, בהגינותו הרגילה, הסכים להעניק לי את זכות-הדיבור מחוץ לתור. היו לי כמה דקות לחשוב. יועצי הפרלמנטרי, אמנון זיכרוני, הציע להצביע נגד החוק או להימנע. לא היה זמן להתייעץ עם ראשי התנועה שלנו, “תנועת העולם הזה – כוח חדש“. החלטתי במקום והחלטתי להצביע; בעד.

זאת הייתה בעיקר החלטה אינסטינקטיבית. היא נבעה ממעמקי נפשי. מאז הניצחון המדהים במלחמה, שבא אחרי שלושה שבועות של חרדה קיומית, נראה הניצחון להמונים כפלא מהשמיים. הציבור העברי, על כל חלקיו, היה אחוז באקסטאזה. הסערה פרצה את כל הגבולות.

במרכז הסערה, עמדה ירושלים המזרחית. זה היה צונאמי ממש. המונים, נהרו לכותל המערבי. דתיים וחילונים כאחד היו אחוזי שיכרון. הרגשתי שתנועה פוליטית, המבקשת לשכנע את הציבור לעלות על דרך חדשה, אסור לה ברגע כזה לפרוש מן העם. מול סערה כל-כך סוחפת, היא לא יכלה להישאר בחוץ. גם אני עצמי לא נשארתי מחוץ לסערת הרגשות. אהבתי את ירושלים. הסתובבתי בסמטאות העיר הערבית לפני תש”ח.

אחרי אותה מלחמה התגעגעתי אל העיר העתיקה באופן כמעט גופני. הנהלת הכנסת, שיכנה אותי בימי הדיונים במלון “המלך דויד” ואני זוכר לילות רבים שבהם עמדתי ליד החלון, מקשיב לנביחות הכלבים שפילחו את הדממה שמעבר לחומה – ומתגעגע. אבל מחוץ לתחום הרגשות, הייתה לי גם מחשבה קרה, הגיונית.

 ירושלים, הייתה אמורה להיות עיר מאוחדת, בירת ישראל, בירת פלסטין ובירת הפדרציה בעת ובעונה אחת.

עוד בשנת 1949, למחרת מלחמת תש”ח, פתחתי בפעולה למען “פיתרון שתי המדינות” – מדינת פלסטין העצמאית (שצריכה לקום) לצד מדינת ישראל (שקמה), שתי מדינות שוות-זכויות במסגרת של פדרציה. בשנת 1957, אחרי מלחמת קדש (מבצע סיני), פרסמתי, יחד עם נתן ילין-מור, מנהיג מחתרת לח”י לשעבר, בועז עברון ואחרים מסמך בשם; “המנשר העברי“, שאני גא בו גם היום.

בימים ההם הייתה מזרח ירושלים והגדה המערבית חלק מממלכת-ירדן. בין השאר נאמר במסמך;

21. ארץ-ישראל השלמה היא מולדתן של שתי אומותיה – העברית, שהשיגה את עצמאותה במסגרת מדינת-ישראל, והערבית-הפלסטינית, שלא זכתה עדיין לעצמאותה.

מדינת-ישראל, תושיט עזרה מדינית וחומרית לתנועת-השחרור של בני האומה הפלסטינית… השואפת להקים מדינה פלסטינית חופשית, שתהיה שותפה למדינת-ישראל

22. (יקום) איחוד פדרטיבי של חלקי ארץ-ישראל, תוך שמירת העצמאות של המדינות המשתתפות בו”.

לפי תוכנית זו, ירושלים, הייתה אמורה להיות עיר מאוחדת, בירת ישראל, בירת פלסטין ובירת הפדרציה בעת ובעונה אחת.

זה נראה אז כמו חזון רחוק, אך אחרי ‘מלחמת ששת-הימים’ הפך החזון לפתע לאפשרות ממשית ומיידית. המשטר הירדני, הוכה שוק על ירך. איש לו האמין ברצינות שהעולם, יניח לישראל להחזיק בשטחים הכבושים. היה ברור שיכריחו אותנו להחזיר אותם, כפי שאילצו אותנו לעשות במלחמה הקודמת ‘מבצע-קדש’ של 1956.

הייתי משוכנע שהמצב הזה, נותן לנו הזדמנות היסטורית להגשים את החזון שלנו. לשם כך, קודם כל היה צורך למנוע את החזרת השטחים לירדן. איחוד שני חלקי ירושלים, נראה לי כצעד הגיוני ראשון. מה גם שבהצעת-החוק לא דובר על “סיפוח“, ואפילו לא על “איחוד“, אלא רק על החלת החוק הישראלי.

