אני כועס על האליטה המזרחית. כועס ממש. כולנו יודעים את הכל על עברם של ה”אשכנזים”. (אשכנז היא השם היהודי העתיק של גרמניה. אמנם, רק חלק מיהודי אירופה הם צאצאי גרמניה. אך השם התקבל). אולם אנחנו יודעים מעט מאוד של עברם של המזרחים. (פעם קראנו להם “ספרדים”, למרות שרק חלק מהם הם צאצאי הקהילה היהודית שפרחה בספרד).
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות של כל המדינה ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
רוסיה שוכנת הרחק ממזרח למרוקו. מוטב היה לקרוא לשני השבטים האלה “צפוניים” ו”דרומיים“, אבל זה מאוחר מדי.
בישראל של היום, האיבה בין ‘אשכנזים‘ ו’מזרחים‘ הולכת וגדלה. יש לכך תוצאות פוליטיות וכלכליות רבות. לא מוגזם לטעון שזוהי עכשיו התופעה החשובה ביותר בחברה הישראלית – יותר מהניגוד בין ‘יהודים’ ו‘ערבים’ או בין ‘עשירים’ ו‘עניים’ או בין ‘נשים’ ו‘גברים’ או בין ‘ימין’ ו‘שמאל’.
לפני שאמשיך, הרשו לי להזכיר (בפעם המי-יודע-כמה) את החלק שלי בתופעה זו. השנים האחרונות שלי כילד בגרמניה, עמדו בצל צלב-הקרס. במשך חצי השנה האחרונה, חייתי תחת שלטון הנאצים. התחלתי לחוש שנאה עזה לגרמניה ולכל דבר גרמני.
לכן, כאשר האוניה שלנו התקרבה ל-נמל יפו, שמחתי מעומק הלב. זה עתה מלאו לי 10 שנים, ויפו של שנת 1933, הייתה מכל הבחינות ההיפך הגמור של גרמניה. עיר רועשת, שוקקת חיים, מלאת ריחות של תבלינים מוזרים, עיר אנושית. אהבתי את הכל.
כעבור שנים שמעתי שה”חלוצים הציונים” שהגיעו ל‘יפו הערבית’ שנאו אותה ממבט ראשון. הם זיהו את עצמם כאירופים.
אחד הבאים ליפו היה מייסד התנועה הציונית, חוזה המדינה בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית ( Theodor Herzl שבכלל לא התכוון להביא את היהודים לפלשתינה.
בביקור היחיד שלו בארץ הוא שנא את אופייה המזרחי. הוא העדיף את חבל פטגוניה שב-ארגנטינה. (הפרק הנדון בספרו “מדינת היהודים“, התנ”ך הציוני, נושא את הכותרת; “פלשתינה או ארגנטינה?”)
בעת שרותי בצבא, במלחמת תש”ח, זכיתי בתואר הנעלה ‘מם-כף‘. היה עלי לבחור בכיתת חיילים מבין העולים החדשים – פולנים או מרוקאים. בחרתי במרוקאים.
הם הודו לי בכך שהצילו את חיי – כאשר שכבתי פצוע לעיני האויב, ארבעה מ”המרוקאים שלי” סיכנו את חייהם וחילצו אותי תחת אש.
אז גם טעמתי את הטעם הראשון של מה שעומד לקרות. פעם קיבלנו חופשה של מספר שעות יקרות. כאשר עלינו על המשאיות כדי לנסוע לעיר תל-אביב.
ראיתי שאחדים מהחיילים שלי מסרבים לעלות. “הבחורות בתל-אביב לא רוצות לצאת איתנו” התלוננו; “הן אומרות שאנחנו שחורים“.
█ תמיד האמנתי – ואני מאמין גם היום – שאין עתיד למדינת-ישראל כאי זר בים של עמים מזרחיים (“וילה בג’ונגל”).
