זיכרון הנופלים כתבנית מעצבת ברוח צהל מאת אלוף (מיל’) גרשון הכהן, הוא “בין הפרטי ללאומי” מבחר הרצאות אשר מעלה ‘אתר יזכור – הנצחה וזיכרון בין הפרטי ללאומי‘. הרצאות אלה, הועברו במסגרת ימי עיון בנושאי הנצחה וזיכרון, הנערכים, אחת לתקופה, ביוזמת ‘היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון’.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
במפגשים אלה, מוזמנים להשתתף אישים מעולם האקדמיה והציבוריות הישראלית, כדי להציג דעות ותפיסות בנושאים שנבחרו.
מטרת הדיונים להעמיק עיונית היבטים שונים בכל הקשור למכלול ‘תרבות ההנצחה והזיכרון בארץ‘ ולסייע בעיצוב דפוסיה, ערכיה ותכניה.
אנו מביאים כאן את דברי אלוף (מיל’) גרשון הכהן, לשעבר מפקד הגיס הצפוני, ראש חטיבת תורה והדרכה במטכ”ל;
סיפורו של נופל הוא משל לחברה כולה, ומסיבה זו בחרתי להתחיל את דברי בציטוט מכתבי קפקא; “רבים מתאוננים, כי דברי חכמים אינם אלא משלים שאין להם שימוש בחיי היום-יום, ולנו הרי לא ניתנו אלא חיי היום-יום בלבד.
כשהחכם אומר ‘לך לשם‘ לא בא לומר שיש ללכת לעבר השני, דבר שאפשר היה לעשותו גם בלאו-הכי. אלא כוונתו למימד שהוא מעבר לתפיסתנו, משהו שאינו ידוע לנו ושגם הוא עצמו אינו מסוגל לתארו ביתר דיוק מאיתנו.
ואין בו איפוא כדי לסייענו כלל. כל אותם משלים לא באו אם כן, אלא לומר דבר אחד, שהבלתי-נתפס – בלתי נתפס הוא, וזאת כבר ידענו, ואילו הדברים שאנו טורחים בהם יום-יום הרי זה עניין אחר”.
הייתי רוצה לדבר על הדברים שאנו טורחים בהם יום-יום, על המשלים המאירים את דרכנו ממש, ולא רק מצביעים על מה שאין בו שימוש. סיפור חייהם ומותם של הנופלים הופך, במידה רבה, למשל שלאורו אנו מתווים את דרכנו.
ואתחיל בסיפורו של ירמי בורדנוב, שנהרג ב’פעולת קלקיליה‘. בספר “ירמי מן הצנחנים” כתב מפקדו אותם ימים, אריק שרון; “למבצע האחרון שבו מצא ירמי את מותו לא נקרא על ידי היחידה, הוא היה כבר במילואים.
לפני הפעולה, סר לביתי ואמרתי לו ‘ירמי לפעולה הזו אינך יוצא!‘ ‘מדוע?’ הוא שאל, הסברתי לו… אבל הוא בא, הוא בא בלי שנקרא, בלא שהייתה מוטלת עליו כל חובה…
בשובי למוצב הפיקוד לאחר שנשלמה מלאכת הפיצוץ, מצאתי את ירמי, מוקף בחבריו, מספר כדרכו סיפורים. סבורים היינו שהפעולה הסתיימה, אולם לפתע, קיבלנו ידיעה שהחסימה הותקפה ואנשיה נתונים בסכנה.
עלולים היינו לאבד עשרות אנשים. קראתי לירמי ואמרתי לו שייצא עם הזחלים לחלץ את החסימה. כשפנה לצאת אמרתי לו; ‘ירמי, עשו כל מאמץ לחלץ אותם‘.
