אירית רושין 02

אהבה

המשך המאמר – מעמוד קודם – לחזרה לתחילת המאמר

כך שכאשר אדם אומר אהבה, הוא אומר: אני חש בקרבי את התשוקה לאחדות, יחד עם הצער הנורא על אובדנה בעבר, כשהן מעורבים בחוויות איסור אימתני, פחד מפני עונש, וחשש שהאהבה, אם אכן תמצא, תילקח ממני שוב. משמע שהמילה אהבה, זו שאנו רגילים לבטאה, אינה אהבה כלל, אלא איזו הוויה רגשית עוצמתית שמתייחסת אל האהבה האמיתית הרחוקה והנחשקת אך איננה היא עצמה.

כלומר – הרגש שאנו מכנים אהבה הינו געגוע ותשוקה אל האהבה האסורה, ממנה גורשנו בלידתנו, יחד עם ריגוש הנובע מהתקרבות לעשיית האסור, ופחד מענישה, מהול באשמה והאשמה עצמית – כשלכל אלו הצלחנו במהלך חיינו למצוא עוד ועוד חיזוקים והוכחות במציאות היומיומית.

“האהבה” שלנו כוללת התייסרות מתוקה הנובעת מניסיון חיינו שבא לחזק את דעתנו שלא כדאי להתקרב לאהבה. כל מסכת הרגשות האדירים הללו מתערבבים יחד והופכים להיות אותה תחושה סוערת, אותה אנו מכנים אהבה. מה מטרתם של כל אלו?

מדוע נבנינו כך? כל כך סבוכים, כל כך עיוורים…

אהבת אמת הינה אהבה מותרת. היא אחדות עם הזולת או עם עצמנו, עם נשמתנו, עם אלוהים – כשכל הנ”ל הנם היינו הך. הקרבה אל נשמתנו, או אל נשמת האחר, או אל אלוהים נחשבת על ידי האוהב כדבר מותר. כלומר, שהאוהב עבר תהליך של התרה בתוכו, והוא כבר אינו חווה את האהבה כדבר בלתי מושג, אלא כדבר שהוא מותר, שהוא שלו, שהוא חלק לגיטימי בתוכו ואין לו כלפיו הרגשה של גניבה, או הקשר כלשהו עם ענישה. הוא בעלים מלאים של האהבה והיא חלק ממנו שאין עליו כל עוררין. אי אפשר גם לקחת אותה ממנו. היא שלו מתוך שקט, בטחון, וידיעה תמידית שהאהבה היא חלק ממנו, “איבר מגופו” ודבר אינו יכול לאיים על קיומה.

מצב קיומי זה יוצר חווית סיפוק עצומה, ומוריד צרכים שקריים בתוכנו, שמטרתם הראשונית מלכתחילה הינה מטרה חברתית בלבד. צרכים שהם כביכול שלנו, אך לאמיתו של דבר הם משרתים רק את החברה. הכאב שנבע מכך שהאהבה נגזלה מאתנו, והפחד שיש בנו כשאנו מנסים “לגנבה”, הפכו להיות מכשיר סחיטה בידי החברה כלפינו. אנו שבויים בידי החברה, באמצעות האיסור לאהבה. תחושת האשם שיש בנו הופכת אותנו לחייבים להיות תמיד בסדר ולעשות בדיוק מה שדורשים מאתנו.

הנתק שלנו מן האהבה שמתרחש בלידתנו, הולך וגדל עם השנים. החיתוך של חבל הטבור מנתק את הקשר שלנו עם הנשמה שבקרבנו. ומיד לאחר רגע אנו יוצרים היכרות עם אמא, וממנה והלאה עם שאר בני משפחתנו ועם כל בני משפחת האדם. המסר שאנו מקבלים מכולם – הינך בשר מבשרנו, אחד מאתנו. אתה חלק מן הגוף החברתי, וחייך תלויים בנו לחלוטין. עליך ללמוד לתפקד בחברתנו כי ללא ידע זה תמות. אין לך כל שיוך אחר, אין לך כל קשר אחר, אתה מחויב להתחבר אלינו ולהתאים עצמך אלינו, ולא – תוותר לבד, שפירושו מוות מיידי.

