בני ישראל בנו ערים בצורות. את הפירמידות בנו פועלים זרים מאסיה
בהגדות של פסח, ליד הכיתובים “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס” (שמות א 11) או “וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים” (שמות א 14), מופיעים פעמים רבות איורים של פירמידה ולצדה בני ישראל עובדים בפרך.
pyramids_t180k-n_01.jpg
על פי התיאור המקראי, בני ישראל בנו ערי מסכנות: ערים בצורות, מחסנים, ממגורות. יוסף בן-מתתיהו (100-37 לספירה), בספרו “קדמוניות היהודים”, משייך את בניית הפירמידות לבני ישראל.
בתיאור השעבוד הוא כותב: “והיו מתישים את כוח בני גזענו בבניין הפירמידות, עד שנעשו מומחים באומנויות שונות ולמודי עמל” (ספר שני, עמ’ 204-203). אך בניית הפירמידות המצריות, החל מהשושלת השלישית (2700-2600 לפנה”ס), קדמה בהרבה לתקופה המשוערת של שעבוד בני ישראל במצרים (המאה ה-13 לפנה”ס).
מדוע, אם כן, ייחס יוסף בן-מתתיהו את בניית הפירמידות לבני ישראל?
הפירמידה היא מבנה קבורה דמוי משולש. המלה היוונית “פירמידה” מקורה כנראה בשפה המצרית, והיא שימשה לציון גובה המבנה; המונח הועתק על ידי היוונים לכינוי המבנה כולו. הפירמידות נמצאו בגדה המערבית של הנילוס, שם שכנה לפי האמונה המצרית ממלכת המתים.
לפי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (484-425 לפנה”ס) נמשכה בניית הפירמידה של חופו כעשרים שנה, ועלות הבנייה נסתכמה ב-1,500 כיכרות כסף. הפירמידה של חופו היא הפירמידה הגדולה מכולן והיא נחשבה, מאז בנייתה באמצע האלף השלישי לפנה”ס ועד אמצע המאה הי”ט, למבנה הגבוה ביותר שבנה האדם אי-פעם.
הפירמידה היא הקדומה ביותר מבין “שבעת פלאי תבל” והיא הפלא היחיד ששרד כמעט בשלמותו. הפנים של הפירמידה, הפרוזדורים, החדרים וארובות האוויר, הם נס אדריכלי. גם כיום קשה שלא להתפעל מהפירמידות. אולם לא די בכך כדי לכרוך אותן בתיאור שעבוד בני ישראל.
התיאור המקראי על שעבוד בני ישראל במצרים מכיל רכיבים, המזכירים את התיאור של בניית מגדל בבל: “הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים” (בראשית יא 4-3).
תיאור עשיית הלבנים חימר וחומר הוא שיצר ככל הנראה אצל יוסף בן-מתתיהו את הזהות בין הפירמידות במצרים, שראשן “כמעט” בשמים, לבין עבודת העברים.
ואולי מגמתו האפולוגטית של יוסף בן-מתתיהו היא שעמדה מאחורי תיאורו. בחירתו בפירמידות ושיוכן לעבודת העברים העצימה את תחושת הסבל והעינויים שהיו מנת חלקו של העם, ובו בזמן האדירה את מעשה העברים ואת תרומתם לתרבות האנושית.
יוסף בן-מתתיהו ניזון ככל הנראה גם מציורי הקיר בקברו של הווזיר רחמירע בתבי (המאה ה-15 לפנה”ס), המתארים עשיית לבנים בידי זרים אסיאתים. הפועלים כהי העור בונים סוללה משופעת, המזכירה את צלע הפירמידה.
בתמונה אחרת נראים פועלים מביאים טיט ועורמים אותו לערימה. החימר הוכן בעזרת מים, שנלקחו מבריכה הנראית בסמוך. פועל אחר נראה נוטל מן הערימה חומר להכנת לבנים. בין הפועלים בולטים מפקחים (המזכירים את השוטרים והנוגשים), המשגיחים על ביצוע העבודה.
לא נוכל לאמת מה היו הסיבות שהשפיעו על טיעוניו של יוסף בן-מתתיהו. כיום ידוע בוודאות כי פועלים זרים, בהם אסיאתים, הועסקו בבניית מבנים ציבוריים במצרים וייתכן כי עמם נמנו גם בני ישראל. אולם בני ישראל בוודאי לא בנו את הפירמידות.
הטעות של יוסף בן-מתתיהו לא פסה מהעולם. בחיפוש אחר עיטורים לפסוקי ההגדה של פסח, בעיקר אלו המתייחסים לעבודת הפרך במצרים, השתמשו המעטרים כבר מימי הביניים בציורים המתארים את בני ישראל בונים מבנים בצל הפירמידות.
קוראי ההגדות במשך השנים עשו קישור כזה בעצמם. לעתים קשה ללמוד מן האיור אם בני ישראל בנו את הפירמידות, או שהפירמידות משמשות רק רקע לעבודת הכפייה.
* המאמר של פנינה גלפז-פלר, התפרסם ב”הארץ”, 28/3/04. ד”ר גלפז-פלר היא מרצה למקרא ותרבויות המזרח הקדום במכון שכטר למדעי היהדות.
מתוך אתר הידען בעריכת אבי בליזובסקי.
Add Comment