הוא עצר, הפך פניו, נעץ בי מבט והשיב ‘יהיה בסדר‘, והלך… ירמי, נסע בזחל הראשון והוביל את הכוח, הפעולה לא נמשכה אלא דקות…
בשובם נפגע אחד הזחלים שהוביל נפגעים. הזחל נשאר תקוע מאחור בלב מוצב אויב, וירמי והקצין משה בוייר, שגם הוא נפל בפעולה הזו, הבחינו בדבר והחליטו לחזור ולחלצו…
בזחל נשאר פצוע אחד בלבד, המהלך כיום בתוכנו בריא ושלם. מי מסוגל לתאר את הרגשתו שעה ששכב בהכרה מלאה בתוך הזחל, לכוד בלב מוצב האויב, נתון למטר בלתי פוסק של פגזים ורימונים.
█ אפשר להבחין ללא קושי, כי הגיבורים שלנו אינם חיילים מקצועיים, לפחות לא במובן המוכר של שכירי-חרב, אבל הם לוחמים לכל דבר.
בוייר וירמי, קפצו על הזחלים שהתרוקנו ופנו לחזור. כל אותה דרך הלוך וחזור עשו השניים בתוך מוצב ירדני, תחת אש נוראה, ובקרבת המוצב פגעו בהם כדורי אויב וגורלם נחרץ…”.
החובה לפנות פצועים תוך סכנת חיים אינה באה כפקודה מלמעלה. זוהי חובתו הפנימית של האדם הנמצא במקום ומחליט לקום ולעשות מעשה.
“כך נפל ירמי, לוחם למופת. אמרתי לוחם למופת ולא חייל למופת. ירמי לא היה מסוגל להימצא במסגרת צבאית סדירה…
הוא לא קורץ מחומר מתאים לצבא קבע ממושמע, לא היה מסוגל לקבל מרות”, ממשיך אריק שרון. “הוא הירבה לקרוא והתעניין בנושאים שונים.
הוא היטיב להבין ביחסים שבין אדם לחברו, ולא פעם התייעצתי אתו בענייניהם האישיים של החיילים ביחידה”.
מצד אחד, אם כן, הוא היה לוחם למופת שקובע נורמות לחימה, נורמות של מקצועיות, של התנדבות ושל חילוץ פצועים. ומצד שני הוא היה חייל שלא הצליח לעמוד באף תקן ודרישה פורמלית.
מנקודת הראות של רוח צה”ל, אפשר להבחין ללא קושי, כי הגיבורים שלנו אינם חיילים מקצועיים, לפחות לא במובן המוכר של שכירי-חרב, אבל הם לוחמים לכל דבר.
דמות מופת כמו זו של ירמי, מותירה את חותמה על רוח צה”ל, ולאורה פועלים חיילים רבים הבאים אחריה.
במלחמת ששת הימים נהרג בירושלים לוחם בסיירת צנחנים, שמו; יעקב עילם, שנקרא בפי כל קובי. היה סטודנט מצטיין בשנה הרביעית ללימודיו בבית -הספר לרפואה בירושלים.
הוא נהרג בגת שמנים בניסיון לחלץ פצועים שנלכדו על הגשר. במקביל ללימודי הרפואה, סיים בהצטיינות בתוך שנתיים, תואר ראשון בפילוסופיה, ניגן אבוב שני בתזמורת ירושלים של רשות השידור.
זכה במקום השני באליפות הארץ בהיאבקות חופשית בסגנון יווני-רומי במשקל חצי-כבד. הוא השתתף בנבחרת אס”א באתלטיקה-קלה, שחייה וכדורסל, והתנדב להדריך נוער משכונת מוסררה.
כיליד ירושלים חלם קובי כל חייו לטייל יום אחד בסמטאותיה העתיקות. זהו סיפור חייו של נער ישראלי מצטיין בכל, לוחם טוב ביכולותיו הפיסיות אבל גם מנגן, לומד רפואה, פילוסופיה וכותב.
“משעבר הרכב הראשון את המעבר שמעל הגיא”, נכתב על הקרב האחרון, “נפתחה עליו אש עזה מטנק מוסווה שניצב ממול, ותיכף אחריו פתחו באש גם מעמדות האויב שבחומה.
