ולנסיה, אלופת ספרד, היא אולי הקבוצה הטובה באירופה כיום ומעטים מכירים אותה על בוריה. דרורה הומן בכתבה מרתקת.
430_story_valensia_00.jpg
לפני זמן מה קראתי בעיתון ספרדי שישנם דיונים על הרחבת המועדון של הקבוצות העשירות G-14. אחת המצטרפות היתה ולנסיה. זו היתה הכרה רשמית באלופת ספרד הטריה, שמקומה יכירנה בין הגדולות. כאחת שעוקבת מקרוב זמן די רב אחרי הליגה הספרדית, לא הייתי זקוקה להכרה הרשמית הזו על מנת לדעת שולנסיה היא קבוצה גדולה. בשנים הקודמות היא הגיעה שנתיים ברציפות, כזכור, לגמר ליגת האלופות. בשנה שעברה היא לא היתה בליגת האלופות (זוכרים למה? ובגלל מי?), אלא בגביע אופא והודחה ברבע הגמר על ידי קופר ואינטר.
מעז יצא מתוק במקרה הזה. ולנסיה שהודחה גם מגביע המלך בשלב הראשון ע”י קבוצה מהליגה השלישית, התרכזה בליגה ללא הפרעה. ע”י כך היה לה יתרון מסוים על 3 הגדולות האחרות (מדריד, ברסה ודפור) שהיו עסוקות בכמה חזיתות. ולנסיה לא כבשה הרבה שערים, אבל ספגה עוד הרבה פחות. ההגנה של ולנסיה הינה בראשותו של קאניזארס הקפטן, ולפעמים גם עם פאלופ, שוער המשנה שהרבה קבוצות היו ברצון מקבלות אותו כשוער ראשון. קאניזרס זכה ב”זאמורה” הפרס של השוער שהמעיט לספוג. ההגנה האימתנית של ולנסיה (תזכרו רק באיילה) היא שהביאה את האליפות לולנסיה. הכוכב הגדול של ולנסיה, פבליטו איימאר, היה בתחילת דרכו בקבוצה בינוני למדי. למרות זאת, ולנסיה עלתה למקום הראשון כבר באמצע סיבוב החורף, ונשארה שם עד סוף העונה. המסטאייה היתה מבצר כמעט בלתי עביר. הרבה קבוצות זכו להוביל במסטליה, אבל בדרך כלל ולנסיה השוותה, לעתים גם עשתה מהפך, והרבה משחקים הסתיימו בשער דרמטי בדקה ה-93 בערך.
קאניזרס עצר ממש את הלא יאומן, זכור לי במיוחד משחק נגד אתלטיק בילבאו, בתקופה שהיא לא נראתה כמו היום אלא היתה בתנופה. טיקו – זה היה שם השחקן שבעט בעיטות אימתניות שזכו לכינוי “טיקונסוס”. אתלטיק זכתה בבעיטה חופשית, טיקו נגש לבעוט. היתה זו אחת מהפצצות הנוראות שטיקו ידע לבעוט, הכוח של הכדור הזה היה עצום, האוהדים של בילבאו שבאו עם בגדיהם הבסקים הססגוניים והתופים למסטליה כבר הריעו לשער… אבל קאניזרס הבלתי נסבל (ליריבים כמובן) עצר גם את זה. זו היתה אחת הפעמים הנדירות שגם אני נשארתי בלי מילים.
ההכתרה הרשמית היתה במלגה – במגרש הרוזלדה. את שני השערים הבקיעו ברזילאי אחד וארגנטינאי אחד, שניהם בלמים – פאביו אורליו ורוברטו פאביאן איילה. בין השאר היה בולנסיה בעונת האליפות גם סלבה, שחקן ראסינג סאנטנדר לשעבר שהיה איתה מלך השערים של הליגה הראשונה, עבר לאתלטיקו מדריד והיה איתה מלך השערים של הליגה השניה. הגיע לולנסיה ולא היה מלך השערים, אפילו לא קרוב. אף חלוץ של ולנסיה לא כבש מספר מרשים של שערים. אולי זה הסוד של ולנסיה. הקבוצתיות.
גם קארו הנורווגי, גם באראחה, אנגולו, קילי ויתר השחקנים, אף אחד לא היה בין הראשונים בטבלת מלכי השערים. מהסוף נחזור להתחלה של עונת האליפות הזו. אתם זוכרים איך החלה עונההזו? ולנסיה שחקה במחזור הראשון נגד ריאל מדריד והיא דרסה אותה. פיגו המתוסכל קבל כרטיס אדום, לאחר שיצא מכליו ועשה דברים שלא יעשו. הצעירים ויסנטה ואלבלדה רמזו על מה שתהיה ולנסיה בשנה הזו. ולנסיה היא עיר הבירה של הקהיליה האוטונומית הואלנסיאנית, אחד מהמחוזות שנקרא באופן מסורתי “הארצות הקאטאלניות” השפה המדוברת שם היא דיאלקט של השפה הקאטאלנית שהתושבים קוראים לו “ואלנסיה” במלרע, היות והם לא רוצים להיות שייכים לקטלוניה. גם הדגל של הקהיליה שראיתם בודאי במשחקים הוא דומה לדגל הקאטאלני, עם 4 הפסים הקאטאלניים האדומים על רקע צהוב.
