יום העצמאות ה-73 למדינת ישראל

לגלריית כאן נעים

פורום כאן נעים

יחד ננצח את הגיף קורונה

היגיינה מרבית למניעת הידבקות, כמה צעדים לשטיפת ידיים. שומרים על הכללים מצילים חיים. (משרד הבריאות).

Whitney Houston – “I Will Always Love You”

Whitney Houston - performing "I Will Always Love You" (HD) com legenda. "אני חולה עליה", תתרווחו והאזינו לקול ולביצועים המדהימים האלה.

קלמן וסג”ל | 11.03.20: סיוע למשק בעקבות משבר קורונה

כאן חדשות | מדי ערב נפגשים קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל לשעה של אקטואליה קצבית, בועטת ולא מתנצלת. דיווחים, ראיונות, פרשנויות וכל הקולות שצריך לשמוע כדי להבין טוב יותר מה שקורה היום בחדשות – לפני הקלעים ומאחוריהם.

צליית בשר: כך תעשו את זה נכון

השף דן עמיר, ממסעדת BP בחיפה מסביר לנו בכמה טיפים פשוטים כיצד לצלות את הבשר ולהשאיר אותו רך ועסיסי, וגם – מה הנתח שהישראלים הכי אוהבים?

מפעל הפיס

המדים החדשים של מג”ב

הכירו את המדים החדשים של לוחמות ולוחמי משמר הגבול.

יום העצמאות ה-73 למדינת ישראל

לגלריית כאן נעים

פורום כאן נעים

יחד ננצח את הגיף קורונה

היגיינה מרבית למניעת הידבקות, כמה צעדים לשטיפת ידיים. שומרים על הכללים מצילים חיים. (משרד הבריאות).

Whitney Houston – “I Will Always Love You”

Whitney Houston - performing "I Will Always Love You" (HD) com legenda. "אני חולה עליה", תתרווחו והאזינו לקול ולביצועים המדהימים האלה.

קלמן וסג”ל | 11.03.20: סיוע למשק בעקבות משבר קורונה

כאן חדשות | מדי ערב נפגשים קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל לשעה של אקטואליה קצבית, בועטת ולא מתנצלת. דיווחים, ראיונות, פרשנויות וכל הקולות שצריך לשמוע כדי להבין טוב יותר מה שקורה היום בחדשות – לפני הקלעים ומאחוריהם.

צליית בשר: כך תעשו את זה נכון

השף דן עמיר, ממסעדת BP בחיפה מסביר לנו בכמה טיפים פשוטים כיצד לצלות את הבשר ולהשאיר אותו רך ועסיסי, וגם – מה הנתח שהישראלים הכי אוהבים?

מפעל הפיס

המדים החדשים של מג”ב

הכירו את המדים החדשים של לוחמות ולוחמי משמר הגבול.

חדשות כאן ישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"א קהילה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה: מדליקי המשואות לזכר 6 מיליון נספים

"כ"ז בניסן, הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקדש, מדי שנה בשנה, להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם. תחילתו של יום הזיכרון הוא משקיעת החמה אור ליום כ"ז בניסן (או כ"ו בניסן), הכל לפי העניין, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרתו".
0
0
מניה ביגונוב, זהבה גאלאל, יוסי חן, שמואל נער, שרה פישמן והלינה פרידמן מדליקי המשואות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה | עיבוד ממחושב: שולי סונגו©
מדליקי המשואות זיכרון לשואה

ישראל מרכינה את ראשה לזכר קורבנות השואה, היום יום חמישי, כ”ו בניסן התשפ”א, יום הזיכרון לשואה ולגבורה המצוין ברחבי מדינת ישראל, עומד השנה בסימן; עד היהודי האחרון – שמונים שנה לראשית ההשמדה ההמונית”. היום תשמע צפירה בת שתי דקות בשעה 10:00 לאחר מכן, יתקיימו אירועי וטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ברחבי המדינה, במוסד יָד וָשֵׁם, בכנסת, בבתי-הספר, בבסיסים צבאיים, ברשויות המקומיות ובאתרי הנצחה; קיבוץ לוחמי הגטאות ובמוזיאון יד מרדכי.

