יום הזיכרון לשואה. 6 משוּאות הועלו אמש (רביעי, כ”ו בניסן התשפ”ב) לזכרם של 6 מיליון יהודים, אשר נִסְפּוּ ב’שואה’ (Holocaust) בעצרת האזכרה המרכזית שנערכה ב’יָד וָשֵׁם’ ועמדה בסימן; “מסילות אל האבדון” בהן נשלחו מיליוני יהודים בתקופת השואה אל מחנות הריכוז וההשמדה.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות של כל המדינה ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
ה’שואה‘ (Holocaust) הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אנטישמיות מתוכננות ומאורגנות, שבוצעו כנגד העם היהודי החל מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933 ובמהלך מלחמת העולם השנייה ועד כניעת ‘גרמניה הנאצית‘ במאי 1945.
פשעים מזוויעים אלו, נחשבים עד היום ל’רצח העם‘ מהגדול בהיסטוריה האנושית. היו מעט שניצלו מן התופת, אנו מביאים כאן את סיפורם האישי המרתק והאנושי של השורדים, ניצול השואה; ראובן (רוברט) בונפיל , ניצולת השואה טובה (גיטל’ה) גוטשטיין, ניצול השואה יפים גימלשטיין, ניצולת השואה יהודית סולברג, ניצול השואה בן ציון רייש ניצולת השואה מלכה רנדל.
שישה סיפורי מדליקי המשואות מתוך 6 מיליון סיפורים של נספים המשקף את הנושא המרכזי בסימן; “מסילות אל האבדון” בו בוחר מוסד ’יד ושם’ ל’יום הזיכרון לשואה ולגבורה‘.
סיפורם האישי של מדליקי המשואות, משקף את הנושא המרכזי בו בוחר יד ושם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. המשואות מודלקות במהלך הטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה הנערך ביד ושם בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
✡ ראובן בונפיל | ניצול שואה
ראובן (רוברט) בונפיל נולד ב-1937 בקרדיצה, בחבל תסליה שביוון, בן יחיד לדוד ואפטימיה אלגרה (שמחה). ב-1941 כבשה איטליה את חבל תסליה.
ראובן חלה והגיע עם הוריו לאתונה בזהות בדויה, כדי לעבור ניתוח. עיר אתונה הייתה תחת כיבוש גרמני.
בדרך חזרה לקרדיצה, בתחנת הרכבת בדומוקוס, ראתה משפחת בונפיל מחלון הקרון עובדי כפיה יהודים תחת שמירה של חיילים גרמנים. אחד העובדים היהודים ביקש לחם.
אביו של ראובן, זרק לו כיכר לחם מהחלון, אך חייל גרמני הכה את היהודי למוות בקת רובה. קצין גרמני עלה לקרון ושאל: “מי זרק את הלחם?” ראובן היה קפוא מפחד ואמו החווירה, אך אביו אמר בגרמנית רצוצה: “אף אחד לא זרק לחם מהקרון הזה”. הקצין עזב את הקרון.
בסוף 1943 הגיעו הגרמנים לקרדיצה. ראובן ואמו, הסתתרו במחסן פחם מתחת לבית. אביו של ראובן היה אצל בישוף העיירה, איזקיאל, אותו לימד את השפה צרפתית.
כאשר הגיעו חיילים גרמנים אל בית הבישוף, הבישוף, הוריד את שרשרת הצלב מצווארו, תלה אותה על צווארו של האב והציג אותו בפני הגרמנים כשַׁמָּשׁ שלו.
ראובן והוריו נמלטו בעגלה עם חמור בגשם זלעפות, חצו נחלים גועשים והגיעו לכפר דפנוספיליה במעלה ההר. כשקרבו הגרמנים לכפר, אנשי מחתרת קומוניסטים הבריחו את המשפחה לכפר ההררי אפידיה.
