מאת: טנסי ויליאמס. בימוי: דדי ברון. תיאטרון: הבימה. שחקנים: רמי הויברגר, אוהד קנולר, קלרה חורי, דורית בר אור, אריה מוסקונה, אורנה רוטברג ■ המלצת בילוי נעים: כדאי לראות.
תקופת הסתגלות של טנסי ויליאמס בתיאטרון הבימה. בר אור והויברגר
מהרגע שקראתי שהמחזאי הוא טנסי ויליאמס, רצתי ל’הבימה’ בשקיקה. שהרי ויליאמס אחראי על כמה יצירות הנחשבות לקלאסיקות בתיאטרון העולמי; ’חשמלית ושמה תשוקה’ (עם מרלון ברנדו וויויאן ליי), ’ביבר הזכוכית’, ’חתולה על גג פח לוהט’ (עם ליז טיילור ופול ניומן) ו’מי מפחד מוירג’יניה וולף’ (עם ליז טיילור וריצ’רד ברטון). אז נכון ש’תקופת הסתגלות’ הוא אחד המחזות ה”חלשים” שלו, לטעמי, אבל גם “מחזה חלש” של ויליאמס הוא עדיין חזק בהשוואה לכל היתר.
ויליאמס נוקט בז’אנר של קומדיית יחסים קולחת ושנונה, ומציג מערכת יחסים מורכבת בין שני זוגות המתפתחת אל תוך הלילה בחסות האלכוהול (סיטואציה שתתפתח בהמשך ל’מי מפחד מוירג’יניה וולף’ – הבלתי נשכח). כמו תמיד אצל טנסי ויליאימס גם כאן מסתתרים יחסים מורכבים, זרמים תת קרקעיים, מאבקי כוחות ויחסי משיכה- דחייה בין הגיבורים.
זה מתחיל בשלווה פסטוראלית: בית בורגני מהוגן בפרברים של אחת המדינות בארה”ב. אחרי מלחמת קוריאה. סוף שנות החמישים. ערב חג המולד, האח, מציפה אור נגוהות, עץ האשוח מקושט ומאיר בעשרות פנסים קטנים ומוקף בשפע של מתנות.
בחוץ יורד שלג ובסלון יושבים ראלף, (רמי הויברגר המדוייק), טייס קרב שהודיע בבוקר על התפטרותו מהעבודה ודורותיאה אשתו (דורית בר אור בתפקיד ה’קלפטע’) שנטשה אותו ולקחה איתה את הילד (שהוא בעצם בן אבל היא מלבישה אותו כמו ילדה) לבית הוריה המאוד עשירים.
אל הסלון המטופח והחמים מתפרצת איזאבל, (השחקנית קלרה חורי), הכלה הטריה והנרעשת של החבר הכי טוב של הויברגר. השחקנית קלרה חורי, קוקטית, נשית, צייצנית ומטופחת (ההפתעה של הערב) התחתנה רק אמש, אבל עדיין לא נרגעה מן הסיוט שעברה עם בעלה הטרי, ג’ורג’ (השחקן אוהד קנולר) בערב הראשון של החתונה.
בהמשך, מופיע גם קנולר (’הבועה’), כשהפעם לשם שינוי כבר לא משחק הומו נחשק וחושק. עכשיו הוא קאובוי בוטה, מחוספס ונסער, וכמו הויברגר גם הוא טייס. שניהם שירתו יחד בטייסת, הפציצו את קוריאה וחזרו מצולקים משדה הקרב.
הויברגר (משמאל) בשל ומדויק, אם כי לעתים היה רדום או כבוי מדי
קנולר גם סובל מהתקף של רעד לא מוסבר בכל הגוף. אגב, גם כל הבית היפה, עם ה’אנרגיות החיוביות’, יושב על לוע של הר געש ומפעם לפעם גם הוא נתקף בהתקף של רעדה.
אווירת חג המולד הסולידית מתפוגגת במהרה, כשהמחזה חושף באופן אכזר אך מצחיק את התקוות וחלומות העבר של שני הזוגות לעומת מה שקורה איתם בהווה. את הניסיונות לגשר בין פצעי הנפש שגרמה להם המלחמה לבין האפשרות להסתגל לחיי זוגיות נורמאלית.
למרות שמדובר באחד המחזות החלשים של ויליאמס, הצליחה הבימאית דדי ברון לצקת לתוכו מתח וסערות והתפרצויות של רגש.
קנולר כובש בנוכחות שלו וצובט את הלב בדמות הטייס החולה שרגיל ללכת רק “עם זונות” וככה גם מתייחס אל אשתו השברירית.
חורי, מקסימה בתפקיד ’הכלה הבתולה’ הבובתית והעדינה מאד, ונכון לה עתיד גדול בתיאטרון ובקולנוע.
הויברגר בשל ומדויק, אם כי לעתים היה רדום או כבוי מדי. ומוסקונה, שאמנם מגיח רק לחמש דקות מנער את הבמה בנוכחותו.
בקיצור; טנסי ויליאמס הוא טנסי ויליאמס. ונראה שכל תיאטרון המכבד את עצמו מציג העונה איזה ויליאמס אחד; ב”קאמרי” המחזה ’ביבר הזכוכית’, בתיאטרון באר שבע ההצגה ’אל תגעו בזמירים’ וב”הבימה” ההצגה ’תקופת הסתגלות’. האם טנסי שנמצא מוטל מת בחדר במלון כשהוא אוחז בקבוק יין ריק ונחשב ל’מי שהיה’ יכול לאחל לעצמו יותר מזה?
כדאי לראות.
Add Comment