■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או בטוויטר.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נפתח אמש (רביעי, כ”ה בניסן, 7 באפריל 2021) בעצרת ממלכתית ב“יָד וָשֵׁם“ במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, נכבדים, ניצולי שואה, וכמובן מדליקי ששת המשואות, המייצגות את ששת מיליוני הנִסְפִים והנרצחים.

נשיא המדינה מר ראובן (רובי) ריבלין, אמר בעצרת הפתיחה הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ”א (2021), כי 900 שורדי שואה נפטרו, רק במדינת ישראל, כתוצאה ישירה של מגפת הקורונה. הם שרדו את הגטאות ומחנות המוות.

את ספינות המעפילים ומחנות המעצר. אך את קרב חייהם האחרון הם ניהלו מבוהלים ובודדים מאחורי מסכות וכפפות, צמאים למגע, הרחק מיקיריהם ומאוהביהם.

הערב (ד’) ליבנו איתם ועם משפחותיהם. אנו זוכרים את אומץ ליבם, ואת עוז רוחם. אנו זוכרים את מקורות ההשראה וההעצמה שהיו עבורנו, היו ועודם. יהי זכרם ברוך”.

בסיום ובסיכום דבריו אמר הנשיא ריבלין; “בקרוב אני נפרד מתפקידי הרשמי כנשיא, אבל אינני נפרד מהמחויבות שלי כאדם, כיהודי, כישראלי, לזכור ולהזכיר ולחנך לאור הערכים שאתם הנחלתם לנו.

כפי שכתב גאבור ארדש, נער יהודי בן 13, אשר נורה למוות בדצמבר 44 על גדות הדנובה” :אך קרן תקווה בי זוהרת עדיין, זורחת כקשת, בוהקת באור… בכול זאת, אינני נפרד”. אינני נפרד. יהי זכר אחינו ואחיותינו נצור בלב האומה, מדור לדור”.

█  סיפוריהם האישיים של מדליקי המשואות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה לשנת 2021;

מניה ביגונוב ניצולת שואה מדליקת משואת יום הזיכרון לשואה ולגבורה | עיבוד ממחושב: שולי סונגו©
מניה ביגונוב

 מניה ביגונוב

נולדה בשנת 1927 בעיר טפליק שבאוקראינה, הצעירה מבין שלושת ילדיהם של נחום ופרימה. ביוני 1941, מיד עם פלישתם לברית המועצות, החלו הגרמנים ברצח המוני של יהודים באמצעות ירי במאות אתרי רצח שונים.

באופן זה נרצחו מאות אלפי יהודים. ביולי כבשו הגרמנים את טפליק ושלחו תושבים מהעיר לעבודות כפיה, ביניהם את מניה ואמה.

ב-27 במאי 1942 ריכזו הגרמנים חלק מעובדי המחנה, בהם מניה ואמה, והחלו להעלות אותם על משאיות. לאחר שאמה של מניה הועלתה על משאית, הטיח אחד הגרמנים את מניה אל הקיר והיא איבדה את הכרתה ונותרה על הקרקע.

המשאיות נסעו ליער הסמוך וכל היהודים שהיו עליהן נרצחו ביריות, בהן אמה של מניה.

לאחר שהכרתה שבה אליה, הועברה מניה בין מחנות עבודה שונים. מאחד המחנות נמלטה עם חברתה אסתר והן שבו לטפליק, בה מצאה מניה את אביה בין אנשי מקצוע יהודים, שהוחזקו על ידי הגרמנים למטרות עבודה.

קבוצת אנשי המקצוע שילמה למקומי על מנת שיוביל את מניה וחברתה לגטו ברשד שבטרנסניסטריה, לשם הגיעו בספטמבר 1942. בגטו נאלצו להתמודד עם תנאי מחיה קשים – רעב וקור. בחורף חלתה מניה בטיפוס.