באפידיה אימצה משפחת גולאס היוונית-אורתודוקסית את ראובן והוריו, שיכנה אותם בחדר בביתה וחלקה איתם את לחמה. אביו של ראובן לימד את ילדי הכפר חשבון ואימו לימדה אותם קרוא וכתוב בשפה יוונית.
מטוסים גרמנים הפציצו את אפידיה וכוחות גרמניים קרבו לכפר. בני הזוג וסיליקי וקוסטס גולאס הובילו את ראובן והוריו למעבה היער במעלה ההר והסתירו אותם בבקתה.
הם שהו בבקתה עם עז והתקיימו בדלוּת, בעזרת משפחת גולאס. הם ליקטו פירות יער מתחת לשלג ושתו מחלב העז. כשנסוגו הגרמנים, שבו ראובן והוריו לקרדיצה, שם גילו שבני משפחתה של אמו נשלחו לאושוויץ ונרצחו.
ראובן התחתן עם חוה, ניצולת שואה מגרמניה, ועלה עם משפחתו לישראל ב-1968. כיום ראובן הוא פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. לראובן וחוה שלושה ילדים, שמונה נכדים ושלושה נינים.
בני הזוג גולאס הוכרו בשנת 2018 לאחר מותם חסידי אומות העולם וילדיהם קיבלו בשמם את האותות בטקס בקרדיצה, בהשתתפות משפחתו המורחבת של ראובן.
✡ טובה גוטשטיין | ניצולת שואה
טובה (גיטל’ה) גוטשטיין נולדה בוורשה בשנת 1933 לזיינבל ומלכה-מניה אלבה, האמצעית מבין שלושה ילדים במשפחה דוברת יידיש.
המשפחה גרה ברחוב ניסקה 9, בקצה האזור שלימים יהפוך לחלק מ-גטו ורשה, סמוך לכיכר השילוחים (האומשלגפלאץ).
עם הקמת גטו ורשה באוקטובר 1940 נשלח אביה של טובה לעבודות כפייה ועקבותיו לא נודעו. מחלון ביתה ראתה טובה מדי יום חיילים גרמנים רוצחים צעירים וצעירות בירי.
אמה ביקשה מהשכן שיתלה סדין שיכסה את החלון, כדי שטובה לא תראה את הזוועה. אמה של טובה לא יכלה להניק את אחיה התינוק, והייתה מאכילה אותו בלחם מומס במים.
טובה הילדה החלה לדאוג לפרנסת המשפחה. היא היתה יוצאת אל מחוץ לגטו דרך תעלות הביוב ומבקשת אוכל מפולנים, אף על פי שאלה איימו שיסגירו אותה לגרמנים.
לעיתים ליקטה טובה אוכל מהשדות. היא הייתה קושרת חבל למותניה, ממלאת את הבגד באוכל ושבה ונכנסת לגטו דרך תעלות הביוב.
לפעמים, עמדו גרמנים על מכסה הביוב והיא לא הצליחה לצאת. כשגדלה טובה והנעליים היו קטנות על רגליה, עטפה את הרגליים בסמרטוטים.
עם פרוץ מרד גטו ורשה שהתה טובה מחוץ לגטו בחיפוש אחר אוכל. לפתע ראתה ששמי הגטו אדומים והגטו בוער.
היא חזרה בריצה אל הגטו. החלה הפצצה והיא רצה ליד אנשים נופלים ובתים מתמוטטים. כשהגיעה למקום שבו היה ביתה, הבית כבר היה הרוס ומשפחתה נעלמה.
היא שבה וברחה בריצה מהגטו. בדרך ראתה מתים רבים שוכבים ברחובות. טובה הצליחה להגיע ליער וקיבלה מחסה אצל פרטיזנים.
הם דאגו להאכילה ולהלבישה במעיל ובמגפיים של חיילים גרמנים וכן בבגדים שתלשו מחבלי כביסה. טובה חיה עמם ביער כשנה וחצי, ולמדה מהם רוסית ופולנית.