כל זה עבר בראשי במספר הדקות שהיו לי. עליתי לדוכן ואמרתי; “אין זה סוד שאני וחבריי דוגלים באיחוד הארץ במסגרת של פדרציה בין מדינת-ישראל ובין מדינה פלסטינית שתקום בגדה ובעזה, פדרציה שבירתה הטבעית תהיה ירושלים המאוחדת והשלמה כחלק ממדינת-ישראל“.

המלים האחרונות היו, כמובן, שגיאה גסה. הנוסח היה צריך להיות; “…כחלק ממדינת-ישראל וממדינת-פלסטין“. הנימוקים להצבעה זו, היו הגיוניים, לפחות בחלקם, אבל ההצבעה כולה הייתה בעיניי בדיעבד שגיאה חמורה מאוד. כעבור זמן קצר, התנצלתי עליה באופן פומבי. חזרתי על התנצלות זו פעמים רבות.

תוך זמן לא רב התברר לגמרי שמדינת-ישראל אפילו אינה מדמיינת לאפשר לפלסטינים להקים מדינה משלהם, ועוד פחות להתחלק בשלטון על ירושלים. כיום ברור שמהרגע הראשון – עוד בימי שלטון מפא”י, בהנהגת לוי אשכול – הייתה הכוונה להחזיק בשטחים האלה לנצח, או עד כמה שאפשר.

█ אפילו אריאל שרון שיחק במשך זמן-מה ברעיונות דומים. הוא העדיף מדינה פלסטינית על פני החזרת השטחים לירדן

11 שנים לפני כן, אחרי מלחמת 1956, נכנע דויד בן-גוריון לאולטימטומים המקבילים של דוייט אייזנהואר וניקולאי בולגנין, נשיאי ארצות-הברית וברית-המועצות105 שעות אחרי שבן-גוריון, הכריז על הקמת “מלכות ישראל השלישית” הוא הכריז בקול שבור ברדיו שיחזיר את כל השטחים הכבושים.

לא עלה על הדעת ש-לוי אשכול, הפשרן, יצליח במקום שבן-גוריון הגדול נכשל, ויחזיק בשטחים הכבושים. אבל בניגוד לכל הציפיות, לא הופעל כל לחץ על ישראל להחזיר משהו. כך נמשך הכיבוש עד היום. ממילא לא התעוררה הברירה האם להחזיר את העיר המזרחית לירדן או להפכה לבירת פלסטין.

אגב, באותם הימים, כאשר תהילת האלופים המנצחים הרקיעה עד לשמיים, היו שתמכו בגלוי או בסתר ברעיון של הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הבולט בהם היה ישראל טל (“טליק“).

ניסיתי לגייס אותו לתפקיד מנהיג תנועת-השלום, אך הוא העדיף לפתח את חביב-נפשו, טנק ה”מרכבה“.

כעבור שנים, ניסיתי לשכנע את עזר וייצמן, המנצח האמיתי של מלחמת ששת-הימים, שנטש את השקפותיו הלאומניות והתקרב מאוד להשקפותינו. אבל הוא העדיף להיבחר לנשיא-המדינה. אפילו אריאל שרון שיחק במשך זמן-מה ברעיונות דומים. הוא העדיף מדינה פלסטינית על פני החזרת השטחים לירדן.

הוא סיפר לי שבשנות ה-50, כשהיה קצין בכיר בצה”ל, הוא הציע למטכ”ל לתמוך בפלסטינים נגד השלטון הירדני. הוא עשה זאת בחשאי ואילו אני דרשתי זאת באופן פומבי. אבל כל הניסיונות האלה לא יכלו לעמוד מול המציאות: הכיבוש התעמק מיום ליום, והנכונות להחזיר את השטחים הכבושים, גם בתנאים אידיאליים, נמוגה יותר ויותר.

 ומה בצד השני?

היו לי הרבה שיחות עם המנהיג הנערץ (נערץ גם עלי) של הציבור הערבי בירושלים: פייצל אל-חוסייני. הרעיון של ירושלים המאוחדת, בירת שתי המדינות, קסם לו מאוד וניסחנו ביחד קריאה ברוח זו. מובן שדיברתי על כך גם עם יאסר ערפאת, שקיבל את הרעיון, אך לא היה מוכן לאשר אותו בכתב.

שבועיים אחרי ההצבעה בכנסת פירסמתי ב”העולם הזה” תוכנית נוספת, תחת הכותרת; “פיתרון יסודי, הוגן ובר-קיום“. הסעיף הראשון אמר: “תיכון פדרציה של ארץ-ישראל (פלסטין) אשר תשתרע על שטחי מדינת-ישראל, רצועת-עזה והגדה המערבית, ואשר בירתה תהיה ירושלים-רבה“.

