ובכן, רבותיי, אני עומד לספר לכם סיפור שישמע מופרך עד כדי כך שאלמלא הייתי עד מקְצָתוֹ בעצמי, הייתי אומר שהוא פרי דמיונו של ברנש ששתה למעלה מכפי המידה הראויה “מונשיין ויסקי” (ויסקי) וסביר להניח, שאפילו עשה כן, מספר לילות ברצף.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
העניין מתחיל עם טיפוס בשם מקס “הקטן” בלומנטל, ואם אתם תוהים למה הוא מכונה “הקטן” הרי שזה משום שאפילו כשהוא עומד על ארגז, הוא עדיין צריך להביט מעלה, כדי לפגוש בעיניו של אדם בגובה ממוצע.
אבל גובהו של מקס מעולם לא הפריע לו, שכן הוא דגל בעיקרון ברזל על פיו; “הכול בראש…”.
והוא האמין בכך, רבותיי. הוא האמין בעקרון הנ”ל, עד שיום בהיר אחד הגיע מקס למסקנה המתבקשת (לפחות אצלו); “אם הכול בראש, אז אולי גם לי יש מקום בראש של כולם?”
במילים אחרות, מקס, החליט להיות; אלוהים.
כמובן, אין זה עניין של מה בכך, להפוך לאלוהים. אך מקס הוא אדם יסודי, וכמו שכל דבר בחיים שלו נעשה בקפידה, כך גם השיגעון הנוכחי שלו התבצע שלב אחר שלב.
ראשית, הוא שוכר משרד קטן ליד ברוקלין ברידג’, מדביק שלט על הדלת: “אלוהים – שעות קבלה: ימים א-ה 9:00 עד 17:00, הפסקת צהריים בין 12:30 ל-13:30. יום שישי 9:00 עד 14:00“.
לא עובר שבוע, וכבר מתחילים להגיע אנשים. בתחילה, מדובר בעיקר בטיפוסים סקרנים או שיכורים שנכנסים רק כדי לוודא שהם לא ראו שלט שכזה בטעות. אך מהר מאוד מתבררת תופעה מעניינת: מקס יודע לדבר.
והוא לא מדבר, כמו כל אדם רגיל – הוא מדבר כמו מישהו שיודע דברים שאף אחד אחר לא אמור לדעת. למשל, הוא מביט באדם ואומר לו: “אתה מחפש פתרון לבעיה שאין לה פתרון, אז למה שלא תחליף בעיה?”
והאיש, במקום לצחוק או לעשות בידו סימן ביטול, מהנהן באֵימָה ואומר: “איך אתה יודע?” כי מקס לא רק החליט להיות אלוהים — הוא גם החל להאמין בכך בעצמו.
עד כדי כך, הגיעו הדברים, שגם ביום הכיפורים, נפקד מקומו של מקס מספסלי בית הכנסת “קהילת מונטגומרי פלייס” הטובלת בנופי ההדסון בארה”ב שהוקם באמצע המאה ה- 19. אחרי הכל, “ממי עלי בדיוק לבקש סליחה..?” – כך מלמל מקס בינו לבינו.
█ “מיסטר בלומנטל” אומר אחד מהם; “שמענו עליך. אנחנו חושבים שאתה אדם מסוכן… אני לא אדם בכלל,” אומר מקס בחיוך; “אני אלוהים”.
השמוּעה עושה לה כנפיים ומתפשטת במהירות. אנשים מגיעים מכל קצוות העיר לשמוע מה יש ל”אלוהים” להגיד. והוא אומר. והוא צודק. וזה מסוכן.
יום אחד, מגיעים למשרדו הארצי של “השוכן במרומים” שני אנשים בחליפות כהות ומבקשים לשוחח עם מקס בפרטיות. הם לא אומרים מי הם, אך יש בעיניהם את אותו המבט של אותם המוּרגלים בכך שהכול יְרֵאִים מפניהם.
“מיסטר בלומנטל“, אומר אחד מהם; “שמענו עליך. אנחנו חושבים שאתה אדם מסוכן… אני לא אדם בכלל,” אומר מקס בחיוך; “אני אלוהים“.
ושם, רבותיי, נגמר הסיפור הידוע. כי מאותו יום, איש לא ראה יותר את מקס “הקטן” בלומנטל.
יש אומרים שהוא פשוט הבין שאין טעם להמשיך, ועלה על רכבת לעיר אחרת, שם הוא חי חיים שקטים כמנהל חנות כובעים.
יש הטוענים שהוא נעלם בנסיבות מוזרות מאוד, ושהאנשים שבאו לדבר איתו לא אהבו תחרות בתחום העיסוק בענייני האלוהות.
ויש כאלה שאומרים משהו אחר לחלוטין – משהו משוגע הרבה יותר – הם אומרים שמקס באמת הפך לאלוהים.
והאמת, רבותיי? אני לא יודע מי צודק. אבל ליתר ביטחון, ועל מנת לנסות באורח נואש להימנע מגירעונות כספיים מעשה רגליהן של בהמות המרוץ, בכל פעם שאני עובר ליד ברוקלין ברידג’‘, אני לוחש בשקט;
”מקס, אם אתה שם למעלה, עשה טובה ותגרום לסוסים שעל חרטומם אני מניח לא מעט מצלצלין, לפתוח צעד…”.
עד עתה, דבר לא אירע. אבל – לך תדע, אולי הכל זה רק עניין של זמן?…