כאשר הפרטיזנים יצאו לפעולות, הייתה נכנסת לשוחה והפרטיזנים היו מכסים את השוחה בענפים. יום אחד לא חזרו הפרטיזנים. ככל הנראה, נהרגו בפעולה נגד הגרמנים. טובה, נותרה לבדה ביער.
בתום המלחמה, יצאה טובה מהיער. היא זכרה שאמה אמרה שבתום המלחמה תגיע ללובלין, ולכן החלה לנדוד ללובלין כשהיא מסתירה את יהדותה. בסוף 1944 הגיעה טובה ללובלין, שכבר שוחררה בידי הצבא האדום.
היא חיכתה לאמה בתחנת הרכבת יום-יום, במשך חודש. כשתקפו אותה פולנים אנטישמיים, העלה אותה מנהל התחנה לקטר והיא הוסעה לעיר ולבז’יך, שם לקחו אותה צעירים יהודיים לבית יתומים.
לאחר שנה וחצי הגיעה לגרמניה ומצאה את אמה, אחותה ואחיה במחנה עקורים בעיר אולם. טובה עלתה לארץ ישראל ב-1948 והייתה אחות בבתי חולים. כיום היא פעילה בסיוע לניצולי שואה.
לטובה ולבנימין ז”ל, ניצול שואה מבוצ’אץ’, שלושה ילדים, שמונה נכדים ו-13 נינים.
✡ יפים גימלשטיין | ניצול שואה
יפים גימלשטיין נולד ב-1935 במינסק שבברית המועצות (בבלרוס) להוריו מיכאל ורחל יודוביץ’, וגר עמם ועם סבו וסבתו. משפחתו, הייתה שומרת מסורת ובבית דיברו יידיש. ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות. אביו של יפים גויס לצבא האדום ונהרג בקרב.
כחודש לאחר הכיבוש הגרמני הוקם גטו מינסק ויפים ומשפחתו נכלאו בו. יפים, ראה רצח יהודים בחצר ואת דם הנרצחים השוטף את האדמה. הוא ראה תליה בכיכר, חיילים ושוטרים עם נשק וכלבים מלווים שיירות של יהודים אל מחוץ לעיר.
הוא ראה יהודים מועלים לרכב שבו ככל הנראה, נרצחו בגז. הוא שרד עם אימו כמה פעמים באקציות רצח שעשו הגרמנים ביהודי מינסק.
פנחס דובין, גיסה של רחל, היה בונה תנורים. בשנת 1943 חפר פנחס, יחד עם בניו, מחבוא מפני האקציות, מתחת לבית הסמוך לבית הקברות היהודי בגטו.
הכניסה למסתור, שיועד במקור לשבעה אנשים, הייתה דרך תנור חימום ובישול. פנחס הכניס למסתור מזון ומים.
באוקטובר 1943, כשהחלו הגרמנים לחסל את גטו מינסק, נכנסו לבונקר 26 אנשים ובהם יפים, שהיה הילד הצעיר ביותר בבונקר.
המסתתרים ישבו בחושך כמעט מוחלט. הם הבחינו בין יום ללילה רק בעזרת האור הקלוש שנכנס מפתח אוויר קטן. עכברושים ניסו לכרסם את אצבעות ידיהם ורגליהם.
לאחר שאזלו האוכל והמים בבונקר, הייתה אימו של יפים יוצאת מהבונקר, הולכת למכרים בלרוסים ומחפשת אוכל. המסתתרים החלו למות מצמא, רעב, חולשה ומחלות.
סבתו של יפים הייתה בין המתים. המסתתרים קברו את כל המתים בקרקעית הבונקר. את האדמה שהוציאו מהקברים היו מפזרים בבונקר עצמו, וכך הקרקעית עלתה, התקרה, נהייתה נמוכה יותר והבונקר הלך והצטמק.
בעת הקבורה של אחד המתים, פרצו לפתע מים לבונקר ומפלס המים החל לעלות. למזלם של המסתתרים, עליית המים נעצרה. המסתתרים שהו תשעה חודשים בבונקר.
