שימוש בתו חניה של נכה שלא כדין

אך לא שלל את רישיונו
אפרתי חנן

כב’ השופט אפרתי חנן, בבית משפט השלום תל אביב-יפו, קובע בהכרעת הדין וגזר הדין, כי “למען הסר ספק ומהטעם שהצדדים כבר טענו לעונש, כל צד השמיע את ראיותיו וטיעוניו, איחדתי את ההחלטה בסוגיה אם להרשיע את הנאשם או לא – לדיון בגזר הדין. כל זאת גם מהטעם שהצדדים היום, בדיון שבפני, לא ביקשו להוסיף דבר”.

מבוא ורקע עובדתי

“בפני נאשם, גבר במיטב שנותיו, נטול כל מעורבות קודמת או מאוחרת בפלילים, אדם יליד 1962 שעשה חיל בחייו ובעסקיו והיום בבעלותו ובניהולו משרד לחקירות פרטיות, כשהוא, הנאשם, מורשה כדין לנהלו.

ראשיתו של תיק זה בכתב אישום מקורי, שנרשם בבימ”ש זה, ביום 12.12.02. כל זאת בגין עבירות שבוצעו בסוף שנת 99’ תחילת שנת 00’, שתיק, שחקירתו קרוב לוודאי נסתיימה בתחילת שנת 00’.
בתיק זה קוים מספר ישיבות לא מבוטל. ניתנו דחיות כמתבקש וכמוסכם, בין היתר לצורך הגשת בקשה לעיכוב הליכים ליועץ המשפטי לממשלה, שנדחתה.

בין לבין באו הצדדים ביניהם בדברים, וביום 20.4.03 הונח בפני כתב אישום מתוקן, שנרשם וסומן מ/1. בכתב האישום המתוקן הודה הנאשם בכל המיוחס לו, עובדות ואישומים.

כמוסכם בין הצדדים, הודאת הנאשם נרשמה והנאשם נשלח לשירות המבחן למבוגרים, לצורך קבלת תסקיר בו תישקל עמדת השירות באשר לסיום ההליכים נגד הנאשם ללא הרשעה.

בכתב האישום המתוקן, מ/1, הודה הנאשם בביצוע העבירות הבאות:

א. זיוף, עבירה לפי סע’ 418 לחוק העונשין התשל”ז-1977.
ב. שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סע’ 420 לחוק הנ”ל.
ג. קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סע’ 415 לחוק הנ”ל, בכך שבמועד כלשהו, לפני ה-12.1.00, זייף הנאשם, בכוונה לרמות וללא סמכות כדין, כל זאת בכוונה לקבל באמצעות מעשה זה דבר.

תו חניה, הנחזה להיות תו חניה לנכה. ובכך לזכות בטובות הנאה שלא כדין, המיועדות לציבור מצומצם, ציבור נכים ומוגבלים בתנועה, הזכאים להם. כל זאת לצורך השוואת איכות חייהם והסרת מפגעים ומכשלות הנגרמים להם בגין נכותם, כדי שיוכלו לתפקד באופן קל יותר וללא עזרת הזולת (כמו לחנות במקומות חניה המיועדים לנכים, חניה זמנית במקומות האסורים לחניה ופטור מדוחות חניה עירוניים).

לית מאן דפליג שכל הללו הינן טובות הנאה לכל דבר ועניין. לית מאן דפליג שטובות הנאה אלה מיועדות לציבור מצומצם ומוגדר, ולא יועדו לנאשם ורכבו. לית מאן דפליג שאת טובות ההנאה הללו ניכס לעצמו הנאשם שלא כדין, בפרק זמן לא ידוע, בין ביצוע זיוף התו ועד שנתפס.

מעשה הזיוף בו הודה הנאשם בא לעולם בכך שעל גבי תו נכה שהגיע לידי הנאשם, כשהוא נקי מכל פרט מזהה של נכה ספציפי, אך נושא מספר סידורי, הוסיף הנאשם, או מאן דהוא מטעמו, את פרטי שמו של הנאשם ומספר מכוניתו, ובכך יצר מצג שווא, מכוחו התו נחזה להיות תו נכה המעניק זכויות לנאשם ולרכבו, זכויות להן אינו זכאי עפ”י דין.

מאוחר יותר, ביום 12.1.00, החנה הנאשם את רכבו, רכבו הפרטי, ברח’ סירקין בגבעתיים, במקום האסור לחניה, המתומרר כדין באופן המבהיר זאת והאסור בחניה גם עפ”י דין, בשל קרבתו וסמיכותו לתחנת אוטובוס. כל זאת, לאחר שהצמיד לשמשת רכבו את התו המזויף.

