ישב ח”כ גַלְחוֹבֶר־הַצַּעֵק באולפן, עונד דגלון על דש ומיקרופון על הלב, והרגיש שהבוקר הזה צמא למהפכה; “כבוד היועמ”שית,” הרעים בקולו שנשמע עד מעלה אדומים, “במצב של ניגוד עניינים חמור! מסתירה מהציבור! מעלימה מהוועדות! ואני? אני גלחובר! אני חושף הכול!”
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
האולפנים נדלקו, המגישים התחילו להחוויר מהתרגשות, והמדינה — המדינה כבר מזמן לא יודעת אם זה חדשות או ריאליטי.
“אם היא בניגוד עניינים”, המשיך גלחובר; “אז מגיע לה תלונה ללשכת עורכי הדין. כי כך כתוב, וכך נאה וכך ייעשה במדינת חוק!”
הציבור, עשה חשבון פשוט; אם היא אשמה — תלונה.
אבל אז קם פרשן ותיק עם עניבה בצבע של דגל מחאה ושאל; “ומה אם גלחובר ממציא? אם הוא מבלף? אם הוא מושך אש בכוונה?”
אה, אז גם הוא צריך לחטוף תלונה. ועוד רצינית, על ביזוי המקצוע ועל יצירת תלונות שווא בתפזורת.
ובינתיים, בלשכת עורכי הדין, יושב לו ראש הלשכה המכובד, הידוע בכינויו השקט הממלכתי.
שואלים אותו; “מה אתה אומר על המהומה?”
והוא שותק. שותק כל כך חזק שאפילו קירות הלשכה האקוסטיים מזדעזעים.
“גם עליו!” קראו ברשתות; “גם עליו — תלונה! על מחדל, על שתיקה, על פאסיב־אגרסיב לאומי!”
וככה, ברגע, המדינה התפצלה לגושים;
מחנה “תלונה על היועמ”שית“,
מחנה “תלונה על גלחובר“,
מחנה “תלונה על ראש הלשכה“, ומחנה מיואשים שצועקים; “יאללה תלונה על כולם וזהו!”
אפילו ועד עובדי הכנסת, ששמע את הרעש מהמסדרון, שקל להגיש תלונה — על זיהום רעש חריג.
ומשרד הבריאות? תלונה על עליית הלחץ הדם הלאומית.
והתה הירוק של גלחובר, שהתקרר שוב באמצע השידור? תלונה למשרד החקלאות על הזנחה משוועת של צמחים.
וכשכבר לא נשאר למי להגיש תלונה, מישהו העלה רעיון; “בואו נגיש תלונה לעצמנו. על זה שאנחנו חיים במדינה שבה תלונה זה המטבע היחיד שעוד עובר מסך“.
ובשקט־שלא־היה, נשמעה הקריאה האופיינית לזמן הזה; “תלונה. תלונה. תלונה“.
ומה היה בסוף?
כרגיל — הקימו ועדה. שכמובן, נפתחה בתלונה על זה שהקימו אותה.