ב-3 ביולי 1944 שוחררה מינסק. החיילים הסובייטים גילו את הקבוצה. רק 13 מתוך 26 המסתתרים בבונקר שרדו. לא היה להם כוח ללכת וראייתם נפגעה עקב השהייה בחושך במשך חודשים ארוכים.
חיילים נשאו אותם באלונקות לבית חולים. יפים אושפז בבית חולים למשך שלושה חודשים. לאחר המלחמה התחתנה אמו עם יעקב גימלשטיין, פרטיזן שכל משפחתו נרצחה בשואה. יעקב התייחס ליפים כבן.
ב-1992 עלו יפים ואשתו רבקה אל ישראל. יפים מתנדב ביד ושם ומספר את סיפורו לקבוצות סטודנטים ותלמידים דוברי רוסית ליפים ולרבקה שני בנים וחמישה נכדים.
✡ יהודית סולברג | ניצולת שואה
יהודית סולברג נולדה באמסטרדם בשנת 1935 להוריה רוזט ו-יוסף ון דייק, ולה אחות גדולה, אלישבע. האב היה עורך דין ופעיל בקהילה היהודית.
לאחר כיבוש הולנד בידי גרמניה ב-1940 נאלצה יהודית לענוד טלאי צהוב. אביה, שהיה דובר גרמנית, ניסה לשחרר יהודים שנעצרו.
ב-1943 צלצלו בדלת שלושה גרמנים ואמרו למשפחה; “תהיו מוכנים תוך חמש דקות”. האם הלבישה את יהודית ואלישבע בכמה שכבות בגדים והמשפחה נלקחה לתיאטרון של אמסטרדם, שם רוכזו יהודים.
אנשי מחתרת היו מבריחים ילדים מן התיאטרון, אך יהודית ואלישבע, סרבו לצאת, כדי לא להתרחק מההורים.
בספטמבר 1943, ערב ראש השנה, גורשו יהודית ומשפחתה למחנה וסטרבורק. גברים ונשים הופרדו אלה מאלה ונשלחו ללון באולמות גדולים.
כל יום שלישי, יצאו שילוחים מ-ווסטרבורק למזרח. לקראת כל שילוח שררה במחנה אווירה של פחד מוות. באחד השילוחים גורש סבה של יהודית לאושוויץ ונרצח.
יהודית ויתר בני משפחתה נשלחו לברגן-בלזן. בירידה מהקרון שמעה יהודית צעקות “ראוס!” וראתה גרמנים עם שוטים וכלבים. במשך שעות עמדו יהודית ובני משפחתה במסדרים, יום-יום, בשלג ובקור העז.
עקב התנאים נספו בברגן-בלזן סבתה של יהודית וסבה, הרב שמעון דה פריס. אמה של יהודית ידעה גרמנית ולכן, נלקחה לעבוד במשרדי הגרמנים.
היא הייתה לוקחת קרומי לחם שרופים ומביאה אותם בסתר לבנותיה. מבוגרים, העסיקו את הילדים בסתר.
יהודית למדה חשבון ורקמה. היא ואחותה אלישבע רקמו מפית לחלת שבת, עיטרו אותה בכיתוב בעברית ושמרו בה לחם מיובש. בפסח אפו האסירים מאפה דמוי מצה. אחד הדודים כתב הגדה מהזיכרון ובני המשפחה קראו ממנה.
במחנה הפרידו הגרמנים בין גברים ונשים. כשאפשרו לבני המשפחה להיפגש, הייתה יהודית הולכת לצריף של אביה, ושם, לבקשת אביה, הייתה עוברת בין החולים ששכבו במיטות, מחייכת אליהם ומעודדת אותם לקום, כי אביה אמר לה שמי שלא יקום, לא יוכל להישאר בחיים.
באפריל 1945 הועלו בני המשפחה לרכבת שנסעה ללא יעד, בין החזית המערבית והמזרחית שקרבו זו לזו. רבים מהאסירים מתו ברכבת. באחת מעצירות הרכבת דילגו יהודית ואחותה מעל המתים בפתח הקרון, לקחו שק תפוחי אדמה והביאו אותו לקרון. “תפוחי האדמה האלה הצילו הרבה אנשים ברכבת”, אומרת יהודית.
כעבור שבועיים שחרר הצבא האדום את אסירי הרכבת ליד העיירה טרביץ. יהודית הגיעה לשוויץ ושם פגשה את שאול, בן כיתתה שהוסתר אצל איכרים נוצרים בהולנד. לימים נישאו השניים וב-1959 עלו ארצה. ליהודית ושאול נולדו ארבעה ילדים, 24 נכדים ו-33 נינים.
✡ בן ציון רייש | ניצול שואה
בן ציון רייש נולד בשנת 1932 בצ’רנוביץ שברומניה (היום באוקראינה). בבעלות הוריו מיכאל ושרה הייתה חנות מכולת בעיר, ובן ציון למד בבית הספר היהודי “שפה עבריה“. אחיו פולדי (פרץ) נולד ב-1938.
באותה שנה עקב תקריות אנטישמיות עלה אביו לארץ ישראל. בשנת 1940 כבשה ברית המועצות את צ’רנוביץ. רוסים השתלטו על חלק גדול מבית המשפחה, והקשר עם האב שבארץ ישראל, נותק.
ביולי 1941 כבשו הרומנים והגרמנים את צ’רנוביץ. היהודים נדרשו לשאת טלאי צהוב ורוכזו בגטו.
אחרי שבועות ספורים הועלו בן ציון, אמו ואחיו הקטן לקרון בהמות והוסעו למחנה הריכוז מרקולשט, משם הוצעדו אל גטאות ימפול, קריז’ופול וציבולובקה. רבים מהצועדים מתו מקור, רעב ומחלות. חלקם נורו בידי השומרים.
המשפחה הגיעה לגטו ז’בוקריץ’ ושם נכנסה לבית בלי דלת. כל דיירי הבית שכבו על הרצפה. פולדי, אחיו בן השלוש של בן ציון, היה חלש ורעב. למחרת אמר; “אני רוצה מרק“. אלה היו מילותיו האחרונות. הוא נפטר בידיה של האם.
האמא שרה ניסתה להתגנב אל מחוץ לגטו כדי להשיג אוכל, אבל שומר הכה אותה קשות. בן ציון גרר אותה אל הבית. הוא החל להתגנב מתחת הגדרות אל מחוץ לגטו ולאסוף סלק סוכר שהיה נופל מעגלות משא.
עגלונים הצליפו בו בשוט אך הוא המשיך בכך כדי לשרוד. בקיץ עבד אצל כפריים אוקראינים. אוקראינים צעירים הרביצו לו ושיסו בו כלבים. בחורף למד לסרוג בעזרת מסרגות שהכין מגדר תיל.
הוא ואימו סרגו גרביים, כפפות וסוודרים לתושבי הכפר תמורת תפוחי אדמה. באמצע מרס 1944 כבש הצבא האדום את האזור, ובן ציון ואמו שבו לרומניה.
האם חידשה את הקשר עם האב, ובינואר 1946 הגיע בן ציון עם אמו לארץ ישראל. אחרי שמונה שנות פרידה, לא הכיר בן ציון בן ה-14 את אביו.
בן ציון היה טכנאי אלחוט בצהל, ואחרי שירותו הצבאי למד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון. הוא עבד ברפאל במשך שנים רבות, שם עסק בפיתוח אמצעי לוחמה אלקטרונית.
במלחמת יום כיפור פענח צוותו את אופן פעולתו של טיל נ”מ סובייטי ופיתח מערכת שהטעתה את הטילים, פיתוח שהציל חייהם של טייסים רבים. בן ציון והצוות קיבלו שני פרסי ביטחון ישראל על פיתוח טכנולוגיה צבאית.
לבן ציון ולאשתו צ’רנה שלושה בנים ובת, שלושים נכדים ומעל שבעים נינים.
✡ מלכה רנדל | ניצולת שואה
מלכה רנדל נולדה בשנת 1927 בעיירה נאדאצ’ד שבהונגריה, הקטנה במשפחה דתית אדוקה בת שמונה נפשות. אביה של מלכה, דוד-אהרון פרוינדליך, נהרג בתאונה לפני לידתה.
האם שרה, ניהלה את חנות הבדים של המשפחה אחרי מותו. שני אחיה הגדולים של מלכה, עלו לארץ ישראל לפני המלחמה.
עם כניסתם לעיר ב-1944 סגרו הגרמנים חנויות של יהודים, אסרו על היהודים לעסוק במסחר וחייבו את היהודים לענוד טלאי צהוב.
על מלכה הטילו את המשימה המשפילה לנקות את הרחוב לעיני חברותיה ההונגריות. במאי 1944 גורשו יהודי העיר לגטו מטסלקה. כל המשפחה המורחבת התגוררה בדירה אחת.
שלושה שבועות לאחר הכליאה בגטו, גורשו מלכה ומשפחתה לאושוויץ ב-קרון בקר. לאחר כשישה ימי מסע הגיעה הרכבת לאושוויץ.
מלכה ניסתה לאחוז באמה ובאחת מאחיותיה, אך רוב בני המשפחה, נשלחו לצד אחד ומלכה ואחיותיה מרים ורחל נשלחו לצד השני. אמה נתנה לה שתי עוגיות ואמרה לאחיותיה; “תשמרו על מלכה“.
מכל בני המשפחה רק מלכה ואחיותיה עברו את הסלקציה ונותרו בחיים. אחרי שלושה חודשים נשלחו מלכה ואחיותיה למחנה פלשוב, שם עבדו במחצבה בסחיבת אבנים בידיים חשופות, בקור מקפיא.
אנשים סביבן נהרגו כל העת מפיצוצי סלעים. השלוש הוחזרו לאושוויץ ומשם נשלחו לנוישטאט, למפעל לאריגת מצנחים.
בחנוכה הנשים גנבו שמן וחוטים והדליקו נרות מאולתרים. “זה נתן לנו להרגיש את הבית. שלא לקחו מאיתנו הכל”, אומרת מלכה.
עם התקרבות הצבא האדום הוצעדו מלכה ואחיותיה ב’צעדת מוות‘ אל מחנה גרוס-רוזן.
אסירות שלא יכלו להמשיך ללכת, נוּרו. בלילות הן ישנו חבוקות כדי להתחמם. כדי לשרוד דמיינה מלכה את אמה, את ביתה ואת המאכלים שהיו אוכלות.
מלכה ואחיותיה הועברו לברגן-בלזן, שם נספו האחיות מרים ורחל. הנספים הושלכו דרך החלון על ערימת מתים.
מלכה בוכה כשהיא מספרת על כך. “זה אוכל אותי עד היום”, היא אומרת, “אמא אמרה להן לשמור עלי, והן נתנו לי את הלחם שלהן. אם לא הייתי אוכלת, אולי הן היו שורדות“.
“לפעמים אני לא מאמינה שעברתי את כל זה. ואז אני מרימה את השרוול ומסתכלת על המספר ביד, שמוכיח לי שזה אכן קרה.”
לאחר השחרור הועברה מלכה לשוודיה, שם אושפזה בבית חולים. היא למדה ציונות ועברית משליחים שהגיעו מארץ ישראל, בבית ספר שהוקם למען הניצולות.
מלכה עלתה על אניית מעפילים ארצה, אך נתפסה ונכלאה במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין, שם המשיכה ללמוד עברית עד עלייתה.
בארץ, הייתה מלכה מורה. אחרי שיצאה לפנסיה, לימדה עולים חדשים באולפן. למלכה וליהושע נולדו שלוש בנות, 11 נכדים, 36 נינים ובן של נינה – דור חמישי.