ולנסיה קלוב דה פוטבול נוסד בשנת 1919, כאשר אלה שהביאו את הספורט הזה לולנסיה היו הימאים הבריטים ואנשי ולנסיה ששהו באנגליה – מולדת הכדורגל. בהתחלה לא היה הרבה פרסום למועדון הצעיר, העיתונות של אז לא עסקה בספורט, אבל שמו של המשחק החדש התפשט בין הצעירים, וב 1923 נחנך האיצטדיון הראשון במסטאייה.
ב-1923 ולנסיה זכתה באליפות המחוז שהקנתה לה את הזכות להשתתף פעם ראשונה בגביע הספרדי, ממנו הודחה חיש מהר ע”י ספורטינג גיחון. למרות התבוסה, ההשתתפות הזו העלתה את מספר האוהדים והעניין שגילו בקבוצה. האיצטדיון הראשון במסטאייה היה בתפוסה של 17,000 צופים. האיצטדיון נחנך חגיגית במאי 1923, הוזמנה קבוצת דאנדי מסקוטלנד שנצחה פעמיים 3:0 ו 1:0. עד אותו זמן לא היה מאמן לקבוצה, המאמן הראשון היה בעונת 23-24 הצ’כי אנטון פיבבר, שדאג לקדם את הנוער המקומי בתקופה שהכדורגל החל להפוך למקצוע.
באותה תקופה החלו לדבר בספרד על הקמת ליגה לאומית, שתאחד בתוכה את הקבוצות הטובות במדינה. ולנסיה הצליחה להתברג בליגה הזו שלוש שנים מאוחר יותר. בסוף שנות ה-20 הופיע בולנסיה לואיס קולינה שהטביע את חותמו המכריע בתולדות המועדון. הוא היה המנהל הספורטיבי במשך לא פחות מ 28 שנים(!), מ 1928 עד 1956 הוא יסד בין השאר את בית הספר לכדורגל עבור הנוער וגם נחן בעיין טובה למצוא ולשכור את השחקנים הטובים ביותר בשוק עבור הקבוצה.
הליגה הראשונה בספרד נוסדה ע”י הקבוצות שזכו בגביע הספרדי. הם היו 6: ברצלונה, ריאל מדריד, אתלטיק בילבאו, ריאל סוסיאדד, ריאל אוניון (אירון) ועוד קבוצה בסקית: ארנס גצ’ו. הוסיפו אליהן את 3 סגניות האלופה של הגביע: אספניול, אתלטיקו מדריד ואירופה. כאשר הם נזקקו לקבוצה עשירית הם אירגנו טורניר שבו השתתפו בטיס, ולנסיה, סביליה וראסינג סאנטנדר. האחרונה זכתה, וולנסיה נאלצה להסתפק בליגה השניה. גם הליגה השניה היתה מורכבת מ 10 קבוצות. חלק מהן מאוד ידועות כיום: הטבלה הסופית היתה: סביליה, איבריה סרגוסה, דפורטיבו אלאבס, ספורטינג גיחון, ואלנסיה, בטיס, אוביידו, דפורטיבו לה קורוניה, סלטה ויגו וראסינג מדריד.
ולנסיה, עלתה לליגה הראשונה ב 1930. לאחר 5 עונות של הסתגלות לליגה העילית, והפסקת התחרויות בזמן מלחמת האזרחים הספרדית, הגיעו שנות ה 40, עשור מזהיר בתולדות הקבוצה “צ’ה” (כך מכנים את ולנסיה). המשטר החדש התערב גם בכדורגל. אנשי הצבא שלטו, האיצטדיון נהרס לגמרי בהפצצות, ונבנה מחדש כאשר הוא מורחב ל-22,000 מושבים. בעשר השנים הבאות זכתה ולנסיה ב 3 תארי ליגה ושני גביעים שנקראו אז גביע הגנרליסימו (פרנקו כמובן). ההתקפה של ולנסיה נקראה ההתקפה החשמלית והיתה מורכבת ממקומיים ובסקים. באותו עשור החלה ולנסיה כנראה במסורת השלילית של הפסדים בגמרים. היא הפסידה בגמר הגביע 3 שנים רצופות 1945,6,7 וגם ב 1970, 71,72. כל הגמרים האבודים האלה בשנות הארבעים היו באיצטדיון האולימפי במונג’ואיק, שנחשב כמביא מזל רע לקבוצה מאז ועד עולם.
להמשך הכתבה – לחצו כאן
Add Comment