ב-1943 הגיע גם אביה של מניה לגטו, אך היה חולה ונפטר בפברואר 1944, שלושה שבועות לפני שחרור האזור בידי הצבא האדום.

לאחר השחרור שבה מניה לטפליק, שם התאחדה עם אחיה ואחותה. מניה נישאה לנפתולי ביגון, ששירת בצבא האדום ושרד במחנות שבויים הודות לכך שהסתיר את יהדותו.

כששב נפתולי מהשבי, נאסר על ידי הסובייטים מכיוון ששבויים לשעבר נחשבו על ידי השלטון הסובייטי לבוגדים. רק ב-1954, לאחר מותו של סטאלין, שוחרר נפתולי, אך נפטר שבע שנים לאחר מכן בגיל 39.

מניה עבדה כאחות בבית חולים, וגידלה לבדה את בתם אדיתמניה פעלה לשימור זכרם של יהודי טפליק שנרצחו בשואה. מיד עם תום המלחמה החלה לכתוב את קורותיה של קהילת יהודי טפליק.

היא תיארה כל בית בו חיו יהודים לפני המלחמה ותיעדה את שמותיהם וקורותיהם של כל הדיירים היהודים בכל בית, ואם שרדו – את קורותיהם אחרי המלחמה. את המידע, כולל תרשים של העיירה, העבירה לארכיון יד ושם.

מניה מילאה עשרות דפי עד להנצחת זכרם של בני עירה שנרצחו בשואה. היא כתבה מאמרים על קהילתה ופרסמה אותם בעיתונות הרוסית.

כמו כן הייתה פעילה בקבוצה שדאגה להקמת אנדרטת זיכרון ליהודי טפליק ולקיום טקסי זיכרון במקום.

בשנת 1992 עלתה מניה לישראל עם בתה ושתי נכדותיה. מניה ביגונוב היא אשת עדות ואלפי תלמידים, סטודנטים ומורים, שמעו את קורותיה בתקופת השואה.

זהבה גאלאל ניצולת שואה מדליקת משואת יום הזיכרון לשואה ולגבורה | עיבוד ממחושב: שולי סונגו©
זהבה גאלאל

 זהבה גאלאל

נולדה בשנת 1935 בעיר האג בהולנד, האמצעית בשלושת ילדיהם של יוכבד וזאב שטאל. למשפחה הייתה חנות למוצרי חלב כשרים.

בשנת 1942, שנתיים לאחר כיבוש הולנד, כשהגיעו שוטרים הולנדיים מלווים בגרמנים לקחת את בני המשפחה למעצר בהולנד לקראת גירוש, טען האב שכל הילדים חולים במחלה מדבקת.

הגרמנים דרשו לקבל על כך אישור רפואי וליוו את האב לרופא כדי לקבל אישור. כשראה הרופא את פניו החיוורות של האב, הבין את המתרחש ונתן את האישור. כך נמנע גירושם של זהבה, אמה ושני אחיה, אך האב גורש לאושוויץ, שם נרצח.

בזכות מסמכים ששלח הסב מארצות הברית, הוענקה לבני המשפחה נתינות רומנית, והם הוגדרו אסירים פוליטיים. בסוף 1942 שולחו זהבה, אמה ואחיה למחנה המעבר וסטרבורק, ובמאי 1943 הועברו למחנה הריכוז אמרספורט.

אחד האסירים היהודים ארגן את הילדים במקהלה ולימד אותם שירים בעברית וגרמנית. הם עמדו לפני הביתן ושרו. כשהיו גרמנים בסביבה, הם שרו בגרמנית, וביתר הזמן שרו בעברית.

זה היה עיסוקם היחיד. ביוני 1943 הוחזרו זהבה, אחיה ואמה לווסטרבורק ובאפריל 1944 הועברו למחנה הריכוז ראוונסבריק בגרמניה. שם הופשטו והוכנסו למקלחת משותפת, וכל ילד נשאר רק עם בגד אחד לגופו.