מתנדב משטרה, שהבחין במעשה בחן את התו, זיהה את הנאשם ולאחר בירור מצא את אשר מצא, קרי; שהתו מזויף. כל זאת לאחר שבין המתנדב לבין הנאשם היה דין ודברים קצר, במהלכו התווכח הנאשם עם המתנדב ואולי, מטון דבריו ומתוכן דבריו שאמר למתנדב, כי יתלונן עליו בפני הממונים, אפשר שהתכוון להלך עליו אימים לעניין זה ולהניאו מרישום הדו”ח. מכיוון שהנאשם לא הואשם באיום, העליתי דברים אלה רק כדי להבהיר ולהאיר פן נוסף בהתנהגות הנאשם.

הצדדים הגיעו להסכמות. ההסכמות הסתכמו בכך שהנאשם קיבל עליו להודות ולהשלח, בטרם הרשעה, לקבלת תסקיר, כשהתביעה – אגב גילוי נאות – הצהירה כי בכל מקרה תעמוד על ההרשעה וזאת ללא קשר להמלצת שירות המבחן (ר’ עמ’ 8 שורה 12 לישיבת 24.9.03).

שירות המבחן הניח בפני ביהמ”ש תסקיר חיובי של אדם המתפקד באופן נורמטיבי. תסקיר, לדברי קצינת המבחן שעמדה על דעתה, כלל המלצה ברורה להימנע מהרשעה ולהסתפק בעבודות שירות לטובת הציבור, עפ”י תוכנית שהגיש שירות המבחן.

הצדדים טענו במשותף, כל אחד לעניינו, להסתפק בעבודות שירות לטובת הציבור, זה עם הרשעה וזה ללא הרשעה.

נימוקי התביעה להרשעה היו בתמצית כדלקמן;

עסקינן בבעל משרד לחקירות פרטיות המנפק, כנגד תשלום ועפ”י דין, שירות ייחודי בו מנופק מידע אודות הזולת לכל דורש, וזאת, בעיקר, לצורך קידום אינטרסים כלכליים, אישיים ו/או משפטיים. ככזה, כנותן שירותי מידע כאלה שאפשר וסביר שבסופו של יום ישמשו מצע עובדתי לתביעות ולדיונים משפטיים, יכללו בתצהירים, עדויות, ראיות וכיו”ב.

מצפה התביעה ממנהל שירות כזה ועוסק זה, וגם אני מצפה כך, למידה רבה יותר של יושרה והגינות מקצועיים ואישיים, קרי; הפנמה ולאורך זמן ובכל עת, של יושרה אישית ואמינות, מעט מעל לממוצע, בדומה לאלה מהם מצפה הציבור ומהם מצפה אני (מקווה שלא ביותר מדי תמימות) למצוא אצל עו”ד ורואי חשבון, בעלי מקצועות חופשיים המשרתים את לקוחותיהם, מפעילים את ניסיונם וכישוריהם למצוא פרצות ולבנות פתרונות יצירתיים הנמצאים במסגרת החוק, המושתתים על הקיים ועל היש ולא בוראים בהבל פה ובהינף קולמוס מגדלים פורחים באוויר, כאשר הם יודעים במפורש ובוודאות, או למצער במבחן ציפיות גבוה, שהקשר בין המבנים הללו למציאות מנותק וחסר בסיס.

נראה לי, כי חוקר פרטי בכלל, ומנהל ובעל משרד לחקירות פרטיות בפרט, חייבים להקפיד עם עצמם ועם הכפופים להם, העובדים מטעמם, על אמות מידה אתיות מחייבות שהאמת מונחת בבסיסן.

הפועל היוצא מכל אלה הוא שכל חריגה, עיוות ופיתול של המציאות ובריאת מציאות בדויה, כל זאת במודע, כדי להטעות, לתעתע ולהונות פסולה וחמורה שבעתיים, כאשר זו מבוצעת ע”י חוקר פרטי מורשה.

לשון אחרת; כדי שחוקר פרטי יבצע את עבודתו נאמנה, עליו לפעול באופן יצירתי במסגרת החוק ולא מחוצה לו. בדומה לאותו ארכיטקט הבונה מבנים מופלאים, עליו לציית לחוקי הפיזיקה וכוח המשיכה, אחרת כל תכנוניו יישארו על הנייר ו/או יקרסו מיד כאשר ייבנו.