מאז הפכתי לרגיש מאוד לבעיה זו, גם כאשר כולם עדיין הכחישו את עצם קיומה. בשנת 1954, בהיותי עורך השבועון “העולם הזה“, פרסמתי סידרה בשם “דופקים את השחורים“, שחשפה את האפליה ועוררה שערורייה גדולה.
האשימו אותי שאני יוצר יש מאין, שאין בכלל בעיה כזאת. האשכנזים המעטים שעד אז עוד לא שנאו אותי התחילו לשנוא אותי גם הם.
אחר-כך, התרחשו הפרעות של ואדי-סליב ב-חיפה, אחרי ששוטר הרג אדם מזרחי. “העולם הזה” היה העיתון היחיד בארץ שצידד במפגינים.
כעבור מספר שנים משנת 1971, הקימה קבוצת צעירים ירושלמים תנועת-מחאה וקראה לה בשם האמריקאי; “הפנתרים השחורים” (תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולים לישראל יוצאי מדינות ערב). תמכתי בה.
גולדה מאיר (3 במאי 1898 – 8 בדצמבר 1978) שהייתה ראש ממשלת ישראל הרביעית, בין מרץ 1969 ליוני 1974. האישה הראשונה והיחידה שכיהנה כראשת ממשלה בישראל, אמרה עליהם, כידוע; “הם לא נחמדים!”
עברו שנים ועכשיו קם דור חדש. המאבק בין מזרחים ואשכנזים שולט על היבטים רבים של חיינו. המזרחים הם כמחצית האוכלוסייה היהודית בארץ, והאשכנזים מהווים את החצי השני. לחלוקה זו, יש הרבה צדדים, אבל בדרך כלל לא אוהבים לדבר על זה בגלוי.
לדוגמה; הרוב הגדול של ‘מצביעי הליכוד’ הם מזרחיים, למרות שמנהיגי המפלגה הם אשכנזים.
מפלגת-העבודה, לעומת זאת, מורכבת כמעט כולה מאשכנזים. באחרונה, בחרה המפלגה ב’מנהיג מזרחי‘ בתקוות-שווא שזה ישנה את יחס המזרחים אליה.
ההתנגדות שלי להפליית המזרחים נובעת בעיקר מהדרישה ל’צדק חברתי’. היא גם נובעת מחלום חברתי – החלום שכולנו, אשכנזים ומזרחים, נתמזג ל-אומה עברית אחת. אבל אני צריך להודות שיש לי גם מניע נוסף.
תמיד האמנתי – ואני מאמין גם היום – שאין עתיד למדינת-ישראל כאי זר בים של עמים מזרחיים (“וילה בג’ונגל“).
אני לא מסתפק ב”שלום” – אני חולם על השתלבות ישראל ב”מרחב השמי” (ביטוי שהמצאתי לפני שבעים שנה).
איך? הייתה לי תקווה אדירה שהדור השני או השלישי של המזרחים יזכור שאבותיו היו בשעתו חלק בלתי-נפרד מהפריחה התרבותית העצומה של העולם המוסלמי.
קיוויתי שאנשים אלה יגשרו בין האומה העברית החדשה לבין השכנים הפלסטיניים והעולם המוסלמי כולו.
היה זה טבעי, בעיני, שהמזרחים, שהאשכנזים ראו בהם “אסיאתים” נחותים, ייזכרו במורשת המפוארת שלהם. שיזכרו את הימים שבהם היו היהודים ב; עיראק, ספרד, מצריים ובארצות איסלאמיות אחרות שותפים מלאים לתרבות פורחת, בזמן שרוב האירופים היו עדיין פראי-אדם.
יהודים משכילים – פילוסופים, מתמטיקאים, משוררים ורופאים – היו שותפים לתרבות ההיא, יחד עם עמיתיהם המוסלמים. כאשר נרדפו היהודים באירופה כמעשה יום-יום, נאלצו לגור בגטאות, גורשו מארץ לארץ ונשפטו על-ידי האינקוויזיציה הנוראה, היה מצב היהודים בעולם המוסלמי שונה בתכלית.