“האימהות והילדים חויבו לעמוד במסדר שלוש פעמים ביום, בקור החורף, בבגדים דקים, בלי לפצות פה, כאילו שמובן מאליו שכך צריך להתנהג.

הפחד היה גדול כל כך, שאף ילד לא בכה גם בתנאים הקשים ביותר, וכנראה הרגישו את הפחד של ההורים”, מספרת זהבה. כשאִמה עבדה בעבודות כפיה, שמרה זהבה על אחיה הקטן בן השלוש.

בחורף 1945-1944 הועלו בני המשפחה על רכבת, ללא מזון ומים. הרכבת נתקעה על מסילה שהופצצה וזהבה ובני משפחתה הורדו ממנה והוצעדו עד מחנה ברגן-בלזן.

“כמעט לא היה מה לאכול”, סיפרה זהבה. “אמא עבדה באיסוף וריכוז גופות כדי לקבל עבור המשפחה עוד פרוסת לחם. אני ואחי חיפשנו במחנה פיסות עץ שרופות ונתנו אותן לאנשים שסבלו משלשולים, לשם מאכל.”

זהבה, אמה ואחיה סבלו מקור, מגפות ורעב עד השחרור באפריל 1945 בידי בעלות הברית.

במרס 1948 עלתה זהבה לארץ ישראל. בגיל 17 החלה ללמוד בבית הספר לאחיות בבית החולים שערי צדק, ולאחר מכן עבדה בחדר הניתוח וכאחות פרטית של הנשיא יצחק בן־צבי.

לזהבה ולאברהם נולדו שלושה ילדים. בנם דוד נהרג בתאונת דרכים במהלך שירות במילואים. בנם זאב נפטר מהתקף לב בגיל 61.

מזה 50 שנה זהבה היא אחות בבית החולים שיבא, וממשיכה לעבוד כאחות גם לאחר פרישתה. היא קיבלה אותות הצטיינות ופרסים על עבודתה.

מסירותה לעבודתה, ועזרתה ונתינתה לחולים, נתפסות בעיניה כניצחון על הרשע והסבל האנושי שחוותה בילדותה, וכמקור לנחמה בעקבות צערה על הבנים ששכלה.

יוסי חן ניצול שואה מדליק משואת יום הזיכרון לשואה ולגבורה | עיבוד ממחושב: שולי סונגו©
יוסי חן

 יוסי חן

יוסי חן, נולד בשנת 1936 בעיירה לחווא שבפולין (כיום בבלרוס), בנם הבכור של דב ברל וחיה שרה חיניץ. ביולי 1941, כבשו הגרמנים את לחווא ובערב ליל הסדר 1942, הצטוו כל יהודי לחווא להתרכז בגטו.

רבים מיושבי הגטו נפטרו כתוצאה מרעב ומגפות, בהם סבתו של יוסי.

באוגוסט 1942, נודע ליושבי הגטו על חיסול גטאות סמוכים ועל חפירת בורות על ידי אסירי הגטאות בסמוך לעיירה. התפשטה שמועה, כי יושבי הגטו עומדים להירצח.

קודם לכן ארגנו צעירי הגטו מחתרת, בידיעת היודנראט, (האֶלְטֶסטֶנרָאט, היה מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית) ובתמיכתו.

כשיושבי הגטו רוכזו לקראת הוצאתם להורג, פרץ המרד במהלכו קרא היודנראט ליהודי הגטו לברוח אל היערות. היה זה מרד אחד מהיחידים בתולדות השואה שבוצעו על ידי צעירי הקהילה והיודנרט בשיתוף פעולה מלא.

רבים מבין אלף היהודים שניסו לברוח נורו ונהרגו. בלב הירי והתופת ברח יוסי בן השש ליערות. “בזכות המרד הזה אני חי”, אומר יוסי חן.

אמו ואחיו הקטן של יוסי, נתפסו ונרצחו. הקשר עם אביו אבד והוא ברח לבדו לביצות. לאחר כשעה של מנוסה מצא יוסי את דודו הירש לייב. למחרת מצאו השניים את אביו של יוסי.