על התוכנית הזאת חתמו מספר מדהים של 64 ישראלים בעלי-שם, ביניהם; דן בן-אמוץ, אורי זוהר, אייבי נתן, עמיקם גורביץ, יגאל תומרקין, דני קרוון, נתן ילין-מור, נמרוד אשל, אלכס מסיס, עמוס קינן, בועז עברון, הדה בושס, יונה פישר והמחנך הדגול ארנסט-עקיבא סימון, שותפו הקרוב של מרטין בוברנפטר לפני-כן).

מסמך זה, כמו כל התוכניות הקודמות, כלל את השאיפה לפיה יש לכונן מסגרת משותפת לכל מדינות האיזור, כדוגמת האיחוד האירופי, שהיה אז בחיתוליו. (אגב, באחרונה פשטה בכמה חוגים אופנה חדשה: הם גילו את הפיתרון האידיאלי לסכסוך – הקמת פדרציה ישראלית-פלסטינית ופיתרון איזורי.

אני מניח שרבים מהם לא נולדו לפני שפורסמו כל המסמכים האלה. אם כן, עלי לאכזב אותם; כל הרעיונות האלה הושמעו כבר לפני הרבה זמן. אבל זה לא צריך לרפות את ידיהם. תבוא עליהם הברכה!) בפרסומים האחרונים גם הוזכר שבאותה עת הצעתי להפוך את השיר “ירושלים של זהב” להמנון הלאומי. גם זה נכון.

 חיברתי הצעת-חוק להחלפת “התקווה” ב”ירושלים של זהב”

נעמי שמר כתבה את השיר הנהדר במסגרת תחרות ירושלמית, כאשר איש לא חלם עדיין על מלחמת ששת-הימים.

אני מאוד לא אוהב את ההמנון הלאומי שלנו – “התקווה“. בעיניי זה שיר “גלותי“. המנגינה היא (כנראה) שיר-עם רומני שאין לו שום קשר לחיים בארץ, שלא לדבר על העובדה שיותר מ-20% מאזרחי ישראל הם ערבים. (אולי אפשר ללמוד מקנדה ששינתה בשעתו את דגלה והמנונה מתוך כבוד למיעוט דובר-הצרפתית במדינה).

החלטתי להציע בכנסת את ביטול ההמנון הזה וחיפשתי תחליף נאות. והנה בא השיר של שמר, שהפך אחרי מלחמת ששת-הימים להמנון ההמונים. חיברתי הצעת-חוק להחלפת “התקווה” ב”ירושלים של זהב“. זה היה, כמובן, עניין בעייתי. בשיר של שמר אין זכר לערבים, תוכן המלים לאומני. אבל חשבתי שאחרי קבלת החלטה עקרונית על ההחלפה, ניתן יהיה לשנות את הטקסט.

יושב ראש הכנסת היה מוכן לקבל את הצעת-החוק לדיון רק אם אקבל את הסכמת המחברת. קבעתי פגישה עם נעמי והייתה לנו שיחה נעימה. היא לא הסכימה במפורש, אך הרשתה לי למסור ליושב ראש הכנסת שאין לה התנגדותו.

בכל מהלך השיחה עם נעמי, חשתי שיש לה היסוס בלתי-מוסבר. נזכרתי בכך אחרי זמן, כשהתברר פתאום שהיא כלל לא חיברה את המנגינה המלהיבה, אלא אימצה לעצמה שיר-עם בסקי. ממש ריחמתי עליה.

לסיכום: ההצבעה של “פעיל-השלום אורי אבנרי” בעד “איחודירושלים הייתה שגיאה גדולה, ואני משתמש בהזדמנות זו, כדי להתנצל עליה שוב.

אני מקווה שתחול עלי האמרה התנ”כית הנהדרת; “מודה ועוזב ירוחם!




אודות הכותב

אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923) הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי, יליד גרמניה, פעיל-שלום, פעיל פוליטי המזוהה עם ה’שמאל הרדיקלי בישראל’’ ח"כ לשעבר, חבר-מייסד, "גוש שלום", תנועת-שלום בלתי-תלויה (1993), עורך ראשי לשעבר של השבועון "העולם הזה" (1950-1990), חבר-כנסת לשעבר (שלוש תקופות-כהונה; 1965-1969, 1969-1973, 1979-1981), חבר-מייסד, "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" (1975).

Add Comment

Click here to post a comment

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן