כיצד מגיבים ילדים ובני נוער לאירועים הקשים וכיצד אנו המבוגרים ואנשי החינוך יכולים לסייע להם להתמודד עם המציאות החדשה? • ד”ר רוני ברגר על התמודדות ילדים ובני נוער עם מצבים טראומטיים.
התמודדות הורים וילדים עם האיום הביטחוני
מצב אי הוודאות והאיום הביטחוני המתמשך מלווים אותנו ומעוררים תהיות, חששות, חרדות ופחדים. חל כרסום בתחושת הביטחון האישי של חלק נכבד מהציבור הישראלי. תחושה קשה זו אינה פוסחת על ילדים מבני נוער שאף הם נחשפים לאיומים בצורה ישירה (פגיעה בהם או בקרובים להם) או בצורה עקיפה (על ידי אמצעי התקשורת והאווירה הציבורית הכללית).
כיצד, אם כן, מגיבים ילדים ובני נוער לאירועים הקשים וכיצד אנו המבוגרים ואנשי החינוך יכולים לסייע להם להתמודד עם המציאות החדשה?
אלמנטים התפתחותיים
בבואנו להעריך ולבחון את תגובותיהם של ילדים ואת דרכי התמודדותם, חייבים אנו לקחת בחשבון את הממד ההתפתחותי המעצב במידה רבה את חיי הילד. מהם המאפיינים ההתפתחותיים המשפיעים על התמודדות הילד עם מצבי לחץ?
1. ילדים ובני נוער רוכשים את תחושת הביטחון והאמון הבסיסי בתהליך הדרגתי שנמשך כמעט עד לסיום תקופת ההתבגרות. פגיעה משמעותית ב”מעטפת הביטחון” שלהם עלולה לגרום לנסיגה התפתחותית ולתגובות חריפות.
2. ילדים ובני נוער מגיבים לא רק לאיום חיצוני (בפגיעה או מוות) אלא גם לפחדי ההורים, לחרדות סביבתיות ולפחדים דמיוניים, במובן זה, ניתן לראות אותם כ”ברומטר הלחץ” של המשפחה והחברה.
3. למרבית הילדים (במיוחד אלו בגיל הרך) יש ניסיון קצר יחסית בהתמודדות עם מצבי לחץ קשים. לפיכך, לא תמיד עומדים לרשותם משאבי ההתמודדות שרכשו המבוגרים. תפקידנו הוא לתמוך בהם ולהעשיר אותם מניסיוננו.
4. ילדים (במיוחד צעירים) מוגבלים ביכולתם הקוגניטיבית ולכן מתקשים להבין ולפרש מצבי משבר. הם נוטים לחשיבה קונקרטית, אגוצנטרית, נוקשה ולעיתים מאגית. ההבנה האבסטרקטית שלהם מוגבלת, תפיסת יחסי סיבה ותוצאה חלקית, מושג הזמן מצומצם והראיה המוסרית שלהם דיכוטומית (“טוב” או “רע”). מגבלות אלו מקשות על ילדים ובני נוער לפרש את המציאות בצורה הולמת, יוצרות תחושת אי בהירות לגבי המתרחש ומביאות להסברים מוטעים ולעיתים קטסטרופאליים.
5. גם מבחינה רגשית, התפתחותם של ילדים ובני נוער מוגבלת. הם נוטים להצפה רגשית, ולפיכך משתמשים לעיתים קרובות יותר ממבוגרים במנגנוני הגנה מרחיקים כגון הכחשת המציאות (“זה לא ממש מתרחש”) וניתוק (“עכשיו אני עוסק בדברים אחרים”). לעיתים, נדמה, כי אין להם עניין בסובב אותם, אך פעמים רבות, זו הדרך היחידה שלהם להתמודד עם עוצמת האירועים.