הם פילסו דרכם בתוך הביצות בניסיון להגיע לאזור הפרטיזנים. לפתע שמעו ירייה. ידו של הדוד נשמטה מידו של יוסי וזה הרגע הנורא ביותר שהוא זוכר… הדוד, נרצח על ידי פולני שארב לבורחים כדי לשדוד אותם.

יוסי ואביו הסתתרו בערימות שחת, בביצות וביערות, שתו מים מבורות ומביצות ואכלו מפירות היער עד שמצאו את הפרטיזנים והצטרפו אליהם.

בסוף 1943 פתחו הגרמנים ועוזריהם במצוד אחר הפרטיזנים. יוסי ואביו נעו ברגל ובמזחלות ביערות בלרוס, רעבים וקפואים. הם אלתרו נעלים מרצועות עור פרה ובגדים מחתיכות בד גס.

יוסי חלה והועלה על מזחלת, עטוף בסמרטוטים ועליהם ערימות שלג כדי לשמור על חום גופו, והושקה במרק דלוח בעזרת כפית עד שהתאושש. מדי פעם חיפש אביו את הדופק בידו, על מנת לבדוק אם יוסי עדיין בחיים.

לאחר שהתאושש, הוטל על יוסי להשיג מזון מהחקלאים בסביבה. הוא הצטיין בניווט והתמצאות ביערות ואף סייע למבוגרים ממנו להגיע ליעדם. כמה פעמים נתקל בגרמנים אך הצליח לברוח. “היינו כמו ג’וקים שבורחים ממקום למקום”, מספר יוסי.

ביולי 1944 שוחררו יוסי ואביו על ידי הצבא האדום. הם נעו מערבה, למחנות העקורים. ביולי 1947, עלו השניים על אניית המעפילים אקסודוס.

האונייה נתפסה על ידי הבריטים ויוסי ואביו גורשו לאירופה והורדו בכוח בנמל המבורג בגרמניה. באוגוסט 1948 עלו יוסי ואביו לישראל. יוסי היה מפקד בכיר ביחידת מודיעין בצהל, נציג אמ”ן במוסד ולאחר מכן איש המוסד.

הוא כתב מחקר על פעילות המוסד למרדף אחר פושעי מלחמה נאצים, מחקר שרק חלק מתוכנו הותר לפרסום. ליוסי ולנחמה, שלוש בנות ותשעה נכדים.

שמואל נער ניצול שואה מדליק משואת יום הזיכרון לשואה ולגבורה | עיבוד ממחושב: שולי סונגו©
שמואל נער

 שמואל נער

נולד ב-1924 בסלוניקי שביוון למשפחה בת 11 נפשות. אביו שלמה היה עיתונאי בעיתונים יהודיים מקומיים. שמואל למד בבית הספר היהודי בסלוניקי, ולאחר מכן בתיכון “אליאנס“. את לימודיו שם לא זכה לסיים.

באביב 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי והחלה מסכת התעללויות ביהודים. אביו של שמואל הוכה ולאחר זמן קצר נפטר.

ביולי 1942 היה שמואל עד לאירועי “השבת השחורה“: “לקחו אלפי גברים יהודים לכיכר ליד הנמל והכריחו אותנו לעמוד בחום הקיץ במשך כל היום”. אלפים מהם גויסו לעבודת כפייה ומאות מהמגויסים נרצחו.

בתחילת 1942 רוכזו יהודי העיר בגטו הברון הירש ובמרס 1943 גורשו רובם לאושוויץ. לאחר שמונה ימי נסיעה בקרונות סגורים ומחניקים וללא מים ושירותים, הגיע שמואל לאושוויץ. בסלקציה ניסה להצטרף לאמו, אך הורחק ממנה במכות.

הוא הוכנס למקלחת ושיער גופו גולח. כששאל את ותיקי המחנה היכן בני משפחתו, הצביעו אלה על העשן היוצא מארובות המשרפות. “לא עשיתי רע לאף אחד”, חשב, “וכל חטאי הוא שאני יהודי”.