שלושה מנוסעי הג’יפ הראשון נפצעו, אך הצליחו להפנות את רכבם ולחזור. למעלה, שלושת הג’יפים שנסעו בעקבותיהם נפגעו והחלו לבעור. שאר כלי הרכב נותרו מחוץ לקו האש“.
כאן החל הקרב לחילוץ הפצועים שנמשך יותר מ-4 שעות, ובסיכומו איבדה סיירת הצנחנים, 5 מלוחמיה. עילם, כפי שאמרנו, עסק בהיאבקות חופשית והוא שהוביל את הפינוי.
משהחליט לרדת לגשר, הסיר מעליו את החגור והנשק ורץ לתוך האש, כמו ספורטאי להתעמלות בוקר. הוא תפס את הפצוע הראשון שראה, עמס אותו על כתפיו הרחבות והצליח לחלצו.
במשך כשעה-וחצי, תחת אש כבדה שלא פסקה לרגע, הצליח עילם, בסיוע לוחמים אחרים, לעשות את הדרך לפצועים וחזרה שלוש פעמים, ובכל פעם הצליחו לחלץ עימם את חבריהם הנפגעים. לבסוף, נותרו על הגשר שלושה פצועים קשה.
ניסיון להוריד טנק למטה, כדי לשתק את עמדות האויב בחומה, נשתהה נגלל קשיים טופוגרפיים.
לאחר כשעתיים הצליחו עילם ושניים נוספים מאנשי הסיירת, שגם הם הסירו את החגור מעליהם, להיתלות בידיהם על דפנות הגשר ולהגיע אל הפצועים.
שניים מהמחלצים, נפגעו באש הכבדה, אך הצליחו לחזור. עילם, נותר לבדו עם שלושת הפצועים, אך לא לאורך זמן. הוא נפגע ונהרג.
לא מפקד החטיבה הוא שנתן את פקודת החילוץ, ודאי שלא הרמטכ”ל, וגם לא המג”ד שנכח בגזרת הקרב. הלוחמים עצמם הם שהבינו שחבריהם מוטלים פצועים, וצריך לחלץ אותם.
במכתב לאשתו ולבנו בימים שלפני המלחמה, כותב קובי עילם; “אין מחיר יקר שלא הייתי נוקבו ומשלמו על מנת להוסיף ולראותכם ולוּ עוד פעם אחת.
יש לי מין רצון אדיר שתתמלא משאלתי זו. האם עוד אזכה לכך? כאן עדיין יושבים מתחת לאותם עצי תפוז… כל אחד מוסיף להיות שקוע בשלו, במחשבותיו, בביתו, ואין חושבים על המלחמה.
זו המפלצת האיומה, שהיא איומה מכדי שתהיה אפשרית לנו, אך אנו יודעים כי גם האיום ביותר אינו כפוף למושג האפשרות.
“הכל בתוכי מתגעש, מתקומם, מתחבט. אצלי כבר נלחמים כמה ימים, מלחמה של כלום, של חוסר תכלית, ושוב חוזרים מראות ההרס,
החורבן, אובדן היקרים לנו, ובבית העלמין הגדול, צומחות להן מצבות הרבה, ועל כולן מעין כיתוב של סימן שאלה.
לו רק הייתה בנו הוודאות שאנו לוחמים את המלחמה האחרונה שבין אדם לאדם. את המלחמה בה איננו הטובים כשם שאויבנו אינם הרעים.
לו רק הייתה לנו זאת, הייתי מקריב כל מהותי שבחומרי וברוחני ומעניק לבאים אחרי את השלום עלי אדמות.
אך אני יודע, אני הולך למלחמה ועדיין נושא בליבי את האכזבה, את הכאב, את הייאוש הנורא. ייאוש, מכל מה שקרוי עולם ואדם, מכל מה שקרוי תקווה למחר טוב יותר.
כי אין תקווה ולא מחר ולא טוב, והמצפן שכל אחד מאתנו בונה ומצמיח בנפשו על ברכי מה שקוראים תרבות ומוסר, אינו מגיע אף פעם אחת למימושו.