6. ילדים ובני נוער הם בעלי סקרנות רבה ונטייה לגילוי וחקר. במקביל יש להם צורך רב בשמירה על קביעות ושגרה יומיומית . מצבי לחץ קיצוניים ומתמשכים קוטעים את השגרה ויוצרים בקרבם תחושה של חוסר אונים ואובדן שליטה.
7. לחלק מהילדים יש צורך וגם יכולת לבטא תחושות רגשיות כאשר הם נמצאים במצבי לחץ קשים אך דרכי הביטוי שלהם אינן בהכרח מילוליות. לפיכך מבוגרים חייבים ליצור “מרחב בטוח לביטוי” שיאפשר להם להביע את רגשותיהם.
8. למרות השונות הרבה בתגובות הגופניות של ילדים ובני נוער, מצבי לחץ מגבירים בדרך כלל את דריכותם הפיזיולוגית ורבים מהם נזקקים לפרוק מתח גופני זה על ידי פעילות אקטיבית. זאת ועוד, לחלק גדול מהילדים ובעקר לבני הנוער יש צורך במעורבות אקטיבית שנותנת להם תחושה של שליטה במצב.
תגובות ילדים ובני נוער למצב של איום בטחוני מתמשך
ראשית ברצוננו להעמיד את תפישת עולמנו כאנשי מקצוע. אנו סבורים כי תגובות הציבור לאירועים הביטחוניים, יהיו קשות ופתולוגיות ככל שיהיו, הן תגובות נורמאליות למצב בלתי נורמאלי. מחקרים בארץ ובעולם מצביעים, כי חלק ניכר מהילדים ומבני הנוער הנחשפים לאירועים טראומטיים מגיבים מיידית בצורה סימפטומאטית.
סימפטומים אלו נעלמים אצל מרביתם לאחר תקופה קצרה יחסית. ברם, בקרב חלק קטן מהם ימשיכו להופיע או אפילו יחריפו סימפטומים אלו ויביאו לירידת משמעותית בתפקודם.
השונות העצומה בתגובותיהם של ילדים למצבי לחץ מתמשכים הם פונקציה של משתנים רבים, כגון; עוצמת האיום הנתפש, אופי ומשך האיום, חרדות ההורים, ההיסטוריה הטראומטית של הילד ומשפחתו וכמובן השלב ההתפתחותי בו נמצא הילד ומבנה אישיותו. למרות שניתן לחלק את מכלול התגובות לתגובות גופניות, רגשיות, קוגניטיביות וחברתיות, חלוקה זו היא שרירותית מאחר ומנגנוני ההישרדות הטבעיים שזורים האחד במשנהו ומוצאים ביטויים ברמות השונות.
תגובות רגשיות;
1. פחדים וחרדות – ילדים ובני נוער מבטאים רגשות אלו בהתפרצות בכי, פעילות יתר, סימפטומים גופניים (רעדה, שלשולים ומיחושים גופניים) ולעיתים בצורה מילולית. הפחדים יכולים להיות קונקרטיים (פחד ממוות או מפגיעה גופנית), תגובה לחרדות ההורים או פחדים דמיוניים (פחד מחושך, פחד ללכת לגו או לבית הספר או פחד מזרים).
ילדים שעברו חוויה טראומטית עלולים לחשוש משחזורה של החוויה הישנה באמצעות מראות או תחושות מהאירוע. פחדים וחרדות אופייניים לילדים בכל הגילאים אך הם מופיעים בצורה חריפה יותר אצל ילדים צעירים.
2. דכדוך ועצב – ביטויים לתגובות רגשיות אלו הם האטה בפעילות, חוסר אנרגיה, קהות רגשית (“הילד הכבוי”), הסתגרות חברתית ונסיגה הדרגתית מפעליות שונות. תגובות אלו עלולות להופיע בכל גיל אך הן מאפיינות יותר ילדים שאיבדו את יקיריהם או ילדים בוגרים יותר.