שמואל שרד שנה באושוויץ כשהוא מבודד כמעט לחלוטין מכל דובר יוונית או לדינו. הוא לא הבין מה עליו לעשות מכיוון שהפקודות ניתנו בגרמנית, ולכן נחשב למתחמק מעבודה והוכה ללא הרף, עד שלבסוף הצליח להבין מעט.

הוא הצליח להתחזות לספר, ולאחר מכן למסגר, והתקבל לעבודה כשוליה למהנדס גרמני. “כאשר מטוסי בעלות הברית היו מפציצים“, מספר שמואל, “היה הצוות הגרמני מתחבא. אני מיעטתי להתחבא, כי בין כה וכה כבר הייתי מת בעיני עצמי”.

בינואר 1945 הוצא שמואל בצעדת המוות. הוא צעד בגשם ובשלג, לבוש בכותונת דקה. לבסוף הגיע למחנה ברגן-בלזן. לאסירים לא סופק מזון. מגפת הטיפוס השתוללה. גופות נערמו בכל מקום בלי יכולת לקברן.

באפריל 1945 שוחרר שמואל על ידי הצבא הבריטי. “לא יכולתי לשמוח”, מעיד שמואל. “הרגשתי כבר כמו מת”.

שמואל חזר ליוון והחל לחפש קרובים, אך כל משפחתו נרצחה בשואה. בנובמבר 1945 עלה שמואל על אניית המעפילים “ברל כצנלסון“. כשקרבה האנייה לארץ, גילתה אותה משחתת בריטית.

מלווה ספינת המעפילים מטעם המוסד לעלייה ב’ הזהיר את המעפילים כי מי שיודע לשחות, מוטב שישחה לחוף, כי מי שייתפס יילקח למחנה מעצר. כששמע שמואל את המילה “מחנה“, קפץ מיד למים הקפואים ושחה אל החוף.

שמואל לחם במלחמת העצמאות בשורות חטיבת גבעתי, בחזית הנגב. “בהיותי בודד בעולם, לא נורא אם איהרג”, חשב לעצמו. לאחר מכן לחם שמואל בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים כחובש קרבי.

שמואל הועסק בעבודות ייעור על ידי הקרן הקיימת לישראל. לאחר מכן פתח עסק קטן בו עבד עם אשתו עד גיל 90.

לשמואל ולמרים שלושה ילדים, 10 נכדים ו-11 נינים.

שרה פישמן ניצולת שואה מדליקת משואת יום הזיכרון לשואה ולגבורה | עיבוד ממחושב: שולי סונגו©
שרה פישמן

 שרה פישמן

שרה פישמן לבית ברקוביץ נולדה בשנת 1927 בנרצניצה שבאזור טרנסקרפטיה בצ’כוסלובקיה (כיום באוקראינה) למשפחה חסידית שומרת מצוות בת 10 נפשות.

באפריל 1944 גבר המתח והוקמו גטאות באזור. האב גדליה דוד שלח את שרה ושתי אחיותיה הגדולות, הינדה ורבקה, לבני משפחה בבודפשט שבהונגריה, אך השלוש לא הגיעו ליעדן.

לאחר נסיעה קצרה הורדו מהרכבת והועברו לגטו הלמי, שם רוכזו בבית הכנסת המקומי. הרב המקומי נשא תפילת “אבינו מלכנו” בקול זעקה, לפני שהועלו בני הקהילה על הרכבות והוסעו לגטו נוד’סולוש.

כל שנה, בעת אמירת התפילה בעשרת ימי תשובה, נזכרת שרה בהתרגשות בתפילתו של הרב.

מגטו נוד’סולוש נשלחו שרה ואחיותיה לאושוויץ. לאחר הסלקציה שמעו נשים גלוחות ראש צועקות מעבר לגדר: “תזרקו לנו מה שיש לכן! מטפחת! סבון! ממילא עוד מעט ייקחו מכן הכל!”.