█ מזרחי אחד אמר לי פעם; “אנחנו לא רוצים להיות גשר. גשר זה דבר שדורכים עליו”
שם נהנו היהודים (וגם הנוצרים) מזכויות מלאות. היה להם מעמד של “עם הספר” (כלומר, התנ”ך היהודי) והם זכו בזכויות מלאות, מלבד הזכות לשרת בצבא. במקום שרות זה, הם שילמו מס מיוחד. כמעט ולא היו פרעות ביהודים.
הנה עובדה מכרעת: כאשר גורשו היהודים מספרד ב-1492, רק מיעוט קטנטן היגר אל אמסטרדם, לונדון ו-המבורג. הרוב המכריע עבר לארצות האיסלאם, מ-מרוקו עד איסטנבול. (אגב, מעניין שרק קומץ זעיר התיישב בארץ-ישראל.)
ואולם, כאשר הגיעו יהודי המזרח אל מדינת-ישראל החדשה, התקוות שלי, התבדו. במקום להיות לגשר בין ישראל והעולם הערבי, הם הפכו לשונאי-הערבים הקיצוניים ביותר.
מאות השנים של תרבות מוסלמית-יהודים משותפת נמחקו, כלא היו.
מדוע? מכיוון שהאשכנזים בזו למזרחים, המזרחים עצמם התחילו לבוז למורשת המזרחית שלהם. הם השתדלו להיות אירופים, שונאי-ערבים, סופר-פטריוטים, ימנים קיצונים.
(אף כי מזרחי אחד אמר לי פעם; “אנחנו לא רוצים להיות גשר. גשר זה דבר שדורכים עליו”)
אבל אף אחד אינו יכול לברוח מעצמו. רוב המזרחים דוברים עברית במבטא ערבי. הם אוהבים מוסיקה ערבית (בתחפושת של “מוסיקה ים-תיכונית“). הם לא מתרגשים ממוצרט ובטהובן. המראה החיצוני שלהם שונה ממראה יוצאי-אירופה. זוהי עוד סיבה לשנוא את הערבים.
מחיקת התרבות היהודית-מזרחית היא תופעה כללית. לילדים ישראליים ממוצא מזרחי אין מושג על הסופרים והפילוסופים של מורשתם. הם לא יודעים שהצלבנים הנוצרים, שכבשו את ארץ-הקודש, שחטו את המוסלמים והיהודים גם יחד, ושהיהודים הגנו שכם-אל-שכם עם המוסלמים על ירושלים וחיפה.
אמנם, הרמב”ם ידוע היטב, אך רק כרב חשוב, לא כרופאו הפרטי וידידו של גדול המנהיגים המוסלמים, צלאח-אל-דין. אנשי-הרוח הרבים של יהדות ספרד בימי הביניים, הפכו לשמות של רחובות. רק מעטים יודעים מי הם היו. אף אחד מהם אינו מופיע על שטרות הכסף.
לשיא הגיעה תופעה זו בשטח הדת. הרבנים ה”ספרדים” החשובים בארץ מתלבשים כרבני ליטא לפני מאות שנים. הרב עובדיה יוסף, יהודי מזרחי שורשי, היה יוצא מן הכלל. יורשו הפוליטי, אריה דרעי, חובש מגבעת אשכנזית גדולה.
בכל זאת אני אופטימי.
אני מאמין שאינטליגנציה מזרחית חדשה תחפש את שורשיה. עם עליית מעמדה החברתי, התסביכים הלאומניים, יפנו את מקומם לפטריוטיזם ישראלי נורמלי. אני מאמין שיקום דור רביעי וחמישי שלא יילחם רק למען שוויון-זכויות, אלא גם למען שלום והשתלבות במרחב.
כפי שאומרים: אם ירצה השם.
_________
** המאמר המובא כאן, הינו דעתו האישית של כותב שורות אלו ואינו משקף את דעת האתר. המאמר מובא באדיבות ’גוש שלום’.
Add Comment