חומרה נוספת מצאתי בכך שהנאשם, במודע, ובנפש חפצה, בתחבולה, במרמה ושלא כדין אמץ לעצמו ונטל, שלא כדין, זכויות וטובות הנאה להן זכאית קבוצת אוכלוסיה חלשה, אשר שלא בטובתה, איכות חייה וכושר ניידותה וכושר תפקודה נפגמו כתוצאה מחולי או פגיעה אחרת ואין צורך לפגום בקבוצה זו פעם נוספת ולחמוס את המעט אשר ניתן לה, לצורך ניסיון להשוואת איכות חייה ולתפוס חניות המיועדות להם, במקומות אסורים וכיו”ב.

חומרה נוספת מצאתי בכך שמדובר היה בפרק זמן לא מבוטל, יחסית, כך עולה ומשתמע מכתב האישום. תו החניה הנ”ל היה בחזקת הנאשם על כל הכרוך בכך, ודי לחכימה ברמיזה, שכן לאיזה צורך זויף תו זה מלכתחילה, ולאיזו מטרה…

אשר לשאלת ההרשעה ובחינת הנושא אם בנסיבות דנן היה מקום להרשיע את הנאשם אם לאו – מצאתי לנכון כי אינטרס חשוב בשיקולים אלה צריך להיות בחינת זהותה ואפיוניה של קבוצת הקורבן. כלל שזו חלשה יותר ופגיעה יותר, כן יש לצמצם יותר את האפשרויות החריגות, ממילא, לסיים הליך פלילי ללא הרשעה. ולענייננו, כפי שציינתי קודם, לית מאן דפליג שאוכלוסיית הנכים מוגבלי התנועה הזכאים לתו נכה לרכבם נפגעה ממילא והינה חלשה, לפחות פיזית, אם לא גם כלכלית.

עיינתי בפסקי הדין הנכבדים והאסמכתאות שהניח בפני הסנגור, אשר עשה את עבודתו נאמנה וניסה לעגל את הריבוע. עיקר טיעוניו של הסנגור התמצו בכך שהנאשם הינו דמות חיובית ואין חולק על כך שהוא כזה ככלל. הוא שירת שירות צבאי מלא, שירת במשטרה ישראל, ממשיך לסייע לקהילה וגם למשטרת ישראל, כמתחייב, כמתבקש וכמצופה מבעל משרד לחקירות פרטיות הן עפ”י דין והן עפ”י נוהג. אין בכל אלה כדי לגמד את הציניות ואת החומרה שבמעשה. קרי; ביצוע זיוף לצורך חמיסת זכויות של חלשים והפקת טובות הנאה אישיות על חשבונם.

אשר על כן, כאמור, הרשעתי את הנאשם עפ”י הודאתו.

אשר לענישה – מהטעמים בהם נקב שירות המבחן ותסקירו, הטעמים אותם ציין הסנגור בדבריו ובאסמכתאותיו ובהסתמך על הסכמת התביעה, אני גוזר על הנאשם עונש של עבודות שירות לטובת הציבור, כמומלץ עפ”י שירות המבחן ועפ”י תוכנית שהגיש שירות המבחן, סה”כ 200 שעות שירות בכפר הירוק, בעבודות כלליות. 8 שעות בכל פעם.

אינני שולל את רישיון הנהיגה של הנאשם.

בשולי הדברים ייאמר, כי בגזירת הדין ובהרשעה עלי, כשופט היושב בדין, להתייחס בעיקר לפן הערכי של העבירות וכך עשיתי. מידת הרחמים והתחשבות בפרט הינה שיקול חשוב, אך בנסיבות אלה אפשר שתרופתו של הנאשם תמצא בהליכים לבר משפטיים, כמו דיוני הועדה לרישוי חוקרים פרטיים ו/או הגשת בקשת חנינה לעניין נקודתי זה, לנשיא המדינה, או לחלופין בערעור.

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ”ש המחוזי בת”א.
ניתן היום י”ג בטבת, תשס”ד (7 בינואר 2004) במעמד הצדדים

_____________
חנן אפרתי, שופט

מדינת ישראל – המאשימה נ ג ד פרידר אריה – הנאשם

בבית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני: אפרתי חנן
תאריך: 07/01/2004

בעניין:

הובא באדיבות אתר פסק דין www.psakdin.co.il

■ מצאתם טעות בכתבה, זה לא נעים! לחצו כאן ספרו לנו ונתקן.

• Issue: *
  הפרת זכויות יוצרים תוכן לא ראוי לינקים שבורים מאמר שגוי תוכן מעליב כללי
• Your Name: *
  
• Your Email: *
  

• Details: *
  

שלח