אחד האסירים השליך לעברן אבן שעליה נכרך פתק. בפתק נכתב שהעשן שהן רואות מהארובה הוא ההורים שלהן. שרה ואחיותיה חשבו שמדובר במשוגעים.

באושוויץ התאחדו שרה ואחיותיה עם אחותן הקטנה פנינה, אך הינדה חלתה ואושפזה בצריף החולים. בשלב זה כבר הייתה שרה באושוויץ מספיק זמן כדי להבין שמי שאושפז בצריף הזה, לא ייצא ממנו בחיים.

שרה לא ראתה את הינדה שוב. שרה עבדה בניקוי המקלחות ובפינוי חפצי הערך שאולצו היהודים להותיר אחריהם לפני שהוכנסו לתאי הגזים.

היא עברה סלקציה בעקבותיה הופרדה משתי אחיותיה ונשלחה ברכבת לעבודות כפיה מחוץ לאושוויץ.

באחד הימים חיטטה שרה בפחים כדי לחפש אוכל, על אף סכנת עונש המוות שבדבר, ומצאה קליפה דקה של תפוח עץ. היא חילקה את הקליפה לעשר חברותיה.

כל אחת קיבלה חתיכה קטנה מאוד כדי ״להחיות את הנשמה לרגע״, אומרת שרה. למחרת חיטטה שרה שוב באותו פח ומצאה קליפה עבה יותר וכך מדי יום הייתה הקליפה עבה יותר.

יום אחד ראתה שרה אישה מציצה מחלון הבית הסמוך על מנת לוודא שהאסירות לוקחות את הקליפות. שרה נשלחה למפעל לייצור נשק ששכן בתוך מכרה מלח בעיר בנדורף.

שרה וחברותיה חלו ודיממו ללא הרף עקב תנאי העבודה מתחת לאדמה. משם הועברה למחנה ברגן-בלזן, ולאחר שלושה חודשים הועלתה על קרונות דחוסים והוסעה במשך שלושה שבועות ללא יעד.

מדי פעם השומרים הורידו  נשים מהקרונות, נשמעו מספר יריות והנשים לא חזרו. לבסוף הורדו שרה ויתר הנוסעים מהרכבת באזור מיוער. שומריהם הגרמנים נעלמו, והאסירים שוחררו.

שרה הגיעה לשוודיה ושהתה בשיקום במשך חצי שנה. נודע לה ששתיים מאחיותיה שרדו – השתיים עמן הייתה באושוויץ. שרה נסעה אליהן לצ’כוסלובקיה. השלוש היו השורדות היחידות ממשפחתן.

בצ’כוסלובקיה אומנה שרה בשימוש בנשק ובתחילת 1949 עלתה לישראל באניית נשק ושירתה בצה”ל בתקופת מלחמת העצמאות. בארץ הקימה שרה מפעל סריגה מצליח.

שרה היא אשת עדות, ומספרת את סיפורה מזה שנים בפני אלפי אנשים, פנים אל פנים ובמפגשים מקוונים.

לשרה ויואל ז”ל שני ילדים, חמישה נכדים וחמישה נינים.

הלינה פרידמן ניצולת שואה מדליקת משואת יום הזיכרון לשואה ולגבורה | עיבוד ממחושב: שולי סונגו©
הלינה פרידמן

הלינה פרידמן

הלינה פרידמן נולדה בלודז’ שבפולין בשנת 1933, בת יחידה להוריה וולף ואנג’ה הרלינג, סוחרים אמידים. האם דיברה גרמנית שוטפת, הייתה בעלת מראה ארי והייתה אישה מעשית ובעלת תושייה.

תכונות אלה סייעו לה להציל את הלינה ובני משפחה נוספים בתקופת השואה. עם כיבוש פולין תפרה האם כסף רב במכפלות שמלתה של הלינה, והמשפחה ברחה לוורשה.