התפישה שלנו מרגע הלידה הינה – אם אתחבר לנשמתי ואהיה אני, פירושו שבגדתי בחברה ואיני חלק ממנה – ודיני אחד – מוות.
אנו מחליפים את הקשר שהיה לנו עם נשמתנו בקשר אחר, סימביוטי, טוטאלי – עם החברה. אנו בטוחים שאם החברה לא תאפשר לנו קיום בתוכה נגזר עלינו למות, ולכן אנו טורחים מבוקר עד ערב למצוא את מקומנו בחברה, ובמיוחד לשאת חן בעיני בעלי הסמכות שבתוכה, אלו אשר בידם הכוח לאשר את הישארותנו בחיים. אנו מנסים לטפס למעלה, להעפיל במעלה הסולם החברתי, לתפוש עמדות מפתח, להיחשב מועילים ואהובים, להסתיר כל חולשה, והכל, כדי שלא יבוא איש ויעלה את הרעיון המחריד שיש סיבה לנדותנו, להחרימנו, להגלותנו.

הגדר החשמלית שסובבת את האהבה מטרתה אחת – חזור אל העדר! שייך את עצמך למשפחת האדם. היה אחד מכולם. אל תתאווה להיות אחר. כדי שלא ננסה לחפש את מה שמעבר לגדר, החברה מציעה לנו כתחליף אהבות אחרות. אהבות שמחוץ לגדר. אהבה של אם, שמעולם לא חוותה אהבת אמת. אהבה של אב שמעולם לא חווה אהבת אמת. אהבה שקרית של אחים, חברים, מורים, מחנכים ועוד ועוד. החיים שמחוץ לגדר מציעים תחליפים כדי למלא את החסר, אך אינם מצליחים. הם משאירים אותנו רעבים וזקוקים.

וכל זאת למה?

מסיבה פשוטה – הישרדות הגזע. אנו מורחקים מן האהבה האמיתית כדי שנתחבר לאהבה פרודוקטיבית! שנחיה חיים חברתיים, על פי חוק וסדר. שנלד ילדים בריאים. שנשאף אל אהבה שמוכתבת על ידי חוקי הגזע ולא על ידי חוקי הלב.
אנו מחויבים כבני אנוש לתרום את 40 שנותינו הראשונות לטובת הגזע האנושי. אחרי זה אנו מותרים להתחיל ולחפש את הדרך אל אהבת האמת.

ארבעים שנים אלו אינן הולכות לאיבוד. ארבעים שנים אלו הן מסע של למידה על דרך השלילה. כדי שאחר כך נוכל לומר – לא כך אני רוצה לחיות את חיי. לא לאן שייחלתי, הגעתי…
לחסר של תחילת חיינו יש תפקיד, לגרום לנו לרעוב כל כך עד שנשאל שאלות עמוקות, ונבקש תשובות מעבר לגלוי. הסבל מורה לנו את הדרך. הוא החצים של משחק ה”סימני דרך” שמובילים אותנו לנקודת המקור.
להתחלה שלנו. למקום בו אבדה לנו האהבה. הסבל מוביל אותנו אל שערי גן העדן האבוד. אל ה”גדר החשמלית” שמעבר לה נחבא הטוב המוחלט.

הגדר החשמלית העוטפת את האהבה הינה חלק ממערכת העצבים וההורמונים שלנו. כשאנו מתפתחים בתוך העולם החברתי, מערכת העצבים שלנו נתמלאה מחסומים, היא קטנה, מצומצמת ודלת יכולת. אין היא מצליחה להעביר דרכה זרימה עצבית חזקה של אהבת אמת. בכל פעם שאנו מתקרבים אל חווית האהבה האמיתית, אל נשמתנו, עובר בנו זרם עצבי כה חזק עד כי אנו מרגישים על סף מוות. הן המוח שלנו והן הלב, עטופים בחסימה עצבית כה חזקה שכדי שנוכל לחוות אהבת אמת עלינו לפרוץ חסימה זו באומץ בל ישוער.

החברתיות מוטבעת בנו, בתוך גופנו כמסלול מכשולים, כשכל מכשול גבוה ממשנהו מסוכן ומפחיד מן הקודם לו. שיוכנו לחברה הופך את הדרך אל האהבה האמיתית למסע של פריצת חומות בצורות, מעבר בתעלות מים עמוקות, נפילה לתהומות, הזזת סלעים, חצית מדבריות, טיפוס על הרי קרח גבוהים, מעבר בשדות מוקשים, פיצוץ בונקרים ועוד ועוד.

כל צעד קדימה ממלא אותנו בפחד, באשמה, בבושה אך ללא כל אלו לא נגיע לעולם אל משאת נפשנו – האהבה.

■ מצאתם טעות בכתבה, זה לא נעים! לחצו כאן ספרו לנו ונתקן.

• Issue: *
  הפרת זכויות יוצרים תוכן לא ראוי לינקים שבורים מאמר שגוי תוכן מעליב כללי
• Your Name: *
  
• Your Email: *
  

• Details: *
  

שלח