דבר יו”ר הכנסת ראובן ריבלין, יו”ר הכנסת, לערב יום העצמאות ה-‎56, התשס”ד

אנו מצויים בעיצומו של תהליך הסטורי מתמשך, שבו אנו מגדירים לעצמנו מי אנחנו, וכיצד ייראו גבולותינו. עצמאות איננה נקנית רק בַקְרב. היא איננה מובטחת רק בהתגוננות צבאית, אלא גם בהכרעות מוסריות וערכיות ובעיצוב דרך עצמאית, המיוחדת לנו

rivlin_rubi_180k-n_01.jpg

אחי ואחיותי הישראלים,

“אם תרצו – אין זו אגדה”.

במלים אלו,

בחר בנימין זאב הרצל להכתיר את ספרו,

על מדינת יהודים דמיונית, אוטופית;

“אַלְט-נוֹי לַנְד” — “ארץ ישנה-חדשה”.

וּבמלים פשוטות אלו,

הפך הרומן הצנוע שחיבר הרצל,

– לחזון;

ודמותו נחקקה לעד, בלב האומה,

– כחוזה.

— חוזה המדינה היהודית.

טיפין טיפין נרקם החזון הזה.

ראשיתו, בשאיפה הצנועה, הקיומית כל-כך,

לפיסת קרקע כלשהי.

להצלה.

למקלט מפני האנטישמיות —

— ואפילו תהא זו אוּגַנְדָה.

המשכו, בַּשיבה אל המקור, לְציון,

ואל השבועה העתיקה, שעליה חזר הרצל:

“אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני”!

ושיאו של החזון – בהתגשמותו;

בהפיכתו – (בגבורה ובהקרבה) – לִמציאות,

היום – לפני חמישים ושש שנה.

לכאורה, איזו מהפכה חולל הרצל?

· הרי הכמיהה לארץ ישראל לא פסקה מעולם, מיום שגלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו.

· הרי יהודים נשאו את עיניהם, ואף את רגליהם, לציון, שנים רבות לפני הרצל.

ובכל זאת, אנו שבים ומתייצבים כאן; דווקא כאן;

על קברו של בנימין זאב הרצל;

שנה-שנה, בכל ה’ באייר,

(עם שקיעה; בין אבל ליום-טוב;

בעת נעילת שערי דמעה וזכרון)

כדי להניף את דגלנו המורכן,

בחזרה – אל ראש התורן;

וכדי לקיים את המסורת הישראלית המיוחדת כל-כך,

שבה נמהלות זו בזו; כמו משלימות זו את זו:

· תפילת “יזכור” —- ושירת “התקווה”;

· תרועת האזכרה השקטה, הנוגה —-

ותרועת הנפת הדגל הרועמת, הגאה.

אנו שבים ומתייצבים כאן,

כמו לשוב ולומר לו, לחוזה המדינה, בכל פעם:

“הנה! ראה! האגדה הפכה למציאות”.

“אם תרצו – אין זו אגדה”.

המלים הללו מהלכות עלינו קסם,

כבר יותר ממאה שנה.

המלים הללו הן הביטוי המזוקק של המהפכה,

שחולל הרצל לדורות.

למהפכה הזו, בתודעתו; בנפשו של העם היהודי,

אנו שבים ומצהירים אמונים בכל שנה ושנה.

ומה טבעי יותר מלעשות זאת כאן, ביום הזה,

על קברו של בעל החזון שהתגשם?

“אם תרצו – אין זו אגדה”.

כשהמלים הללו מפעמות בליבה; מניעות את גלגליה;

הצליחה הציונות לחולל את הבלתי-ייאמן,

— פעם אחר פעם;

וכאשר רצינו – הפכה האגדה למציאות:

כאשר רצינו – נקבצו לכאן גלויות ישראל.

כאשר רצינו – הפכנו מקהילה נפחדת, ליישוב גאה.

וכאשר רצינו;

כאשר באמת רצינו —

נכבשה הארץ לרגלינו, ואיש לא עמד בפנינו.

אבל, הסיפור לא תם.

גם היום, בשנת המאה לפטירתו של הרצל;

בשנת ה-‎56 לעצמאות ישראל;

שום דבר איננו מובן מאליו.

גם היום, ובכל יום,

עלינו להמשיך לרצות.

עלינו להמשיך ולהאמין.

לא קלות היו לנו השנים האחרונות.

היו אלו שנים של התפכחות כואבת,

מן הציפיה הטבעית; האנושית; היהודית כל-כך;

לקצת שקט ושלווה.

שבנו וגילינו, לעתים בעל כרחנו,

כי העצמאות היא נכס,

שעלינו לשלם עבורו בכל יום מחדש:

בעמל. במאבק. בדם.

העצמאות היא מחוייבות מתמשכת, תובענית,

של עם המחליט ליטול את גורלו בידיו.

בכל התחומים.

בִמציאות חיינו כאן, בישראל,

אנו מבטאים את עצמאותנו, בכל יום מחדש:

· אנו עומדים יחד, מול טרור רצחני,
שאינו מבחין ביו קורבנותיו, ואינו חדֵל
ורוחנו לא נשברת;

· אנו עוברים באומץ-לב,
למרות המחיר החברתי הקשה,
תהליך של הידוק החגורה,
והתאמת הכלכלה שלנו, לַמציאות שבה אנו חיים;

· אנו מצויים בעיצומו של תהליך הסטורי מתמשך, שבו אנו מגדירים לעצמנו מי אנחנו,
וכיצד ייראו גבולותינו.

עצמאות איננה נקנית רק בַקְרב.

היא איננה מובטחת רק בהתגוננות צבאית,

אלא גם בהכרעות מוסריות וערכיות,

ובעיצוב דרך עצמאית, המיוחדת לנו.

עלינו להוסיף ולעצב את דרכנו הייחודית; העצמאית:

– בַמתח שבין היותנו מדינת חוק דמוקרטית,
לבין חובתנו להגן עליה ועל אזרחיה;

– בַמתח שבין מחוייבותנו למסורת לאומית,
לבין חירותו של כל אחד מאתנו
לחיות את חייו בדרך הנראית לו;

– בַמתח שבין כלכלה חופשית,
לבין החובה האנושית והיהודית
להבטיח חיים בכבוד לכל אדם;

– וּבַמתח הקשה מכולם:
בין היותה של המדינה מדינה יהודית;
מדינת העם היהודי;
לבין היותה מדינה דמוקרטית, של כל בני הארץ,
ללא פשרות.

גם היום, עדיין מהדהדת כאן בארץ הזו,

הקריאה שבמגילת העצמאות,

“לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל (…)

ליטול חלקם בבניין המדינה

על יסוד אזרחות מלאה ושווה,

ועל יסוד נציגות מתאימה

בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים”.

אכן, אתגר המדינה היהודית והדמוקרטית,

שבה שני חלקי המשוואה הזו מתקיימים יחדיו,

הוא אתגר קשה ותובעני במיוחד.

אבל גם הוא – קודם כל בידינו;

ואם נרצה – גם זו לא תהא אגדה,

ובעזרת השם – נעשה ונצליח.

ועוד תפילה, אשוב ואשא היום מלב:

“אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו,

ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.

הגן עליה בֶאֱבְרַת חסדך,

ופרוש עליה את סוכת שלומֶך,

ונתת שלום בארץ, ושמחת עולם ליושביה”.

חג עצמאות שמח, ישראל!