3. תסכול וכעס – רגשות אלו מוצאים ביטוי בהתנהגות עצבנית, בחוסר סבלנות ובגילויי אלימות כלפי הסביבה הקרובה. אצל מתבגרים ביטויים אלו עלולים להופיע בצורה מוקצנת ולהיות מכוונים גם כלפי עצמם (מחשבות אובדניות).
תגובות גופניות;
1. תגובות אוטונומיות – תגובות אלו מופיעות בעיקר בקרב אלו הנחשפים ישירות לחוויות טראומטיות ובהן דופק מואץ, נשימה מהירה, הזעת יתר, מתח שרירי, רעידות בגוף, שלשולים, הטלת שתן תכופה וכד’. חשוב להדגיש כי אבחנה רפואית חיונית בכדי לשלול קיומה של בעיה פיזיולוגית.
2. תגובות פסיכוסומאטיות – כאבי ראש, מחושים בגוף, אובדן תיאבון, בעיות עיכול, הפרעות חושיות (בראייה או בשמיעה), גירוד כפייתי, אלרגיות, פריחות, עייפות יתר ונדודי שינה.
תגובות קוגניטיביות;
1. מצבי לחץ מתמשכים פוגמים ביכולתם השכלית והחשיבתית של ילדים ובני נוער ומשפיעים על תפקודם במערכות החינוכיות. בין התגובות הקוגניטיביות האופייניות ניתן למנות; חוסר קשב, חוסר ריכוז, קושי בקבלת החלטות ובפתרון בעיות.
תגובות התנהגותיות / חברתיות;
בתחום זה ילדים ובני נוער הנחשפים למצבי לחץ מגיבים בצורה קוטבית של העצמת דפוסי התנהגות או נסיגה וצמצום בהם. כמו כן, מופעים דפוסי התנהגות רגרסיבים (בעיקר אצל ילדים צעירים).
1. העצמת דפוסים התנהגותיים – פעילות יתר, דיבור ללא הפסקה, צורך רב במגע פיזי והתנהגות עצבנית. כמו כן, מתפתחים לעיתים דפוסי התנהגות אובססיביים, כגון; ניקיון מוגזם או חזרה כפייתית על פעילות אחת.
2. צמצום דפוסים התנהגותיים – התנהגות אפאטית, שתיקות, נסיגה מתחביבים, חוסר עניין בבילויים ובחברים וניתוק סביבתי.
3. דפוסים רגרסיבים – קושי בקבלת אחריות, הצמדות להורים, הרטבה, מציצת אצבע והרגלי דיבור ילדותיים. דפוסים אלו אופייניים לילדים בגיל הרך.
אופיין של תגובות במצבי לחץ מתמשכים; האם התגובות נורמליות או בעייתיות?
אחת השאלות השכיחות ביותר בקרב הורים, גננות, מורים ואנשי חינוך היא מתי תגובותיהם של ילדים במצבי חירום הן נורמאליות ולא דורשות התערבות ומתי הן “פתולוגיות” ודורשות התערבות מקצועית?
1. תגובות של הסתגלות – חלק בלתי מבוטל מהילדים ובעיקר מבני הנוער מגיב בצורה שאינה משפיעה כלל על רמת תפקודם. נהפוך הוא, ישנם ילדים שתפקודם אפילו משתפר והם מגלים תגובות של “התגייסות”.
2. תגובות של חוסר הסתגלות זמנית – ילדים שתפקודם היום-יומי נסוג בשל תגובות חרדתיות, התנהגויות המנעותיות או קשיי שינה אך הוא משתפר בהדרגה תוך מספר ימים ושבועות.
3. תגובות של חוסר הסתגלות מתמשכות – אלו ילדים שתגובותיהם בד”כ חריפות יותר ואינן משתנות עם הזמן ולעיתים אפילו מחמירות. ילדים אלו נמצאים בסיכון לפיתוח הפרעות התנהגותיות שהידועה ביניהן היא הפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD)).
כיצד ניתן להעריך האם תגובות הילדים ובני הנוער הם נורמליות או בעייתיות?
Add Comment