הוא נשאר חבוי, אילם, נכה. ולמעלה פועלים כל אותם כוחות של מעלה ומשחקים בנו את משחקם, ולנו נותר להיות צופים, כואבים במשחק, בהצגה הגדולה בה אנו השחקנים, הקהל והמשלם כאחד, מבלי שתהיה לנו שהות לכתוב את הטקסט.
היו שלום נותרים אהובים. אוהב אתכם תמיד בכל אשר אלך. תהיו טובים וחזקים בכל אשר יקרה לכם בדרככם, שלכם, קובי“.
█ “הבית המדינה, קיימת ותישאר קיימת כל עוד נוכל לעמוד על נפשנו…”.
תפיסת העולם של יעקב עילם, משקפת את יחסם של לוחמים רבים בצה”ל. החרדה מהמלחמה, המוכנות להילחם בעד הרעיון, והידיעה הריאלית כל כך שאין איזה אושר גדול שמחכה למישהו מאיתנו בתום המלחמה.
ועל אף ולמרות הידיעה הזאת – המוכנות לעשות את כל שיידרש. יש לו, לקובי, בית חם שמחכה לו, יש לו כל מה שיכול למנוע מאדם לצאת ולסכן את חייו למען חבר פצוע ועל אף הכל, הוא קם ועושה זאת.
יוני נתניהו נהרג ב’מבצע אנטבה‘. יוני היה שותף לפעולת החילוץ של יוסי בן- חנן ברמת-הגולן, במלחמת יום הכיפורים, שלא היה מהלך בינינו היום, אלמלא, הגיעו אליו יוני ואנשיו, ששמעו אותו בקשר ובאו אל יאנוש, מפקד החטיבה, ואמרו לו; “אנחנו הולכים, אנחנו יודעים לעשות את זה”.
יאנוש לא היה פוקד עליהם לצאת למשימה הזו. למפקד, עם כל היותו מפקד, אין יכולת לשלוח אנשים לפעולה שלא ברור מה סופה.
יכולתו של מפקד לפקוד על מישהו לבצע פעולה מסוכנת תלויה בביטחון שבא מלמטה. מי שחושב, כי צבא בנוי על פקודות ועל אנשים המבצעים אותו, פשוט לא היה מעולם בצבא ואינו מבין את הדינמיקה המיוחדת הזו.
בשנת 66‘ כותב יוני להוריו; “בגדוד רוצים מאוד שאשאר בצבא הקבע. כמובן שסירבתי… אני מוצא בצבא עניין רב, אלא שאיני רואה בצבא את עתידי. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות, וקשה לי לראות את עצמי כאיש צבא כל חיי”.
בפברואר 69‘ כבר יוני, לומד בהרווארד, בארצות-הברית, והוא מחליט לחזור לארץ, כדי לשוב ולשרת בצבא. והוא כותב; “אין אני שלם עם עצמי כלל וכלל בהיותי אזרח. לא רק שאני חסר מנוחה, אלא שאני מרגיש כמתכחש לעצמי.
התלבטתי קשות בין הרצון להמשיך ולחיות כפי שאני חי, לבין ההכרה שחובתי לארצי, לעמי ויותר מכל לעצמי, מצווה עלי לחזור לצבא.
תהיה זו בריחה במלוא מובן המילה’ אם אמשיך באורח חיי הנוכחי. בריחה שתהיה מוסווית כראוי על יד כל מיני שיקולים וטענות… איני משלה את עצמי שיהיה שלום…
תהיה מלחמה ובעקבותיה ישוב המצב להיות כפי שהוא היום, וחוזר חלילה. המדינה, קיימת ותישאר קיימת כל עוד נוכל לעמוד על נפשנו…”.
מלחמת יום כיפור פורצת ויוני, עושה כמיטב יכולתו בסיירת מטכ”ל. בתום המלחמה, הוא עובר הסבה לשריון, והוא כותב להוריו; “ההסבה לשריון, נדחתה למחר וכך זכיתי לכמה ימי מנוחה. הימים האלה, הזכירו לי כמה נוחים החיים מחוץ לצבא.
שוב יש לי פנאי לקרוא, לשבת בכורסא ולעשן מקטרת בנחת, ולרוץ ברחובות הכרך”.
הלוחמים שאנו מדברים בהם היו אנשים שחיי החופש בהחלט קסמו להם, אבל תחושת החובה אצלם קדמה לכל, ובכך תרמו את תרומתם לעיצוב רוח צה”ל.
בספר זיכרון קטן שיצא לזכר בחור, בוגר ישיבת נחלים שנפל במלחמת יום הכיפורים, נכתב כך; “יהודה, נפל ונשמתו עלתה השמיימה בקדושה ובטהרה.
אי אפשר להתעלם מהניגוד, לכאורה, בין יהודה הצנום, כפי שהכרנו לבין דמותו של לוחם מן השורה הראשונה בחטיבת השריון.
אותה דמות שהתקשרה אצלנו עם אהבת הטבע, הצילום, המוסיקה, התגלתה בשלמותה במלחמת יום הדין.
נפש גדולה וקדושה מבכירי העם שנהרגו על קידוש השם, עת חסמו בגופם את האויב בשערי ארצנו במלחמת יום הכיפורים…”.
כמעט בכל מקום אנו מוצאים את ההבנה שלא אנשים תאווי מלחמה הם הלוחמים בשורותינו, אלא אנשים הנכונים להפוך אתים לחרבות ברגע שיידרש, וגם זה מצטרף לאותה רוח ייחודית אותה אנו מכנים רוח צה”ל.
ואסיים בקטע מהספד שנשא האלוף יום-טוב סמיה בהלווייתו של נביה מרעי, קצין דרוזי, סגן מפקד אוגדה בעזה, שנפל בתקרית אש ברפיח בספטמבר 96‘;
“כעסתי עליך אז (בתקרית שאירעה בשנת 92‘) על שהלכת ראשון, ושאלתי אותך, ככה בפנים; ‘תגיד לי, אין חוליה ראשונה? אין חוליה שניה? למה אתה צריך להוביל?!’
ועוד פעם ראיתי את המבט הזה למטה, את המבט המושפל עם משיכה כזאת של הכתף. ואחר כך בשיחה בארבע עיניים, אמרת לי; ‘תגיד לי, נדמה לך שבמצב הזה, הייתי יכול לשלוח מישהו קדימה?’….”.
סיפורים אלה, הם אורות הזרקורים, הם סימני הדרך והם התבנית שבה נוצקת בכל יום מחדש רוח צה”ל.
■ אלוף (מיל’) גרשון הכהן
אלוף (מיל’) גרשון הכהן (נולד ב-4 בדצמבר 1955) הוא לשעבר מפקד הגיס הצפוני, ראש חטיבת תורה והדרכה במטכ”ל; הוא אלוף במילואים בצה”ל. בתפקידו האחרון, שימש כמפקד הגיס המטכ”לי.
הכהן, גדל במשפחה דתית. הוא נכדו של החוקר שמואל הכהן וינגרטן (מצד אביו) ושל נתן גרדי, מראשוני החלוצים הדתיים והרבנות הצבאית (מצד אימו).
הוא בנו של הרב ידעיה הכהן, ממייסדי ישיבת הר עציון, ואחיהם של הרב רא”ם הכהן, (ראש ישיבת עתניאל), של הרב אלישיב הכהן (ראש ישיבת בית שמואל ב-חדרה), של הרב אביה הכהן (ר”מ בישיבת עין צורים ובישיבת תקוע) ושל הרב חיים הכהן (ר”מ במכינה הקדם-צבאית בית יתיר).
בוגר הישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים וישיבת ההסדר הר עציון.
בעל תואר שני בפילוסופיה וספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, כותרת עבודת הגמר לתואר היא “מדעיותה של פרשנות ספרותית; הערות על מעמדם של אילוצים מתודולוגיים“. מתוך ויקיפדיה.