עם סגירת הגטו בסוף 1940 נכלאה המשפחה בתוכו והתגוררה עם משפחת אחותה של האם בדירה אחת. מחלון הדירה ראתה הלינה גופות מוטלות ברחוב.

“מראות האנשים הרעבים ברחובות והגופות המובלות בעגלות לא עוזב אותי עד היום”, מספרת הלינה. ההורים עבדו בבית חרושת שתיקן מדים לצבא הגרמני והלינה הלכה לגן ילדים שהוקם עבור ילדי העובדים במקום.

באחד מימי האקציה הגדולה בקיץ 1942, נלקחו הילדים למקום קרוב ונורו במקלעיםהלינה נפלה אך לא נפגעה. היא שכבה בין עשרות הילדים המתים, מכוסה בדמם, וידעה שאסור לה לזוז.

רק בלילה, אחרי שהיורים עזבו, חזרה לביתה. לאחר אירוע זה הכינו ההורים להלינה מסתור בביתם.

בני המשפחה רוכזו עם יהודי האזור, אך הצליחו להימלט. הלינה הסתתרה עם סבה במאפיה קרובה וממקום המסתור שמעה את הצעקות והיריות. האם שיחדה עגלון גרמני, ולמחרת בבוקר הצליחה להבריח את הלינה וסבה הביתה.

בערב פסח 1943 פרץ מרד גטו ורשה. “עשינו ליל סדר סמלי בבונקר בגטו, כשהרחוב לידינו עלה בלהבות”, מספרת הלינה. נער פולני בשם יז’י קוז’מינסקי היה מבריח אוכל לגטו דרך תעלות הביוב, ואמה של הלינה התיידדה אתו.

יז’י שיחד קצין אס-אס, וזה הביא רכב מפואר להברחת המשפחה מהגטו. בני המשפחה הוברחו בזוגות אל מחוץ לגטו, בתא המטען של הרכב. “בזמן הבריחה וימים רבים אחריה ראינו להבות גבוהות ומפחידות מהגטו הבוער“, מספרת הלינה.

אמה ואביה היו האחרונים לצאת, אולם נתפסו בעקבות הלשנה. האב הצליח להימלט אך האם אנג’ה נשלחה לאושוויץ, שם נרצחה.

במשך כשנה וחצי הוסתרו הלינה ובני משפחתה הנותרים בבונקר מוסווה בביתם של יז’י ואמו החורגת תרזה קוז’מינסקה, לימים רות (רניהלינדר. ב-1965 הוכרו יז’י ורות חסידי אומות העולם.

בתקופת המרד הפולני בוורשה, בקיץ 1944, היה האזור זירת קרבות והופצץ ללא הרף.

הגרמנים פינו את כל האזור, וגם את משפחתה של תרזהתרזה התגנבה לעתים כדי להביא מעט מזון ליושבי הבונקר, אך הלינה ובני משפחתה עדיין סבלו מרעב עד השחרור בינואר 1945 בידי הצבא האדום.

בשנת 1950 עלתה הלינה לישראל.

הלינה התנדבה בער”ן במשך 35 שנים, הכשירה מאות מתנדבים בארגוני סיוע, והנחתה קבוצות של נכי צהל.

להלינה ולאברהם ז”ל, ניצול השואה גם הוא, נולדו שלושה ילדים (משהעודד וגל-זאב ז”ל שנפטר ממחלה), שבעה נכדים וחמישה נינים.

המידע ברובו מובא מאתר יד ושם.

0
0



אודות הכותב

משה נעים

עורך אתר כאן ישראל (כאן נעים) בלי מורא ובלי משוא פנים. עיתונאי מגיל 14. עובד כיום באינטרנט. בן 67, אב לעורך דין אלירן נעים. לר' אביב נעים ולקצינה בקבע; חלי נעים, סבא מאושר ל-4 נכדות; אוריאן, מילה שרה, אריאל ו-עלמה. המוטו; "אילו לחיים הייתה מהדורה שנייה, הייתי מתקן בה את כל השגיאות...".

דילוג לתוכן